גאורגי ז'וקוב

מצביא ופוליטיקאי סובייטי

גאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וּקוֹב (רוסית: Гео́ргий Константи́нович Жу́ков; ‏1 בדצמבר 189618 ביוני 1974) היה מצביא ופוליטיקאי סובייטי. בשנת 1943 עוטר בדרגה הבכירה של מרשל ברית המועצות, ונודע בשם "המרשל ז'וקוב". ראש המטה הכללי של הצבא הסובייטי מפברואר 1941 עד 29 ביולי 1941. מאדריכלי הניצחון במלחמת העולם השנייה. שר ההגנה של ברית המועצות בין השנים 19561957. לזכותו נזקפים ניצחונות רבים בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה.

גאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וקוב
Гео́ргий Константи́нович Жу́ков
דיוקנו הרשמי של ז'וקוב בשירותו בצבא האדום.
דיוקנו הרשמי של ז'וקוב בשירותו בצבא האדום.
לידה 1 בדצמבר 1896
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית כפר סטרלקובקה, מחוז קלוגה, האימפריה הרוסית
פטירה 18 ביוני 1974 (בגיל 77)
ברית המועצותברית המועצות מוסקבה, ברית המועצות
מקום קבורה רוסיהרוסיה בית הקברות של חומת הקרמלין, מוסקבה, רוסיה
מדינה האימפריה הרוסית, ברית המועצות
כינוי "המרשל ז'וקוב"
השכלה אקדמיית פרונזה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Alexandra Dievna Zhukova (1965נובמבר 1973)
Galina Zhukova (19201965) עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות Russian coa 1825.png צבא האימפריה הרוסית
הצבא האדוםהצבא האדום הצבא האדום
תקופת הפעילות 19151953 (כ־38 שנים)
דרגה מרשל ברית המועצות  מרשל ברית המועצות
תפקידים בשירות
מפקד דיוויזיית הקוזקים ה-4
מפקד קורפוס הפרשים ה-6
מפקד הקורפוס המיוחד ה-57
מפקד המחוז הצבאי המיוחד קייב
ראש המטה הכללי של ברית המועצות
מפקד החזית המערבית
מפקד חזית סטלינגרד
מפקד החזית האוקראינית הראשונה
מפקד החזית הבלארוסית הראשונה
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה: מתקפת ברוסילוב
מלחמת האזרחים ברוסיה
קרב חלקין גול
מלחמת העולם השנייה: המצור על לנינגרד, הקרב על מוסקבה, קרב רז'ב השני, קרב סטלינגרד קרב קורסק, קרב קורסון-צ'רקאסי, מבצע בגרטיון, מבצע ויסלה-אודר, הקרב על ברלין
המרד ההונגרי
עיטורים
ראו עיטורים ומדליות
תפקידים אזרחיים
שר ההגנה של ברית המועצות ה־10
9 בפברואר 195526 באוקטובר 1957
(שנתיים ו־37 שבועות)
תחת שליט ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב
הנצחה
כפר הולדתו על שמו, רחובות במוסקבה וסנקט פטרבורג
חתימה:
Signature of Georgy Zhukov.svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'וקוב גדל במשפחה ענייה והחל את שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה. הוא הצטרף לשורות הצבא האדום במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ועלה בדרג הצבאי בתקופת בין המלחמות. ז'וקוב התבלט בפיקודו על קרב חלקין גול בו הובס הצבא היפני.

כשפלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות היה ז'וקוב ראש המטה הכללי של הצבא האדום. כחודש לאחר מכן, הוא פוטר בעקבות עימות מול סטלין בעניין האסטרטגיה הצבאית. זמן קצר אחר כך נקרא לשוב לשירות, תחילה במצור על לנינגרד ובהמשך במהלך הקרב המכריע על מוסקבה. מאוחר יותר עמד בראש המערך הסובייטי בקרב סטלינגרד, קרב קורסק, קרב קורסון-צ'רקאסי, מבצע בגרטיון ולבסוף הקרב על ברלין. ז'וקוב חתם מטעם ברית המועצות על כניעת גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה, מחשש לפגיעה בסמכותו, סטלין דחק את ז'וקוב מההנהגה. ז'וקוב שב למעגל ההנהגה של ברית המועצות כשב-1955 מינה אותו ניקיטה חרושצ'וב לשר ההגנה. כאשר סר חינו בעיני חרושצ'וב זה נידה אותו בשנית ממשרות ההנהגה. כבודו הנרמס של ז'וקוב הושב לו עם עלייתו לשלטון של ליאוניד ברז'נייב והוא נותר אהוד עד ערוב ימיו.

ביוגרפיהעריכה

שנותיו הראשונות ושירותו עד מלחמת האזרחיםעריכה

גאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וקוב נולד בכפר סטרלקובקה (Стрелковка) שבמחוז קלוגה למשפחת איכרים קשת יום, ובגיל 15 החל לעבוד במוסקבה כשוליה של פרוון לאחר שאביו, קונסטנטין ארטיומייביץ' ז'וקוב, הצליח לסדר עבורו את העבודה. ז'וקוב עבד בממוצע 15 שעות ביממה והוכה לא פעם כענישה שנועדה לחנכו. במקביל, הצליח להתקבל לבית ספר ברחוב טברסקאיה והיה תלמיד מצטיין בכיתתו. בקיץ 1912, מכיוון שהיה תלמיד מצטיין, נלקח מטעם בית הספר ליריד בניז'ני נובגורוד. ב-1914 כבר עבד באופן עצמאי בפרוונות ושכר חדר לינה במוסקבה בשלושה רובל לחודש. האישה ששכרה את החדר בדירה הפרטית הייתה אלמנה, וז'וקוב התחבב על בתה. השניים התכוונו להינשא אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה קטע את תוכניותיהם.

עם פרוץ המלחמה שטף את רוסיה גל פטריוטיות שלא דילג על ז'וקוב. לנוכח אובדן רב של חיילים בחזית, החל גיוס כללי של צעירים ילידי 1896. בשנת 1915 גויס לצבא האימפריה הרוסית ושרת כטוראי בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה, שבה זכה פעמיים בעיטור גאורגי הקדוש על אומץ לבו, וקודם לדרגת סמל. דרך חברו מילדות, ידע ז'וקוב גרמנית ותחקר חייל צבא הקיסרות הגרמנית שנפל בשבי הרוסי. על ההישג המודיעיני שהשיג דרך התחקור ניתן לו העיטור הראשון. את העיטור השני קיבל לאחר שנפצע בשדה הקרב. ב-1916 צוות לרגימנט הפרשים הדרקוני העשירי של נובגורוד. לאחר מהפכת פברואר נוצרה מערכת מנהל צבאית חדשה על בסיס האידיאלים של המהפכנים וז'וקוב התמנה ליושב ראש מועצת החיילים של הפלוגה שבה שירת. לאחר מהפכת אוקטובר הצטרף ז'וקוב לבולשביקים, והרקע החקלאי העני שלו היה לו לנכס.

הוא חלה בטיפוס, אך לאחר שהחלים לחם במלחמת האזרחים ברוסיה מ־1918 ועד 1920. ב-1 באוקטובר 1918 הצטרף כמתנדב לשורות הצבא האדום וצוות לדיוויזיית הפרשים של מוסקבה. תחילה נשלח לחזית הרי אורל הדרומיים, להתמודד מול בדלנים קוזאקים. בהמשך שירת במערכה על צאריצין על גדות הוולגה מול צבא המתנדבים, סיעה של הצבא הלבן האנטי-בולשביקי בפיקודו של אנטון דניקין. במהלך הקרבות נפצע מרסיסי רימון. לאחר מכן, בחורף שבין 1919 ל-1920, חלה בשנית בטיפוס ונשלח לביתו לתקופת החלמה. בשובו לשירות נשלח לרגימנט המילואים המוצב בטבר, צפונית למוסקבה. הוא נשלח מטעם הצבא ללימודים גבוהים אשר נקטעו בעקבות מרד טמבוב. במסגרת פעילותו במלחמה זכה באות עיטור הדגל האדום על דיכוי מרידות האיכרים, שפרצו כתוצאה מהחרמת התוצרת החקלאית על ידי השלטונות הסובייטים.

בין המלחמותעריכה

עלייתו בשורות הדרג הצבאיעריכה

ב־1923, בסיום לימודיו באקדמיה הצבאית של ברית המועצות, מונה ז'וקוב למפקד רגימנט הפרשים השביעי המוצב בסמרה, בדרום הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. ב-1924 נשלח להתמחות בלוחמת פרשים בלנינגרד (סנקט פטרבורג). כשסיים את חוק לימודיו ב-1925, נקרא להתייצב לשירות במינסק. בשונה מהדרך הקונבנציונלית של נסיעה ברכבת, ז'וקוב, ביחד עם מפקד פלוגה ומפקד רגימנט נוסף שלמדו איתו, החליט לעשות את המסע בדהירה על סוסו. המסע, בן 963 קילומטרים, נמשך שבעה ימים ובמהלכו עברו השלושה דרך ויטבסק, אורשה ובוריסוב. במהלך המסע לא העריכו נכון את כמות המזון שהיו צריכים לקחת וכל אחד מהם ירד במשקל בערך בשישה קילוגרם. בהמשך כל המעורבים במסע קיבלו שבחים מטעם דרג הפיקוד והדרג הממשלתי.

 
ז'וקוב בשירותו בצבא האימפריה הרוסית, 1916.
 
ז'וקוב, מפקד רגימנט פרשים, שנות העשרים.

החל מ-1926 חתם על העסקה בהוראה קדם-צבאית בפקולטה הצבאית של האוניברסיטה הממלכתית הבלארוסית. ב-1929 השלים קורס פיקוד במטה הכללי העליון של הצבא האדום ובמאי 1930 התמנה לפקד על בריגדת (חטיבה) הפרשים השנייה בסמרה. בתפקיד זה היה נתון לפיקודו של מפקד דיוויזיית (אוגדה) הפרשים השביעית, קונסטנטין רוקוסובסקי. לאחר שנה בתפקיד נשלח לפיקוד הצבאי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית, בחסות ירונים אובורביץ'. ז'וקוב היה חסיד של לוחמת השריון המודרנית ונודע כמתכנן זהיר וכקפדן בענייני משמעת. הוא עלה בדרגה והתמנה לעוזר המפקח הראשי של חיל הפרשים של הצבא האדום. במרץ 1933 התמנה למפקד דיווזיית הפרשים הרביעית והוצב בסלוצק.

החל מ-1937 היה למפקד קורפוס (גיס) הפרשים השלישי והשישי והחל מ-1938 היה לממלא מקום מפקד מערך הפיקוד הצבאי העליון בבלארוס. הטיהורים הגדולים של סטלין בשורות הצבא האדום בסוף שנות השלושים פסחו עליו, והוא אף קודם בדרגות בידי ההנהגה הפוליטית של ברית המועצות. במהלך הטיהורים הופנו מצד קולגות בצבא האדום האשמות כלפי ז'וקוב על ש"לא ראה את האויבים של העם" ועל כך שהיה "קצר טווח־ראייה פוליטי." בתגובה התלונן בטלגרף לסטלין ולקלימנט וורושילוב, שר ההגנה באותה העת (המשרה נודעה אז בשם הקומיסר האחראי על הצבא והצי).

קרב חלקין גולעריכה

  ערך מורחב – קרב חלקין גול
 
ז'וקוב (מימין) עם מפקד הצבא המונגולי מרשל צ'וייבולסאן בקרב חלקין גול.
 
ז'וקוב בחלקין גול, אוגוסט 1939.

בקיץ 1939 הוטל על ז'וקוב להדוף את הצבא היפני שפלש למונגוליה. הפלישה הייתה חלק מסדרת התכתשויות צבאיות על גבי הגבול בין ברית המועצות לסין, במדינת החסות מנצ'וקוו שהקים הצבא היפני, כחלק מהשאיפות הטריטוריאליות של יפן בסין. האינטרסים המנוגדים בין ברית המועצות לקיסרות היפנית, כמו גם האידאולוגיות המנוגדות שהנהיגו את שתי הארצות, הובילו ליחסים קרים ביניהן ולהתכתשויות הצבאיות על גבי הגבול. למעשה, התקיימה מלחמה מוגבלת ובלתי-מוכרזת בין ברית המועצות ליפן מאז הפלישה היפנית למנצ'וריה. מונגוליה הייתה קשורה בחוזה הגנה וידידות עם ברית המועצות, שהסדירה בה ממשלה קומוניסטית שהייתה בעלת ברית של מוסקבה עוד מאז מלחמת האזרחים בתחילת שנות העשרים. הצבא היפני ראה עצמו בלתי מנוצח ועולה על הצבא הסובייטי. היפנים פלשו בכוח גדול למונגוליה באזור הנהר חלקין גול.

במאי, הפלישה היפנית נבלמה בידי כוח מונגולי-סובייטי משותף שספג אבדות כבדות. ז'וקוב נשלח למזרח הרחוק הרוסי למערכה מול יפן בעיקר בזכות תפיסתו האסטרטגית וידיעתו בתחום חיל השריון. ביוני הגיע לחזית הקרב דרך הרכבת הטרנס-סיבירית כשהמשימה המקורית שלו הייתה לפקח על התפקוד של הכוחות הסובייטים והמונגולים. ז'וקוב הגיש דו"ח תקיף לסטאבקה (הפיקוד הצבאי העליון היושב במוסקבה) על המצב הרעוע של הכוחות ובעקבותיו מונה למפקד החזית כולה. הפיקוד הסובייטי על המערכה התבסס בעיר צ'יטה, הממוקמת בחבל עבר הבאיקל. בין יוני ליולי התכתשויות מזעריות בין שני הצבאות הסתכמו בשוויון כללי בחזית. ב-20 באוגוסט הורה ז'וקוב על פתיחת מתקפת נגד ממושכת שבה התקיים תיאום צבאי בין חילות רגלים, שריון, ארטילריה ואוויר של הכוחות הסובייטים. תחילה פתחו הכוחות בהפצצה אווירית וארטילרית ובהמשך בהתקדמות חילות הקרקע. לאחר כיתור כמעט מוחלט של הכוחות היפנים, ב-31 באוגוסט, אלו פנו לנסיגה מוחלטת מהטריטוריה המונגולית חזרה לקו הגבול בינלאומי.

הקרב היה למעשה הביצוע הראשון בשטח של תורת המלחמה של מלחמת בזק הכוללת שיתוף פעולה נרחב בין חילות הצבא. אותה אסטרטגיה צבאית הייתה בשלבי פיתוח בידי מפתחי תורות לחימה גם בצבאות נוספים באותה העת, בהם היינץ גודריאן בגרמניה או באזיל לידל הארט בבריטניה. ז'וקוב נקרא במאי 1940 למוסקבה, קיבל שם את אות גיבור ברית המועצות, הועלה בדרגה לגנרל ארמייה (הדרגה השנייה הכי בכירה בשורות הצבא האדום) והוזמן לפגישה ראשונה פנים אל פנים עם סטלין. סטלין התרשם מכישוריו של ז'וקוב ומינה אותו למפקד הצבאי של אזור קייב.

פיקוד אזור קייב – כיבוש בסרביהעריכה

  ערך מורחב – הסיפוח הסובייטי של בסרביה ובוקובינה הצפונית

אזור קייב, אשר השתרע על רוב שטחי הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, היה ממחלקות הצבא האדום החשובות ביותר. בהיותו המפקד הצבאי של האזור, ז'וקוב פעל לטפח יזמות בקרב החילות ההנדסיים ומוכנות צבאית כוללת לקראת תרחישי מלחמה אפשריים. ז'וקוב מצא עניין מיוחד ביזמותו הצבאית של מיכאיל קלשניקוב הצעיר, שהחל שירותו רק שנתיים קודם לכן. ז'וקוב שלח את קלשניקוב למוסקבה לפתח את תוכניותיו ולבסוף יזם את רובה הסער AK-47 שהתפרסם והפך נפוץ ברחבי העולם, ונקרא על שמו של מפתחו בכינוי "קלשניקוב".

על אף ייסוד יחסים דיפלומטיים עם ממלכת רומניה ב-1934, ברית המועצות הגדירה את שטחי בסרביה ובוקובינה הצפונית כטריטוריות השייכות לה ונתונות תחת כובש רומני זר (הצבא הרומני השתלט על השטחים במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה עקב העובדה שרוב האוכלוסייה יושבת האזור רומנית). ז'וקוב לקח חלק בישיבה מכרעת של ההנהגה הצבאית ב-13 ביוני 1940, שבראשה עמד סטלין, ובה הוחלט לפעול למען הסיפוח של הטריטוריות. ב-20 ביוני קיבל הוראה להכין את הכוחות שבפיקודו לקראת פלישה כוללת לשטחי רומניה בתוך ארבעה ימים. ב-28 ביוני הגישה מוסקבה אולטימטום לממשלה הרומנית בבוקרשט שבו איימה במלחמה כוללת אלמלא רומניה תאפשר מרצון סיפוח של השטחים לברית המועצות. לקראת מועד סיום האולטימטום נשלחו כוחות גדולים מאזור פיקוד קייב לעבר הגבול הסובייטי-רומני המסוכסך על גדות הדניסטר, במטרה להמחיש את רצינות כוונות הממשלה הסובייטית. הממשלה הרומנית נכנעה לדרישה הסובייטית. הסיפוח הסובייטי של בסרביה ובוקובינה הצפונית התרחש ללא קרב, וז'וקוב פיקד על הכיבוש הצבאי של השטחים ועל מימוש הסדר הגבול החדש. ב-4 ביולי התקבל במצעד תמיכה פרו-סובייטי בקישינב, בסרביה (מולדובה).

ז'וקוב העריך את האפשרות שתפרוץ מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית ופעל לשפר את המוכנות של כל הכוחות תחת פיקודו. בישיבת הדרג הביטחוני העליון בדצמבר 1940 הציג בפירוט את תורת המלחמה שפיתח ושניצל בקרב חלקין גול: כיצד מבצעים התקפיים יכולים לקדם תיאום בין חילות ולשנות את כל מפת החזית. בתחילת 1941 היה מעורב גם בסדרת תרגילים צבאיים בשטח לניסוי אותה תורת מלחמה.

ראש המטה הכללי של הצבא האדוםעריכה

ב-31 בינואר 1941 מונה בידי סטלין לראש המטה הכללי במקום קיריל מרצקוב. במקביל התמנה גם לממלא מקום שר ההגנה, בחסותו של השר המכהן, סמיון טימושנקו. הודעת המינוי פורסמה עוד ב-14 בינואר בהחלטת 'הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות'. בתפקיד זה לקח חלק בשני תרגילים צבאיים רחבי היקף לניסוי תורת המלחמה שפיתח וקידם. יריבו בתרגילים היה הגנרל דמיטרי פבלוב ובמהלך התרגיל ז'וקוב פיקד על כוח שעיקרו היה חיל שריון ענק שהיה נתון לנחיתות מספרית של יותר מ-1:2 אך השתמש באסטרטגיה של מלחמת בזק ותיאום ושילוב בין החילות השונים. הכוחות בפיקודו של ז'וקוב ניצחו בשני התרגילים, כאשר בכל אחד מהם ייצגו כוח בחזית שונה, מערבית (מזרח פולין) ומזרחית (ציר קייב־הים השחור).

ז'וקוב כיהן כראש המטה הכללי ב-22 ביוני 1941, בעת פתיחת מבצע ברברוסה, התקפת הפתע הגרמנית הרחבה על ברית המועצות שפתחה את החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה. ברית המועצות נתפסה לא מוכנה לקראת הפלישה הגרמנית וספגה אובדן חריג בתוך מספר חודשים שהוביל להגעת חיילים גרמנים לפתח מוסקבה תוך פחות מחצי שנה מפתיחת המערכה.

ב-10 ביוני, קבוצת הארמיות 'החזית הדרום-מערבית', העלתה את הדריכות של הכוחות הנתונים לפיקודו על הגבול הסובייטי עם הגנרלגוברנמן (חבל כיבוש צבאי גרמני בפולין שלא סופח ישירות לשטחי גרמניה). ז'וקוב זעם על כך ומיהר לשלוח את ההוראה הבאה למפקד קבוצת הארמיות מיכאיל קירפונוס: "פעולה כזו עלולה להקציף את הגרמנים לכדי עימות מזוין עם מיני השלכות. בטל פקודה זו לאלתר ודווח מי נתן פקודה בלתי מורשית שכזאת." ב-21 ביוני, על סמך אזהרה של עריק גרמני מפני פלישה, הורה ז'וקוב להעלות את הכוננות הצבאית לאורכו של הגבול. ההוראה ניתנה מאוחר מכדי שיהיה אפשר לבסס קו הגנה, ולמחרת החלה הפלישה הגרמנית לברית המועצות. ביום הפלישה העביר ז'וקוב הוראה גורפת לבלום את הפלישה הגרמנית בכל החזיתות ובכל מחיר אך לא לחצות את הגבול לתוך שטחי גרמניה. לגורם ההפתעה הייתה השפעה עיקרית על ההתנהלות של מבצע ברברוסה, עקב חוסר מוכנותו של הצבא האדום. מתוך כך, סדרת מתקפות נגד מהירות ולא מתוזמנות לאורכה של החזית נכשלו באופן גורף.

ההפסד המהיר של הצבא האדום בקרב על בְּרוֹדִי פתח את הדרך של הצבא הגרמני לעבר מרכז אוקראינה. בסוף יולי, לאחר סדרת הפסדים, החל הצבא האדום לסגת מסמולנסק, נסיגה שתפחה את הדרך של הוורמאכט לעבר מוסקבה. ז'וקוב חשב שיש לפנות את הצבא הסובייטי מאזור קייב לגדה המזרחית של הדנייפר ולחזק את החזית המרכזית החלשה מול מוסקבה. סטלין לא היה מוכן לשמוע על האפשרות של פינוי קייב. ב-29 ביולי 1941 נפגש ז'וקוב עם סטלין. זה האחרון כינה את עמדותיו של ז'וקוב בעניין קייב - "שטויות". ז'וקוב הגיב: "אם לדעתך ראש המטה הכללי מסוגל לדבר אלא שטויות, הרי שאין לי מה לעשות כאן". סטלין פיטר את ז'וקוב, אולם תוך זמן קצר התברר שטעה. הגרמנים כיתרו את הצבא הסובייטי באוקראינה ושבו יותר מ-600,000 חיילים, כעשירית מהצבא האדום.

מהלך מלחמת העולם השנייהעריכה

חזית העתודה וחזית לנינגרדעריכה

  ערכים מורחבים – חזית העתודה, קרב סמולנסק (1941), חזית לנינגרד, המצור על לנינגרד

ב-30 ביולי, יום לאחר פיטוריו מתפקיד ראש המטה הכללי, הוקמה חזית העתודה וז'וקוב הועמד בראשה. החזית כללה את הארמיות ה-24 ה-28, ה-29, ה-30, ה-31 וה-32 והתמודדה במערכה מול קבוצת ארמיות מרכז של הוורמאכט, שנעו, בפיקודו של פילדמרשל פדור פון בוק, לעבר מוסקבה. ז'וקוב קידם מתקפת נגד רחבת היקף שפתחה את קרב סמולנסק. ז'וקוב ניסה לפעול בתנועת מלקחיים ולבצע איגוף סביב הכוחות הגרמנים בכדי לנתק את קווי האספקה שלהם. המערכה שהתפתחה סביב סמולנסק התנהלה לאורך חזית רחבה, ממחוז פסקוב בצפון ועד לסביבות העיר צ'רניגוב בדרום. בנוסף לחזית העתודה בפיקודו של ז'וקוב, הכוחות הסובייטים הנוספים שהיו מעורבים במערכה על סמולנסק כללו את החזית המערבית, החזית המרכזית וחזית בריאנסק. במהלך המערכה, שהסתיימה ללא הכרעה, ספג הצבא האדום אבדות כבדות ביותר, כולל מאות אלפי שבויים, אך הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני לכיוון מוסקבה למשך כחודשיים וחצי, עד לספטמבר. לעיכוב זה הייתה השפעה רבה על כישלון התוכנית הגרמנית להכנעת ברית המועצות בתוך ארבעה חודשים ב-1941 שהייתה למעשה ללב מבצע ברברוסה. עיקר הכישלון הצבאי הסובייטי בקרב נבע ממצבו הרעוע של הצבא האדום.

 
ז'וקוב נואם בשיאו של מבצע ברברוסה, 1 בספטמבר 1941. מתוך ארכיוני רי"א נובוסטי.

בתחילת ספטמבר התמוטטה החזית הרוסית בלנינגרד. העיר עמדה לפני כיתור ונפילה. סטלין הדיח את מפקד החזית המרשל קלימנט וורושילוב והורה לז'וקוב לטוס ללנינגרד ולקבל את הפיקוד שם במהירות המרבית. ב-10 בספטמבר 1941 הגיע ז'וקוב לעיר, ארגן וייצב את הגנתה כאשר בפיקודו הארמייה ה-42 והארמייה ה-55. בתוך ה-OKW, היטלר דחק בקבוצת ארמיות צפון לראות בכיבוש לנינגרד מטרה עליונה, עקב חשיבותה האסטרטגית כמו גם הסמלית. במקביל להתקדמות הצבא הגרמני ממזרח, הצבא הפיני נע לעבר העיר מצפון, דרך מצר הים הקרלי, במסגרת מלחמת ההמשך שניהל בברית המועצות. במקרה של נפילת לנינגרד, העריכה ההנהגה הגרמנית כי כלל הצי הבלטי יכנע.

מטרתו של ז'וקוב הייתה למנוע את נפילת העיר לכיתור מוחלט עד הגעת תגבורת הארמייה ה-54 בפיקודו של גריגורי קוליק. ב-4 בספטמבר החלה ההפגזה על לנינגרד. ההפצצות ב-8 בספטמבר גרמו ל-178 שריפות. בתחילת אוקטובר, בעקבות ההתנגדות החריפה של הכוחות הסובייטים היושבים בתוך העיר, נמנעו הכוחות הגרמנים מלתקוף אותה ישירות והחלו בהטלת המצור הממושך על העיר. ז'וקוב הצליח לייצב את החזית דרך התשת הכוחות הגרמנים בטבח ממושך שביצעו הכוחות הנלחמים זה בזה. השמירה הממושכת על קווי ההגנה של העיר מנעו את נפילתה המוחלטת ואת כניעתו של הצי הבלטי. בכך, ז'וקוב הכריח את הכוחות הגרמנים לשנות טקטיקה ולפנות, לראשונה במלחמה בחזית המזרחית, מהתקפיות להתגוננות.

קרב מוסקבהעריכה

  ערכים מורחבים – החזית המערבית (ברית המועצות), הקרב על מוסקבה

בתחילת אוקטובר הורע המצב בחזית מוסקבה. הגרמנים זכו בקרבות כיתור בויאזמה ובריאנסק והתקדמו לעבר מוסקבה. ז'וקוב נקרא להתייצב בדחיפות בפני סטלין וקיבל את הפיקוד על החזית המערבית והגנת מוסקבה, עם איוואן קונייב כסגנו. הצבא הגרמני החל ב-2 באוקטובר במבצע טייפון – הקרב על מוסקבה. הכישלון להשתלט על לנינגרד במלחמת בזק (ידועה בגרמנית בתור "בליצקריג") הייתה לנכס אסטרטגי של הצבא האדום, מכיוון שקבוצת ארמיות צפון לא הייתה יכולה להעביר מכוחותיה דרומה לתמוך בקבוצת ארמיות מרכז בכיבוש מוסקבה. רק חלק מארמיית הפאנצר הרביעית פנתה לעבר המערכה על מוסקבה. במהלך אוקטובר הגרמנים כבשו את ערי המפתח של קלוגה (ובסביבתה גם כפר הולדתו של ז'וקוב), קלינין, מוז'איק (אנ') ומלויארוסלאבץ' (אנ'). ז'וקוב החל בקרבות בלימה שהאטו את קצב התקדמות הגרמנים. לאורך אוקטובר ונובמבר הוא קידם קו מגננה לאורך החזית מסביב למוסקבה כחלק מלוחמת שחיקה והכנה לקראת מתקפת נגד עם דיוויזיות רעננות שהובאו מסיביר. העברת הכוחות התאפשרה, לאחר שהמרגל הסובייטי ריכרד זורגה העביר מידע מודיעיני מיפן לפיו האחרונה, שהובסה על ידי ז'וקוב כאמור בקרב חלקין גול באוגוסט 1939, לא מתכוונת לתקוף שוב את ברית המועצות.

הגרמנים הגיעו עד למרחק של 27 ק"מ ממוסקבה ונעצרו בקור המקפיא של שיא החורף הרוסי. גשמי הסתיו הפכו את הדרכים לנהרות של בוץ עמוק, עובדה שהגבילה את יכולת התנועה של כוחות השריון הגרמנים. כשהגיע הכפור בראשית נובמבר, יכלו הגרמנים לשוב ולהשתמש בדרכים, אולם עתה צצה בעיה חדשה - הם לא היו ערוכים ללחימה בחורף. לגייסות הגרמניים חסרו ביגוד חם וחליפות הסוואה לבנות. המנועים של הטנקים וכלי הרכב הממונעים קפאו כאשר הטמפרטורות צנחו הרבה מתחת לאפס מעלות. חורף 1941–1942 היה קר במיוחד אפילו במונחים רוסיים. הטמפרטורה המינימלית שנמדדה הייתה מינוס 42 מעלות צלזיוס, שיא שלילי ברישום המטאורולוגי[1]. לתנאי האקלים הייתה חשיבות מכרעת על שחיקת הכוחות הגרמנים בחזית ולפריצת הדרך של ז'וקוב במתקפת הנגד.

בלילה בין החמישי לשישי בדצמבר נפתחה אותה מתקפת נגד בפעולה מתואמת ורחבת היקף של האגף הימני והאגף השמאלי של קבוצת 'החזית המערבית' הסובייטית. באמצע דצמבר היה הפיקוד העליון הגרמני בפאניקה מוחלטת. המפקדים הבכירים של קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית דרשו נסיגה מיידית חזרה לאזור סמולנסק כדי להציל את כוחותיהם מהתמוטטות והשמדה. אולם היטלר לקח לידו באופן אישי את הפיקוד על הצבא הגרמני בחזית המזרחית, ולא התיר נסיגה כללית מאזור מוסקבה, תוך שהוא מורה לכוחות הגרמנים שלא לוותר על אף שעל אדמה ומפטר את מפקד ארמיית הפאנצר השנייה, היינץ גודריאן, מתפקידו. פקודה זו תרמה לייצובה של החזית הגרמנית ולהאטת קצב ההתקדמות של כוחות הצבא האדום. בראשית שנת 1942 נבלמה מתקפת הנגד הסובייטית כמעט בכל הגזרות והכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. המתקפה הצליחה באופן חלקי אבל הצבא הגרמני נהדף למרחק של 100–200 ק"מ ומוסקבה ניצלה. לקראת מרץ 1942 גרמו הפשרת השלגים והבוץ העמוק בדרכים, בנוסף לתשישות של הצבאות היריבים, לקיפאון זמני בפעילות הצבאית בחזית המזרחית. הניצחון בחזית הוביל לעליית המורל הסובייטי בחזית וחיזק את הקשר בין בעלות הברית.

המערכה באזור סטלינגרדעריכה

  ערכים מורחבים – קרב רז'ב השני, קרב סטלינגרד, מבצע אורנוס

בעקבות מצב החזית שנוצר, חלק ניכר מהכוחות הסובייטים התרכזו מסביב לבירה מוסקבה, כך שהכוחות הגרמנים נמנעו ממתקפה נוספת על העיר ובמקום זאת פנו למבצע רחב היקף לכיבוש הקווקז, למען השגת מרבצי הנפט הרבים באזור והכנעת הצבא האדום לנוכח אובדן החזית הדרומית הכוללת של המלחמה. התוכנית הגרמנית כללה גם את חסימת התנועה בנהר הוולגה, ששימש עורק התחבורה הראשי בין אזור עבר הקווקז והרפובליקות של מרכז אסיה לשאר חלקי ברית המועצות, בעיקול הנהר סמוך לעיר סטלינגרד, שהייתה מכאן לנכס אסטרטגי בנוסף להיותה נכס סמלי עבור המורל הסובייטי. בקיץ 1942 החלה קבוצת ארמיות דרום במבצע מקרה כחול, התנועה לעבר הדונבאס ונהר הדון, ומשם חצייתו אל עבר הקרב על הקווקז שהחל בסוף יולי. במקביל להתרחשויות אלו, ז'וקוב ניסה ללא הצלחה לקדם סדרת מבצעים לפרוץ את החזית הגרמנית מול מוסקבה דרך מבלט רז'ב. האזור היה מבוצר היטב בידי הכוחות הגרמנים וההנהגה הסובייטית ראתה בו איום מתמשך על מוסקבה.

המתקפות הסובייטיות על הבליטה, שהחלו כבר בינואר 1942, נודעו בכינוי "מטחנת הבשר של רז'ב" בשל שיעור האבדות הגבוה שספג הצבא האדום במהלכן. במקביל התרחש הקרב על העיר סטלינגרד עצמה. קודם לכן, נערכה מערכה מסביב העיר על דרכי הגישה אליה, וכבר בספטמבר סטלין, שרחש מחדש את אמונו לז'וקוב, שלח אותו לקדם מתקפת נגד למניעת נפילתה של הארמייה ה-62 בתוך העיר ובמקביל גם לנטרל את הכוחות הגרמנים מצפון לעיר. במקור קידם ז'וקוב סדרת מתקפות נגד משניות לקראת ארגון מבצע כולל. ב-19 באוקטובר החל מבצע משולב של חזית הדון והארמייה ה-64 של הצבא האדום לתקוף במקביל את הכוחות הגרמנים משני אגפים נפרדים ולהרים את הלחץ מעל הארמייה ה-62 שעמדה בלב הקרבות בתוך העיר. ז'וקוב טען בדיעבד שהתקפות הנגד שהנחיתו הכוחות הסובייטיים על האגפים של איגוד הכוחות הגרמני שתקף את סטלינגרד, הצילו למעשה את הארמייה ה-62 ומנעו את התמוטטותה ברגע קריטי במערכה בסטלינגרד[2].

סטלין רצה לתקוף את הצבא הגרמני חזיתית, אך ז'וקוב ואלכסנדר ואסילבסקי, ראש המטה הכללי של הצבא האדום, שכנעו אותו שכדאי יותר לתקוף באגפים ולסגור על הארמייה השישית הגרמנית. סטלין העניק אישור מסויג לארכה של 45 יום לצורך ריכוז הכוחות הנדרשים למתקפת נגד גדולה, שתכתר ותשמיד את איגוד הכוחות הגרמני באזור סטלינגרד ותשנה מהיסוד את המצב האסטרטגי בחזית הדרום. לקראת מתקפת הנגד אורגנו הכוחות הבאים מתוך הצבא האדום: החזית הדרום-מערבית (ניקולאי ואטוטין): ארמיית הטנקים ה-5, הארמייה ה-21, ארמיית המשמר הראשונה, ארמיית האוויר ה-17, ארמיית האוויר ה-2 (החזית כללה 18 דיוויזיות חי"ר, 3 קורפוסי טנקים, קורפוס ממונע ו-2 קורפוסי פרשים), חזית הדון (קונסטנטין רוקוסובסקי): הארמייה ה-24, הארמייה ה-65, הארמייה ה-66, ארמיית האוויר ה-16 (כללה 22 דיוויזיות חי"ר, קורפוס טנקים ו-3 בריגדות טנקים עצמאיות), וחזית סטלינגרד (אנדריי יריומנקו): הארמייה ה-28, הארמייה ה-51, הארמייה ה-57, הארמייה ה-62, הארמייה ה-64 וארמיית האוויר השמינית (כללה 27 דיוויזיות חי"ר, 2 קורפוסים ממונעים, קורפוס פרשים ו-10 בריגדות טנקים)[3].

 
מפת מבצע "אורנוס" - כיתור הכוחות הגרמניים באזור סטלינגרד.

ב-19 בנובמבר נפתח מבצע אורנוס - מתקפת הנגד הסובייטית, במתקפה על הארמייה הרומנית השלישית על גדות נהר הדון בידי כוחות החזית הדרום-מערבית בראשות ואטוטין. הפיקוד הגרמני בראשות מפקד הארמייה השישית, פרידריך פאולוס, לא השכיל להבין תחילה כי מדובר במתקפה אסטרטגית כוללת שהחלה דרך העורף שלו. יחידות השריון, מגובים בארטילריה ומטוסים חדישים שהוכנו למתקפה מעבר להרי האורל[4], פרצו בקלות את קווי ההגנה של היחידות הרומניות במקביל למתקפה של חזית סטלינגרד מדרום שהחלה ביום למחרת. כעבור יומיים כותרה הארמייה השישית בתוך העיר בפעולת מלקחיים. כמו כן, הנתח הארי של ארמיית הפאנצר הרביעית נקלעה גם כן לכיתור. המבצע אמנם לא השיג את כל יעדיו, אבל היעד המרכזי, כיתור הארמייה השישית וניצחון בקרב סטלינגרד, הושג במלואו. הוורמאכט חטף מהלומה כאשר נשבו 90,000 מאנשיו, ונהרגו כ-200 אלף. על הניצחון בקרב המכריע-ז'וקוב זכה באות "מסדר סוברוב" היוקרתי. הכוחות הגרמנים החלו ברכבת אספקה אווירית לסטלינגרד ובאמצע דצמבר פתחו במבצע סערת חורף בניצוחו של אריך פון מאנשטיין, בניסיון כושל לפרוץ את הכיתור הסובייטי.

המתקפה הגרמנית, שנפתחה ב-12 בדצמבר 1942, הפתיעה את הפיקוד הסובייטי, והגיעה להישגים משמעותיים ביומה הראשון. אולם לאחר שהעתודות הסובייטיות הגיעו לשדה הקרב, הם הצליחו להאט באופן משמעותי את התקדמות כוח החילוץ הגרמני. ב-16 בדצמבר פתח הצבא האדום במבצע סטורן קטן, הביס את הארמייה השמינית האיטלקית באגף המערבי של קבוצת ארמיות דון, ויצר איום חמור על עורפה של קבוצת הארמיות. ב-19 בדצמבר הגיעו כוחותיו של הות לקו נהר מישקובה, מרחק קצר מכיס סטלינגרד, אך המשך התקדמותם נבלם על ידי כוחות העתודה הסובייטיים. מאנשטיין ניסה לשכנע את פיקוד הארמייה השישית לפרוץ החוצה מטבעת הכיתור הסובייטית ולחבור לכוח החילוץ, אולם מפקד הארמייה פרידריך פאולוס סירב לפעול ללא אישור מהיטלר, אישור שהאחרון סירב לתת. ב-23 בדצמבר נאלץ מאנשטיין להורות על ביטול המבצע ועל נסיגת כוחו של הות לקו נהר אקסאי. למחרת פתחו הכוחות הסובייטיים במתקפת נגד עזה, ואילצו את הות לסגת במהירות לעמדות המוצא שלו. ז'וקוב וכלל הפיקוד הסובייטי ניצלו את העובדה שהכוחות הגרמנים מתחו את קווי האספקה שלהם באופן מרבי במערכה על סטלינגרד והקווקז, ונעזרו בכך בעבור תנועת המלקחיים הניצחת שהפכה את מפת הקרב. בעקבות קרב סטלינגרד החלה נסיגה גרמנית נרחבת בחזית הדרומית, ועמה גם החלה נסיגה בחזית המרכזית, לקיצור קו ההגנה, נסיגה שמחקה מהמפה את מבלט רז'ב שאיים על מוסקבה.

לאחר הניצחון בסטלינגרד נקרא ז'וקוב לקדם ניסיון שחרור של לנינגרד מן המצור של קבוצת ארמיות צפון. ז'וקוב הכין ועמד בראש מבצע כוכב הצפון שכלל מתקפה כוללת של קבוצת ארמיות 'החזית הצפון-מערבית' בין פברואר למרץ 1943. מלבד הישגים טקטיים משניים, המבצע כשל בניסיונו לכתר את הכוחות הגרמנים מסביב לעיר ונכשל במטרתו העיקרית[5]. הפעילות בחזית הצפונית קפאה מחדש עקב ריכוז המשאבים המחודש על החזית הדרומית, הפעם מסביב לקורסק. ב-18 בינואר, בעקבות הניצחון על סטלינגרד, סטלין העניק לז'וקוב את דרגת מרשל ברית המועצות, הדרגה הרמה ביותר בשורות הצבא האדום. בכך היה ז'וקוב למרשל הראשון שהועלה לדרגה זאת מאז פרצה המלחמה.

קרב קורסקעריכה

  ערכים מורחבים – קרב קורסק, קרב פרוחורובקה
 
ז'וקוב (במרכז, עם משקפיים) ביחד עם המרשל קונייב בהכנות לקרב קורסק.

התנופה של מתקפת הנגד הסובייטית הביאה את כוחות הצבא האדום עד לשחרור העיר חרקוב, כאשר קווי האספקה שלהם נתחו לקצה גבול היכולת ואבדו תנופה. אריך פון מאנשטיין ניצל את הפרצה שנוצרה בכוחות הסובייטים בעבור מתקפת נגד שהסדירה את קו החזית כך שנוצר מבלט סובייטי גדול בקו החזית מסביב לעיר קורסק, בין בלגורוד בדרום לבין בליטת אוריול הגרמנית בצפון. עומקו של המבלט היה כ-120 קילומטר ורוחבו מצפון לדרום כ-250 קילומטר. ככל שהתקרב הקיץ, התברר יותר ויותר, שהמתקפה הגרמנית תונחת על בליטת קורסק. הסובייטים קיבלו דיווחים ממערך אולטרה שבמסגרתו פוצח צופן אניגמה הגרמני באמצעות רשת הריגול של לוסי, שפעלה בשווייץ. ידיעות אלו אך אישרו את התחושה של המפקדים הסובייטים הבכירים, ובראשם ז'וקוב ביחס למיקום המהלומה הגרמנית. כבר ב-8 באפריל כתב ז'וקוב מיזכר ברוח זו לסטאבקה, בו הניח את הבסיס לתוכנית הסובייטית להדיפת המתקפה. סטלין ומספר מפקדים סובייטיים בכירים, רצו להקדים את הגרמנים, ולהלום ראשונים. הם רצו לשבור את התבנית לפיה הגרמנים תוקפים תמיד בעונת הקיץ וזוכים בהישגים טריטוריאליים, וחששו שהצבא האדום לא יהיה מסוגל לבלום את המתקפה הגרמנית בשלביה הראשונים. אולם ז'וקוב והרמטכ"ל אלכסנדר ואסילבסקי שכנעו את סטלין, שעדיף לנהל בשלב ראשון קרב מגננה מתוכנן היטב, שיתיש את כוחו של הוורמאכט, ורק לאחר מכן לעבור למתקפה.

תחת פיקודו של ז'וקוב עמדו חזית וורונז' בפיקוד ואטוטין, החזית המרכזית בפיקודו של רוקוסובסקי וחזית הערבה בפיקודו של קונייב. ז'וקוב רצה להקדים תרופה למכה והורה לפתוח בסדרת מהלומות מקדימות שהתבררו כלא מאורגנות היטב וכשלו במטרתם. ב-5 ביולי החלה מתקפת הנגד הגרמנית על בליטת קורסק. בתוך חמישה ימים של קרבות שריון מהגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית העולמית באגף הצפוני של הבליטה, היה על השריון הגרמני לעצור עקב כמות האבדות שסבל. באגף הדרומי של מבלט קורסק הכוחות בראשות ואטוטין נדחקו לפינה. מתוך חשש להבקעה גרמנית של מערך ההגנה של חזית וורונז', נעתר ז'וקוב וכלל ההנהגה הצבאית העליונה לבקשתם של ואטוטין ושל ואסילייבסקי, נציג הסטאבקה והורה כבר בליל 6/7 ביולי לחזית הערבה לשלוח שתיים מהארמיות שלה (ארמיית המשמר המשוריינת ה-5 וארמיית המשמר החמישית) לעזרת כוחותיו המותשים של ואטוטין. לאחר מסע מואץ של מאות ק"מ, הגיעו שתי הארמיות ב-9 ביולי לאזורי הערכות מאחרי חזיתו של ואטוטין, והיו מוכנות לבלום את המשך ההתקדמות הגרמנית. בנוסף לכך, העביר הפיקוד הסובייטי את ארמיית האוויר ה-17 מהחזית הדרום-מערבית, כדי לתגבר את הכוח האווירי של חזית וורונז'.

הכוחות הסובייטים ניצלו את דחיית מועד המתקפה הגרמנית לביצור עמדותיהם, מהלך שהיה בעל חשיבות עליונה בבלימת המתקפה כאשר הגיעה. לנוכח עצירת השריון הגרמני פתחו ב-12 ביולי במבצע קוטוזוב באגף הצפוני: הכוחות הסובייטיים תקפו את שתי הארמיות הגרמניות מקבוצת ארמיות מרכז, שהחזיקו בבליטת אוריול, ולאחר לחימה עזה, במסגרתה ספגו שני הצדדים אבדות כבדות, אילצו את הגרמנים לסגת מכל שטח הבליטה עד אמצע אוגוסט 1943. הנסיגה הגרמנית הייתה איטית ומסודרת, והם גבו מחיר יקר בנפגעים ובציוד כבד מהכוחות הסובייטיים עבור שחרור בליטת אוריול.

סטלין חשש מפני ההתרחשויות באגף הדרומי, ושלח את ז'וקוב וואסילבסקי ישירות לחזית לפקד על המתרחש. ב-12 ביולי נערך באזור פרוחורובקה אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. לפי תיאור הקרב במקורות הסובייטיים, עליהם הסתמכו רוב המחקרים שעסקו בקרב (כולל המחקרים המערביים) עד העשור האחרון של המאה ה-20, השתתפו בקרב כ-850 טנקים סובייטיים, מולם התייצבו 500–600 טנקים גרמניים, כל הטנקים שנותרו לארמיית הפאנצר הרביעית. הקרב תואר כקרב היתקלות קלאסי בין שני כוחות משוריינים גדולים, שהסתיים ללא הכרעה. שני הצדדים היריבים איבדו מאות טנקים במהלך הקרב, אך האבדות הכבדות שספגו כוחות השריון הגרמניים סתמו את הגולל על התקווה, שעוד נותרה לפיקוד הגרמני, להשיג הכרעה צבאית במערכה על בליטת קורסק. לאחר קרב פרוחורובקה נבלמה באופן מוחלט המתקפה הגרמנית. בתחילת אוגוסט הצליח מבצע קוטוזוב בהשתלטות על אוריול. ז'וקוב וואסילבסקי שכנעו את סטלין לדחות את פתיחת מבצע רומיאנצב להשתלטות מחודשת על חרקוב במספר שבועות, כדי לאפשר לשתי החזיתות להשלים את אבדותיהן, ולהכין את המתקפה בצורה אופטימלית.

הדנייפר, קורסון-צ'רקאסי ומערב אוקראינהעריכה

  ערכים מורחבים – מבצע דנייפר-קרפטי, קרב דנייפר, החזית האוקראינית הראשונה, קרב קורסון-צ'רקאסי

בעקבות הניצחון בקורסק פתח הצבא האדום בשורת מבצעים התקפיים גדולים לאורך חזית רחבה מאוד, שהשתרעה מאזור סמולנסק בצפון עד לים השחור בדרום. בעקבות מבצע ז'יטומיר-ברדיצ'ב בתחילת 1944, שנערך לאחר חציית נהר הדנייפר ושחרור קייב, נפתח כיס בקורסון-שבצ'נקיבסקי ונוצר מבלט בקו הגרמני בינה לבין צ'רקאסי. במכתב שכתבו יחדיו, ז'וקוב וואטוטין הציעו לסטלין לנצל את המבלט ולפרוץ דרכו את קו המגננה הגרמני. לקראת המבצע בוצע ארגון מחדש של הכוחות, ולשם כיבוש קורסון-צ'רקאסי הועמדו תחת פיקודו של ז'וקוב החזית האוקראינית הראשונה (ואטוטין) והחזית האוקראינית השנייה (קונייב). באופן פורמלי לא היו המפקדים כפופים לז'וקוב והוא למעשה היה מתאם בין החזיתות על בסיס היותו נציג פיקוד מטעם הסטאבקה.

במסגרת קרב קורסון-צ'רקאסי כיתרו כוחות משתי חזיתות סובייטיות כוח גרמני שכלל כ-60 אלף חיילים, במבלט גרמני באזור הערים צ'רקאסי וקורסון בגדה המערבית של נהר דנייפר מדרום לקייב. הכוחות הסובייטיים ניסו להשמיד את הכוח הגרמני המכותר, ובמקביל נאלצו ללחום כדי למנוע מכוחות חילוץ גרמניים חזקים מקבוצת ארמיות דרום לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוחות המכותרים. ב-17 בפברואר, לאחר למעלה משלושה שבועות של קרבות קשים, הצליח חלק מהכוח הגרמני המכותר לפרוץ את טבעת הכיתור ולחבור לכוח החילוץ לאחר שנטש מאחור כמעט את כל ציודו הכבד. שני הצדדים היריבים ספגו אבדות כבדות במהלך הקרב, אך הוא שאב חלק גדול מהעתודות הניידות של קבוצת ארמיות דרום הגרמנית, החליש את כוחה, ויצר את התנאים שאפשרו לצבא הסובייטי לפתוח בשורת מתקפות מוצלחות בשטח אוקראינה המערבית במהלך החודשים הבאים.

בסוף פברואר נורה ואטוטין במארב של לאומנים אוקראינים בדלנים ונפצע אנושות. הוא מת מפצעיו כעבור חודש וחצי וסטלין מינה את ז'וקוב להחליף אותו בפיקוד על החזית האוקראינית הראשונה. בתחילת מרץ, במסגרת תפקידו החדש, ז'וקוב פיקד על מבצע פרוסקורוב-צ'רניבצי שבמסגרתו כבש הצבא האדום את מערב אוקראינה עד למרגלות הרי הקרפטים. ב-10 באפריל 1944 היה ז'וקוב האדם הראשון שניתן לו עיטור הניצחון. במקביל ניתן העיטור גם לסטלין ולואסילבסקי על "חלקם בשחרור אוקראינה המזרחית."

החזית הבלארוסית הראשונהעריכה

  ערכים מורחבים – החזית הבלארוסית הראשונה, מבצע בגרטיון, מבצע ויסלה-אודר, הקרב על ברלין

לאחר המערכה על אוקראינה המערבית הועבר ז'וקוב לחזית המרכזית והוטל עליו לתאם בין החזית הבלארוסית הראשונה והחזית הבלארוסית השנייה במהלך מבצע בגרטיון. במבצע השתלט הצבא האדום על כלל שטחי בלארוס וחדר לתוך פולין. מבצע בגרטיון החל ב-22 ביוני 1944, והפתיע כליל את ה-OKW. הגרמנים העריכו שהמתקפה הסובייטית תערך בחזית הדרומית, ולכן ריכזו כמעט את כל כוחותיהם הניידים בחזית המזרחית בגזרה זו. מתוך 22 דיוויזיות פאנצר ופאנצרגרנדיר, 18 הוקצו לאוקראינה ורק 3 לבלארוס. במקביל למבצע בגרטיון עמד ז'וקוב בראש מערך התיאום בין שתי החזיתות הבלארוסיות לחזית באוקראנה שפעלה במסגרת מבצע לבוב-סנדומייז', חדירה עמוקה לשטחי פולין מדרום וניתוק קו האספקה בין קבוצת ארמיות מרכז לדרום כך שהכוחות הגרמנים של קבוצת ארמיות צפון אוקראינה ישארו ללא אפשרות של קבלת תגבורת. המבצע החל ביולי ועיקר הפעילות הוטלה על החזית האוקראינית הראשונה בפיקודו של קונייב, שנעה ממערב אוקראינה לעבר דרום פולין, מהעיר לבוב ועד לסנדומייז' הממוקמת מדרום ללובלין.

שני המבצעים (בגרטיון ולבוב-סנדומייז') הובילו לשחרור שארית שטחי ברית המועצות, שנותרו תחת הכיבוש הגרמני, לחדירה סובייטית לתחומי פולין, ולביסוס מספר ראשי גשר גדולים בגדה המערבית של נהר הוויסלה. ז'וקוב קיבל את הפיקוד על החזית הבלארוסית הראשונה בנובמבר 1944. לאחר המבצע המשולב שהוביל לחדירת הצבא האדום לתוך פולין, ז'וקוב הציע להימנע מהשתלטות על פרוסיה המזרחית קודם העברת תגבורת שריון מהחזית האוקראינית הראשונה. הצעתו נדחתה ומבצע פרוסיה המזרחית החל בינואר 1945 כאשר ההנהגה הסובייטית העליונה משוכנעת כי ההגנות החלשות מסביב לחבל הארץ יובילו לנפילתו בקרב קל. ההפך היה הנכון, והקרב על פרוסיה המזרחית הפך למרחץ דמים ארוך בן שלושה חודשים במהלכו הממסד המדיני של גרמניה הנאצית גייס ילדים וקשישים לקרב. שתי הארמיות הגרמניות, שהגנו על פרוסיה המזרחית, בסיוע יחידות פולקסשטורם, כותרו ולאחר מכן הושמדו כמעט לחלוטין, ושרידיהן נלקחו בשבי. במהלך המבצע ביצעו כוחות הצבא האדום פשעי מלחמה רבים כנגד האוכלוסייה האזרחית הגרמנית, ומספר גדול של אזרחים מצאו את מותם במהלך הלחימה, או במהלך מנוסתם מהכוחות הסובייטיים המתקדמים.

קרב ברליןעריכה

עוד בינואר 1945 פתחו ז'וקוב וקונייב, במערך הנהגה משותף, במבצע ויסלה-אודר שבמהלכו השתלטו כוחות הצבא האדום על ורשה, התקדמו לעבר מערב פולין והגיעו עד לגדות נהר האודר, הגובל בחבל ברנדנבורג שבתוכו יושבת ברלין. במבצע המשולב של החזית הבלארוסית הראשונה והחזית האוקראינית הראשונה היו מעורבים 2,203,600 חיילים של הצבא האדום. אבדותיהם של החיילים הסובייטים במבצע זה הסתכמו ב-193,215 איש. מתוך מספר זה, החזית הבלארוסית הראשונה בראשות ז'וקוב איבדה 77,342 מתוך 1,028,900 איש (7.5%), בעוד שהחזית האוקראינית הראשונה איבדה 115,783 מתוך 1,083,800 איש (10.7%). בסוף פברואר נפתח מבצע פומרניה המזרחית ומבצע שלזיה תחתית שהרחיבו את ראש החץ האסטרטגי שפתחו כוחותיהם של ז'וקוב וקונייב על גדות האודר.

 
ז'וקוב (יושב במרכז) חותם מטעם ברית המועצות על מסמך כניעת גרמניה הנאצית ללא תנאי ב-9 במאי 1945.
 
מפקדי בעלות הברית מול שער ברנדנבורג לאחר כניעת גרמניה הנאצית: ז'וקוב (עומד שמאלי), פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי ורוקוסובסקי מקדימה.
 
מפקדי בעלות הברית לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית ביוני 1945: ז'וקוב מרים כוסית לצידם של גנרל הצבא האמריקאי דווייט אייזנהאואר (לוחש באוזנו) ופילדמרשל מונטגומרי הבריטי.

הצבא הגרמני בחזית המזרחית נחלש מאוד כתוצאה מהאבדות שספג בחודשים הראשונים של שנת 1945, וסבל ממחסור חמור בדלק ובנשק כבד (טנקים ומטוסים). אולם סיפורי הזוועה בדבר התנהגות הצבא הסובייטי כלפי האוכלוסייה האזרחית הגרמנית באזורים שנכבשו על ידו, והפחד מפני גורל החיילים שייפלו בשבי הסובייטי, חיזקו את נחישות החיילים הגרמנים להילחם עד הסוף, כדי למנוע את המשך התקדמות הצבא האדום אל מעבר לנהר אודר, לתוך ליבה של גרמניה. בתחילת אפריל, בעקבות השלמת מבצע פרוסיה המזרחית בכיבוש קניגסברג על חוף הים הבלטי, התקדם ז'וקוב לעבר מבצע הכרעה של המלחמה בכיבוש הבירה הגרמנית והחל לרכז כוחות בפרנקפורט על האודר לקראת חציית הנהר. הפיקוד העליון קבע חלוקת מטרות לקראת סדרת מבצעי השתלטות על גבי לב גרמניה וחלק מכוחותיהם של ז'וקוב וקונייב נועדו לכתר את מרחב ברלין מצפון ומדרום בתנועת איגוף עמוקה. הכוחות הסובייטיים, שנועדו ליטול חלק במתקפה על ברלין, כללו 2.5 מיליון חיילים, יותר מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים, 7,500 מטוסים ויותר מ-40 אלף כלי ארטילריה. הם נהנו מעדיפות עצומה בכוח אדם ובמיוחד בציוד כבד על הכוחות הגרמניים.

ב-16 באפריל 1945 פתח בקרב על ברלין תוך מרוץ עם הזמן כנגד מרשל איוואן קונייב על היוקרה שבהפלת הבירה הגרמנית. לאחר מעבר הקרב על רמת זלו התקדמו כוחות החזית הבלארוסית הראשונה לעבר ברלין חזיתית. החזית הבלארוסית השנייה נעה מצפון והחזית האוקראינית הראשונה מדרום ובכך העיר נפלה לכיתור סובייטי. ב-23 באפריל החלה מתקפה על פרברי העיר והקרב התגלגל לכדי מאבק בין הרחובות של העיר שהיה למרחץ דמים. רק לאחר שמונה ימי לחימה, הצליחו 7 ארמיות סובייטיות, שהשתייכו לחזיתות של ז'וקוב וקונייב, להשלים את ההשתלטות על העיר ולהכניע את כיסי ההתנגדות האחרונים. ב-30 באפריל 1945, התאבד אדולף היטלר בתוך הפיהררבונקר. דגל ברית המועצות הונף מעל בניית הרייכסטאג והקרב למעשה סימן את המסמר האחרון בקברה של גרמניה הנאצית. במקביל לפלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה החלה קריסת הוורמאכט בשלל חזיתות המלחמה וב-8 במאי נכנעה גרמניה הנאצית בכניעה ללא תנאי. נחתמו סדרת צווי כניעה, תחילה מול בעלות הברית המערביות ובהמשך, ב-9 במאי 1945, חתם ז'וקוב בברלין, בשם ברית המועצות, על מסמך הכניעה של גרמניה[6].

לאחר המלחמה ועד מות סטליןעריכה

 
המרשל ז'וקוב סוקר את מצעד הניצחון בכיכר האדומה על גבי סוסו, צלם: יבגני חאלדיי.

ב-10 ביוני 1945 נתמנה למפקד העליון של כוחות הכיבוש הרוסיים בגרמניה (בהמשך התקבעו לשטחי גרמניה המזרחית). עוד קודם לכן, במסגרת תפקידו כאחראי על אזור כיבוש צבאי החליט, עם כניעת גרמניה הנאצית, להעביר שלוש החלטות לשיפור חייהם של הנתונים תחת הכיבוש: (1) החלת מערכת חלוקת מזון, (2) הפעלה מחדש של השרתים הציבוריים, (3) חלוקת מנות של חלב לילדים. הוא זירז את העברת תהליך העברת המזון ממכסות האספקה של ברית המועצות לעבר שטחי הכיבוש בגרמניה וטען כי פעל פועלו התבסס על כך שלצד שנאתו לנאציזם הוא העריך את העם הגרמני. בסופה של המלחמה ז'וקוב למעשה נשא באהדה יוצאת דופן מצד האוכלוסייה הכללית של ברית המועצות ומצד החיילים בשטח על פועלו. ז'וקוב לקח חלק בועידת פוטסדאם והתיידד עם מקביליו מנהיגי השטחים הכבושים של גרמניה מטעם בריטניה, ארצות הברית וצרפת, פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי, גנרל דווייט אייזנהאואר ומרשל ז'אן דה לאטר דה טסיני בהתאמה. ז'וקוב היה חבר מועצת הממשל של בעלות הברית (אנ') על חלוקת גרמניה לאזורי הכיבוש לאחר מלחמת העולם השנייה.

ז'וקוב רכב על סוס לבן בראש מצעד הניצחון של הצבא האדום במוסקבה ב-24 ביוני 1945. ההערצה והפופולריות שלו האפילה על זו של סטלין, דבר שהיה לצנינים בעיני הרודן. סטלין ביקש להשפילו ולכן במרץ 1946 הודח ז'וקוב ממשרתו והוחזר למוסקבה לשאת במשרת המפקד העליון של כוחות הקרקע של הצבא האדום. בשנת 1947 כמה מעוזריו וחבריו נעצרו במסגרת פרשת השלל והופעל עליהם לחץ כבד לתת מידע מפליל על ז'וקוב עצמו. באמצע 1946 הגיעה לידי סטלין תלונה בדבר ייצור מטוסים פגומים עבור חיל האוויר הסובייטי. סטלין העביר את הנושא לטיפולו של השר לביטחון המדינה, ויקטור אבאקומוב, ולמעשה הנחה אותו כיצד לפעול לאורכה של הפרשה. מספר קיצינים בכירים בשורות חיל האוויר הסובייטי נעצרו ונשלחו למאסר. מטרת הפרשה היה להרחיק מז'וקוב את עוזריו הבכירים. הסיבה הרשמית לתחילת הפרשה היה חקירה בנושא של העברת שלל גרמני לידיים פרטיות ללא אישורים. בכך הואשמו מפקדים בכירים בצבא האדום ובראש ובראשונה ז'וקוב עצמו. האשמות נגד ז'וקוב התבססו על הודעת מרשל נוביקוב שנעצר עוד בשנת 1946 ומידע שהעביר ניקולאי בולגנין ליוסיף סטלין על קרונות רכבת עם רכוש שונה שמועבר מגרמניה הכבושה לביתו של ז'וקוב. ז'וקוב זומן לבירור ב-1 ביוני 1946, פוטר מתפקיד מפקד חיל היבשה ונשלח להרי אורל בתוך מפקד פיקוד. בקיץ 1946 מונה לתפקיד חסר חשיבות של מפקד צבאי במחוז אודסה.

פרשת השלל נועדה לוודא את ריחוקו של ז'וקוב מעמדות כוח שעלולות לאיים על סמכותו האבסולוטית של סטלין. ב-20 בינואר 1948, הפוליטביורו קיבל החלטה "בדבר החבר גאורגי ז'וקוב" שנועדה להשפיל את שמו של ז'וקוב ולהכפיש אותו על תפקודו כמפקד צבא הכיבוש בגרמניה המזרחית לאחר המלחמה. בהחלטה נכתב כי ז'וקוב פעל בהתנהגות בלתי הולמת עבור מפקד סובייטי ועבור חבר המפלגה (הקומוניסטית) וכי בעלי בריתו ותומכיו בשורות הדרג הצבאי והדרג הפוליטי פעלו להשתיק את הידיעות על התנהלותו זאת. בעקבות ההחלטה, השר בולגנין הורה על פיטוריו של ז'וקוב מתפקיד המפקד הצבאי באודסה למוצב המרוחק של מפקד צבאי במחוז האורל.

שר ההגנה של ברית המועצותעריכה

השיבה למשרת הנהגהעריכה

באוקטובר 1952, במהלך הבחירות לקונגרס ה-19 של ברית המועצות, העלו תומכיו של ז'וקוב את שמו כמועמד אפשרי לסובייט העליון. עם מות סטלין ב-5 במרץ 1953 עבר ז'וקוב לפעילות פוליטית ותמך בניקיטה חרושצ'וב. חרושצ'וב היה נתון במאבק סמכות על הנהגת ברית המועצות לאחר סטלין בינו לבין גאורגי מלנקוב ולברנטי בריה. עוד במהלך 1953 מינה בריה את ז'וקוב לסגן שר ההגנה תחת בולגנין. לדברי סרגיי חרושצ'וב, בנו של ניקיטה, אביו לחץ על בריה למנות את ז'וקוב למשרה, שכן ראה בו בעל ברית פוליטי רב חשיבות. מותו של סטלין הותיר משבר ירושה שהוביל למינויו הזמני של מלנקוב לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. מאבק סמכות התפתח בין בריה וחרושצ'וב וז'וקוב צידד באחרון. שני הצדדים היריבים טיפחו מחנות פנים-מפלגתיים וניסו לקרב לשורותיהם מנהיגים צבאיים ידועים ביוקרתם מימי המלחמה.

ב-26 ביוני 1953 התקיימה פגישה מיוחדת של הפוליטביורו הסובייטי שכונסה על ידי מלנקוב. בריה הגיעה לפגישה בתחושה לא נוחה מכיוון שנקרא בחיפזון - ואכן, ז'וקוב הורה לגנרל קיריל מוסקלנקו (שחבר לחרושצ'וב לצידו של ז'וקוב) להכין בחשאי כוח מיוחד והתיר לכוח להשתמש בשתי מכוניות מיוחדות של ז'וקוב ובולגנין (שכללו זכוכיות שחורות) על מנת לחדור בבטחה לתוך הקרמלין. ז'וקוב גם הורה לו להחליף את משמר המ.ב.ד. במשמר צבאי של המחוז הצבאי של מוסקבה, שהיו נאמנים לו. לבסוף, במהלך הפגישה, חרושצ'וב הציע לגרש את בריה מהמפלגה הקומוניסטית ולהביאו בפני בית דין צבאי על סדרה ארוכה של אישומים בפשעים חמורים שנעשו בהיותו מפקד הנ.ק.ו.ד.. הכוחות המיוחדים של מוסקלנקו צייתו. מלנקוב לחץ על כפתור בשולחנו, והכוח שהוכן מראש של קצינים חמושים בראשות ז'וקוב פרץ לחדר ואסר את בריה. ישנן שמועות כי בריה נורה במקום, אך נראה שסברה זו אינה נכונה. בריה נלקח בתחילה לכלא לפורטובו, ומשם הועבר למטהו של הגנרל מוסקלנקו. מעצרו נשמר בסוד עד אשר סגניו החשובים נעצרו גם הם. כוחות הנ.ק.ו.ד. ששהו במוסקבה והיו תחת פיקוד בריה פורקו מנשקם על ידי יחידות צבא סדירות. העיתון "פראבדה" הודיע על מעצרו של בריה רק ב-10 ביולי, תוך ציון מלנקוב כיוזם והזכרת "פשעי בריה כנגד המפלגה והמדינה".

בריה נשפט בפני "טריבונל מיוחד", ולא הותר לו לייצג עצמו או לבטא את עמדתו. ז'וקוב היה חבר הטריבונל וקונייב ניהל אותו. נגזר עליו גזר דין מוות והוא הוצא להורג מיידית על ידי פאבל בטיצקי. לצד בריה הוצאו להורג מספר חבריו ותומכיו. לאחר מות בריה, צומצם הנ.ק.ו.ד. ממעמד של משרד ממשלתי לוועדה (הק.ג.ב.), ואף אדם שעמד בראשו לא ריכז כוח רב כל כך בידיו כבריה בשעתו. במהלך 1954 היה ז'וקוב אחראי על סדרת ניסויים בפצצות ביקוע גרעיני באתר הניסויים סמיפלטינסק (הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית). בנוסף היה אחראי על התרגול הצבאי "כדור שלג" בטוטסקוי, מחוז אורנבורג, שמטרתו הייתה לבחון התנהלות של הכוחות המזוינים בתרחיש של מלחמה גרעינית. במסגרת התרגיל שנערך בטוטסקוי נעשה שימוש בטילים בליסטיים בעלי ראש נפץ גרעיני מסוג RDS-4, במשקל 40 קילוטון. התרגיל כלל 45 אלף חיילים ותצפתו מעליו כל שרי ההגנה של מדינות ברית ורשה כולל מספר שרים סובייטים ובהם גם חרושצ'וב.

מהלך כהונתו (1955–1957)עריכה

 
שר ההגנה הסובייטי ז'וקוב נפגש עם נשיאה של גרמניה המזרחית, וילהלם פיק, ב-6 במאי 1955.
 
מרשל ברית המועצות, שר ההגנה ז'וקוב (מימין), מרשל פולין, שר ההגנה של הרפובליקה העממית הפולנית קונסטנטין רוקוסובסקי (במרכז), ומרשל ברית המועצות, איוואן קונייב (משמאל), משתתפים בוועידת ורשה לשלום וביטחון, 10 במאי 1955.

ב-1955 נתמנה לשר ההגנה בידי ניקולאי בולגנין. בפברואר אותה השנה בולגנין התמנה ליושב ראש מועצת השרים (ראש ממשלת ברית המועצות). ז'וקוב התנגד נחרצות להשבת מערכת הקומיסרים הצבאיים עקב הפגיעה החריפה שהמערכת יצרה בהתנהלות ובביצועים של הצבא וטען כי פוליטיקאים אינם אנשי צבא מיומנים. ז'וקוב חידש את משרת ראש מטה חילות הקרקע (תפקיד שסטלין ביטל ב-1950) ומינה את סגנו, קונייב, למשרה. לפי יוזמתו של חרושצ'וב, ז'וקוב היה האחראי על הפחתת הכוחות המשרתים בכוחות המזוינים של ברית המועצות מ-4,815,870 חיילי קבע לפחות משלושה מיליון. ביולי 1955, ז'וקוב, ביחד עם חרושצ'וב, בולגנין וויאצ'סלב מולוטוב, ייצגו את ברית המועצות בוועידת מנהיגים לצד ראשי בריטניה, צרפת וארצות הברית. חרושצ'וב העריך כי חברותו האישית של ז'וקוב עם הגנרל האמריקאי אייזנהאואר, שנבחר לנשיא ארצות הברית בבחירות של 1952, תתרום לשיפור ביחסי ארצות הברית–ברית המועצות. אייזנהאואר הציע מדיניות "שמיים פתוחים" ששני הצדדים יוכלו להטיס מטוסי ביון מעל שמי הארצות ולפקח על פעילות צבאית ופיתוח גרעיני. ז'וקוב תמך בתוכנית, אך חרושצ'וב, בולגנין ומולוטוב התנגדו לה.

ב-1956 היה לחבר מרכז המפלגה הקומוניסטית. מאז מלחמת העולם השנייה הייתה הונגריה מדינת חסות של ברית המועצות והוסדר בה משטר קומוניסטי בדומה לכל שאר מדינות הגוש המזרחי. באוקטובר 1956 פרץ המרד ההונגרי שהיה למרידה עממית שהורכבה ממיליציות חמושות שמטרתה הייתה להפיל את המשטר הקומוניסטי. ז'וקוב, לצד כל שאר חברי הפוליטביורו, דחק בחרושצ'וב לשלוח כוחות לדחוק ברשויות השלטון בהונגריה ולפקח עם הגבול בין הונגריה לאוסטריה, שהיה חלק ממסך הברזל שהפריד את הגוש המזרחי והגוש המערבי במלחמה הקרה. עם זאת, ז'וקוב ורוב חברי הפוליטביורו לא היו להוטים לראות התערבות בקנה מידה מלא של הצבא האדום בהונגריה. ז'וקוב אף המליץ ​​על נסיגת כוחות ברית המועצות כאשר נראה היה כי יצטרכו לנקוט בצעדים קיצוניים כדי לדכא את המרד שהפך למהפכה. עמדתו של ז'וקוב והלך הרוח הכללי בקרב ההנהגה הסובייטית השתנה כאשר ראש ממשלת הונגריה החדש, אימרה נוג', ממנהיגי המרידה, החל לפעול להוצאת הונגריה מברית ורשה. בסופו של יום, ז'וקוב וקונייב עמדו בראש הכוחות של הצבא האדום שעשו דרכם לתוך הונגריה ומוטטו את המרד בכוח הזרוע.

עוד ב-1956, מלחמת סיני פרצה בין ישראל, בריטניה וצרפת נגד מצרים. ז'וקוב יצא בהצהרה רשמית שבה הצהיר כי הוא תומך בזכותה של מצרים להגנה עצמית וייצג את עמדת ארצו שצידדה בממשלה הסוציאליסטית של גמאל עבד אל נאצר במצרים במטרה להשיג תמיכה של ארצות ערב במסגרת המלחמה הקרה. ביום הולדתו ה-60 ב-1956 ניתן לז'וקוב עיטור גיבור ברית המועצות הרביעי. ב-1957 נתמנה לדרגת חבר מלא בנשיאות הוועד המרכזי. חרושצ'וב חיזק את ז'וקוב באומרו עליו: ”גאורגי קונסטנטינוביץ', יתכן והיה הראשון שדיבר על איך סטלין ועושי דברו אישרו גזרי דין מוות לפי רשימות.“ בהמשך 1957 ז'וקוב ביקר באלבניה וברפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. בהגיעו ליוגוסלביה פגש בנשיאה יוסיפ ברוז טיטו ופעל לגשר על הפיצול היוגוסלבי-סובייטי שנוצר בין טיטו לסטלין ושהמשיך גם לאחר מות סטלין.

הנפילה השנייה והשבת כבודועריכה

תוך זמן קצר באה הנפילה השנייה של ז'וקוב. חרושצ'וב החליט כנראה כי לז'וקוב אישיות חזקה מדי, בעיקר בעקבות מאבקים ביניהם שנסובו סביב שאלת חופש הפעולה של הצבא מהשפעת הגורמים הפוליטיים בהנהגת המדינה. ז'וקוב אף דרש שמצביאים בשורות הצבא האדום ידווחו לו בתור נציג ההנהגה הסובייטית קודם ידווחו לחרושצ'וב ולהנהגת המפלגה בכלל. כמו כן דרש גם התנצלות רשמית של הממשלה הסובייטית בעבור הצבא עבור אירועי הטיהורים הגדולים שביצע סטלין בין 1937 ל-1938. ז'וקוב לקח חלק בניקוי שמם וזכרם של מיכאיל טוכאצ'בסקי, גריגורי שטרן, וסילי בליוכר ואלכסנדר יגורוב, כולם קורבנות הטיהורים.

יריביו הפוליטיים של ז'וקוב גינו אותו בתור רפורמיסט ותומך ברודנות צבאית. האופוזיציה מקרב הפלג השמרני במפלגה להתנהלותו של ז'וקוב הייתה גורם מרכזי להפלתו מההנהגה. ב-29 באוקטובר 1957, בעוד ז'וקוב באמצע מסעו הדיפלומטי באלבניה וביוגוסלביה, החליט הוועד המרכזי ליטול מז'וקוב את כל תפקידיו ותאריו המפלגתיים. ז'וקוב הוחלף בתפקיד שר ההגנה במרשל ברית המועצות רודיון מלינובסקי. ז'וקוב הואשם בתכנון קשר להפלת המשטר, בטיפוח פולחן אישיות משל עצמו, בתקיפת מוסדות המפלגה בצבא ועוד. שוב צלל ז'וקוב לתהומות הנשייה. לתקופה מסוימת ז'וקוב התבודד בפרישתו.

עם סילוק חרושצ'וב ועליית ברז'נייב, ניקולאי פודגורני וקוסיגין השתפר היחס לז'וקוב. הוא אמנם לא קיבל תפקיד פוליטי אך כבודו הוחזר לו. הוא קיבל דאצ'ה ליד מוסקבה והחל להופיע בציבור. ברז'נייב פעל לטפח את דמותו ומורשתו של ז'וקוב מחדש במטרה לחזק את ביסוסו הפוליטי האישי בעיני ההמונים. ב-1969 הופיע ספר זיכרונותיו, שנכתב על ידי סופרי צללים, והפך ללהיט בברית המועצות; מספר מהדורות חדשות, שנערכו כל פעם לפי הצרכים הפוליטיים של השעה, יצאו לאורך השנים. ז'וקוב החל לכתוב את הספר כבר ב-1969, אך כתיבתו התארכה והתעכבה בעקבות היתדרדרות במצבו הבריאותי שנבעה מלקותו במחלה קרדיווסקולרית. גורם נוסף להתעכבות הכתיבה היה מאבקים ממושכים עם האחראי על רשויות הצנזורה, מיכאיל סוסלוב, שדרש מספר פעמים להסתכל בספר טרם פרסומו ודרש למחוק משורותיו את כל רישומי הביקורת שז'וקוב הפנה כלפי סטלין, מולוטוב, וורושילוב והמרשל סמיון בודיוני. כפר הולדתו נקרא בשמו, וכן רחובות במוסקבה ובלנינגרד, שעליהן הגן במלחמה.

ערוב ימיו ופטירתועריכה

 
תצלום הנצחה של המרשל ז'וקוב, מ-25 בדצמבר 1971.
 
אנדרטה לז'וקוב ליד המוזיאון ההיסטורי הממשלתי במרכז מוסקבה

גם לאחר הדחתו מעמדת כוח בידי חרושצ'וב וגם בתקופת שלטונו של ברז'נייב, הותר לז'וקוב לשמור על זכותו ללבוש מדים צבאיים, על הדירה שלו במוסקבה, בהמשך גם על הדאצ'ה שלו בפאתי העיר, נהגו הפרטי והוא נותר חבר בנומנקלטורה, האליטה המפלגתית בכלל המדינות הקומוניסטיות. ב-1968 לקה במפרצת תוך-גולגולתית שהובילה לשיתוקו החלקי והגבילה את יכולת הדיבור שלו. ב-1971 הוזמן ז'וקוב להשתתף בקונגרס ה-24 של המפלגה הקומוניסטית אך ההזמנה בוטלה קודם נענה לה. בעקבות פטירת רעייתו השנייה גאלינה ב-1973, מצבו הבריאותי של ז'וקוב המשיך להידרדר.

במאי 1974 לקה בהתקף לב ונכנס לתרדמת. ב-18 ביוני 1974 ז'וקוב נפטר במוסקבה. גופתו נשרפה ועפרו נטמן בבית הקברות של חומת הקרמלין וזאת על אף בקשתו האחרונה ודרישות משפחתו בפני הרשויות להיקבר בטקס של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. ב-1995 נבנה פסל בדמותו מול המוזיאון ההיסטורי הממשלתי. ביום מאה השנה להולדתו ב-1996 התקיים טקס אזכרה דתי מטעם הכנסייה האורתודוקסית בבית הקברות של חומת הקרמלין.

חייו האישייםעריכה

כשהיה בן 23 ז'וקוב התחתן לראשונה עם אלכסנדרה דייבנה ז'וקובנה, ולזוג נולדו שתי בנות, ארה ואלה. ז'וקוב לא שמר נאמנות מוחלטת לרעייתו ובמהלך שנות העשרים היה קרוב למריה וולקובה, אחות מוסמכת אותה פגש בבית חולים שבו שהה במלחמת העולם הראשונה. לז'וקוב ולוולקובה הייתה ילדה אחת שנולדה ממזרה, מרגריטה, אך פרשת הניאוף שלו מעולם לא פגעה במוניטין הציבורי שלו. מאורח יותר בחייו התגרש מאלכסנדרה ונישא בשנית לגאלינה אלכסנדרובנה סמיונובה. לזוג הייתה בת אחת משותפת, מריה, שהייתה הבת הרביעית והצעירה ביותר של ז'וקוב. גאלינה נפטרה ב-1973, לאחר מאבק ממושך בסרטן השד. לז'וקוב הייתה אחות גדולה בשם מריה (ילידת 1894) ואח צעיר בשם אלכסיי (יליד 1901) שנפטר בצעירותו. אביו, קונסטנטין, היה סנדלר ונפטר ב-1921 ואמו אוסטינינה הייתה בת למשפחת חקלאית קשת יום ונפטרה ב-1944.

לאורך כל חייו מצא ז'וקוב תחביב בגידול דגים באקווריום ובדיג. במהלך תקופת התבודדותו שלאחר הדחתו בידי חרושצ'וב, קיבל ערכת דיג מקצועית מהנשיא אייזנהאואר והשניים נותרו חברים טובים. בתקופת פרישתו נהג לצאת לחופשות בסוצ'י ולדוג על גדות הים השחור. ב-1975, האסטרונומית הסובייטית ליודמילה צ'רניק ביצעה תצפית ראשונה ומיפתה כוכב לכת מינורי וקראה לו לכבודו של ז'וקוב בשם: 2132 Zhukov. ב-1976 הונפק בול דואר בדמותו של ז'וקוב לזכרו.

עיטורים ומדליותעריכה

המרשל ז'וקוב עוטר בעשרות עיטורים ומדליות. בין השאר הוא עוטר 4 פעמים במדליית "גיבור ברית המועצות".

 
מדיו של ז'וקוב
שם העיטור מספר הפעמים בהן עוטר
  גיבור ברית המועצות 4
  עיטור הניצחון 2
  עיטור לנין 6
  עיטור מהפכת אוקטובר 1
  עיטור הדגל האדום 3
  עיטור סובורוב (דרגה ראשונה) 2
סה"כ 14 עיטורים
שם המדליה מספר הפעמים בהן עוטר
100 שנה להולדת לנין 1
לכבוד ניצחון ברית המועצות על גרמניה הנאצית 1
על תרומתו בהגנת העיר מוסקבה 1
על תרומתו בשחרור העיר לנינגרד 1
על תרומתו בשחרור העיר סטלינגרד 1
על תרומתו בשחרור העיר קייב 1
לכבוד ניצחון ברית המועצות על גרמניה במלחמת העולם השנייה 1
לכבוד ניצחון ברית המועצות על יפן 1
על תרומתו לכיבוש ברלין 1
על תרומתו לשחרור ורשה 1
20 שנה להקמת הצבא האדום 1
30 שנה להקמת הצבא והצי האדום 1
40 שנה להקמת הצבא האדום 1
50 שנה להקמת הצבא האדום 1
800 שנה לעיר מוסקבה 1
250 שנה לעיר לנינגרד 1
סה"כ 16 מדליות

רשימת פרסים מלאהעריכה

  • צלב גדול של לגיון הכבוד (1945)
  • כוכב הזהב (1 ביוני 1945)
  • גיבור ברית המועצות (1 ביוני 1945)
  • מדליה להנצחת 800 שנים לייסוד מוסקבה (1947)
  • כוכב הזהב (29 ביולי 1944)
  • גיבור ברית המועצות (1 בדצמבר 1956)
  • גיבור הרפובליקה העממית של מונגוליה (12 באוגוסט 1969)
  • כוכב הזהב (1 בדצמבר 1956)
  • מסדר סוחבאטאר (21 בפברואר 1968)
  • Medal "For the Victory over Japan" of Mongolia (1945)
  • גיבור ברית המועצות (29 ביולי 1944)
  • עיטור הדגל האדום (מונגוליה) (1939)
  • מסדר האריה הלבן (1945)
  • צלב המלחמה של צ'כוסלובקיה 1939–1945 (1945)
  • כוכב הזהב (29 באוגוסט 1939)
  • מסדר צלב גרונוולד, דרגה 1 (1945)
  • עיטור הדגל האדום (מונגוליה) (1942)
  • וירטוטי מיליטארי (1945)
  • מסדר הרפובליקה של טובה (1939)
  • מסדר סוחבאטאר (1 בדצמבר 1971)
  • מסדר סוחבאטאר (12 באוגוסט 1969)
  • מסדר סובורוב, דרגה 1 (28 בינואר 1943)
  • מפקד ראשי בלגיון ההצטיינות (1945)
  • גיבור ברית המועצות (29 באוגוסט 1939)
  • מסדר סובורוב, דרגה 1 (28 ביולי 1943)
  • עיטור הניצחון (10 באפריל 1944)
  • אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט (1945)
  • מדליית הניצחון על יפן (30 בספטמבר 1945)
  • עיטור הדגל האדום (31 באוגוסט 1922)
  • עיטור לנין (16 באוגוסט 1936)
  • עיטור הניצחון (30 במרץ 1945)
  • עיטור מהפכת אוקטובר (22 בפברואר 1968)
  • עיטור לנין (19 ביולי 1944)
  • עיטור לנין (29 באוגוסט 1939)
  • עיטור הדגל האדום (3 בנובמבר 1944)
  • עיטור הדגל האדום (20 ביוני 1949)
  • עיטור לנין (1 בדצמבר 1956)
  • עיטור לנין (1 בדצמבר 1971)
  • מדליית המלחמה 1939-1945 (1946)
  • עיטור לנין (1 ביוני 1945)
  • Medal "For Oder, Nysa and the Baltic"
  • צלב גיאורגי הקדוש, דרגה 3
  • מפקד עם כוכב של מסדר פולוניה רסטיטוטה
  • לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת לגיונר
  • מדליה לציון 250 שנה ללנינגרד
  • מדליה להנצחת 50 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות
  • מדליה על הגנת לנינגרד
  • מדליית ההגנה על מוסקבה
  • מדליה על הגנת סטלינגרד
  • מדליה להנצחת 20 שנים לצבא האדום
  • מדליית הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941–1945
  • מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין
  • צלב גיאורגי הקדוש
  • מדליה על הגנת הקווקז
  • מדליה על שחרור ורשה
  • מדליה להנצחת 40 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות
  • מדליה על כיבוש ברלין
  • מדליה לציון 30 שנים לייסוד צבא היבשה והצי של ברית המועצות
  • מדליה להנצחת 20 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941–1945
  • צלב גיאורגי הקדוש, דרגה 4
  • הצלב הגדול עם כוכב של וירטוטי מיליטארי

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גאורגי ז'וקוב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Living History: How -40° temperatures stopped Nazi Germany, KNBN NewsCenter1, ‏2019-01-30 (בAmerican English)
  2. ^ ז'וקוב, זכרונות המרשל ז'וקוב, 1982, עמ' 293
  3. ^ לפירוט סדר הכוחות של הצבאות היריבים ערב מתקפת הנגד הסובייטית, ראו: אנטוני ביוור, סטלינגרד (2000), עמ' 361–365, ומפה בעמ' 202-203.
  4. ^ בעקבות כיבוש חלק נרחב מליבה התעשייתי של ברית המועצות כבר במבצע ברברוסה, הוחלט להעביר את עיקר התעשייה הכבדה אל מעבר להרי האורל עוד בסוף 1941, איפה שהייצור הצבאי יהיה מרוחק מטווח ההתקפה של הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני).
  5. ^ David M. Glantz (2002). The Battle for Leningrad 1941–1944, Kansas University Press
  6. ^ סרטון המתעד את ז'וקוב בסיור בברלין הכבושה ב-3 במאי 1945, טוויטר