גאורג מוריץ, נסיך הכתר של סקסוניה-אלטנבורג
גאורג מוריץ, נסיך הכתר של סקסוניה-אלטנבורג (בגרמנית: Georg Moritz Erbprinz von Sachsen-Altenburg; 13 במאי 1900 – 13 בפברואר 1991) היה נסיך הכתר האחרון וראש בית סקסוניה-אלטנבורג, אשר הקדיש את מרבית חייו כדי לקדם את האנתרופוסופיה.
 | |||||
| לידה |
13 במאי 1900 פוטסדאם, הקיסרות הגרמנית   | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
13 בפברואר 1991 (בגיל 90) רנדסבורג, גרמניה  | ||||
| שם מלא | וילהלם גיאורג מוריץ ארנסט אלברט פרדריק קרל קונסטנטין אדוארד מקס | ||||
| מדינה |
גרמניה | ||||
| שושלת דוכסות סקסוניה-אלטנבורג | |||||
| |||||
  | |||||
ביוגרפיה עריכה
גאורג מוריץ נולד ב-13 במאי 1900 בפוטסדאם, ממלכת פרוסיה, הוא היה הבן הבכור של ארנסט, נסיך סקסוניה-אלטנבורג ואדלהייד, נסיכת שאומבורג-ליפה, בתם של וילהלם, נסיך שאומבורג-ליפה ובטילדיס, נסיכת אנהלט-דסאו. בעת לידתו היה אביו השלישי בסדר הירושה של הדוכסות, והוא חי עם אשתו בפרוסיה כקפטן ומפקד הגדוד ה-1 של רגימנט המשמר.
מותו של סבו מוריץ, נסיך סקסוניה-אלטנבורג בשנת 1907, הפך את אביו לנסיך הכתר של הדוכסות, ועם מותו של דודו, ארנסט הראשון, דוכס סקסוניה-אלטנבורג הוא הפך לשליט החדש של דוכסות סקסוניה-אלטנבורג, ובעקבות כך עברה המשפחה מפוטסדאם לאלטנבורג. גאורג מוריץ התגורר עם משפחתו עד מרץ 1913, ולאחר מכן אביו שלח אותו לדרזדן להמשיך את לימודיו בתיכון המלך גאורג (גרמנית: König-Georg-Gymnasium). בנוסף לכך, הוא קיבל הכשרה צבאית ברגימנט הרגלים ה-153 (תורינגיה ה-8).
ב-13 בנובמבר 1918 נאלץ ארנסט לוותר על כסאו, בעקבות התבוסה במלחמה והמהפכה הגרמנית שהתחוללה בעקבותיה. לאחר המלחמה התגוררה המשפחה בברלין, ובשנת 1920 התגרשו הוריו.
אפילו בצעירותו, התעניין גאורג מוריץ באנתרופוסופיה. בתחילת 1930 הוא נפגש עם זיגפריד פיקרט, מה שהיה נקודת מפנה בחייו. החל מ-1931, הוא היה פעיל, לימד וקידם אנתרופוסופיה. בשנת 1936 הוא שכר את החווה, ליד הטירה.[1]
אף על פי שהמשטר הנאצי אסר על אנתרופוסופיה, מחקר עם ילדים נכים הורשה להמשיך בטירת האמבורן עד יוני 1941, הודות לתיווך של גאורג מוריץ. הוא סמך על ההגנה של רודולף הס אשר עד 1941 היה אוהד של אנתרופוסופיה.[2] עם זאת, בסופו של דבר אנשי הגסטפו עצר את המחקר ואת גאורג מוריץ, יחד עם מנכ"ל המוסד אדולף אמרשלאגר, נעצרו וישבו בכלא במשך תשעה חודשים וחצי.
בשנת 1946 גאורג מוריץ חזר לטירת האמבורן, שם הוא ניהל שוב את פעילותם למען העובדים והאורחים בבית ההבראה ובמיוחד לאלה המתגוררים בפנימיית הנוער. בין היתר הוא עבד במועצת הצדקה החברתית המקומית עד 1968. הוא חי בצניעות בדירה קטנה בארמון, מוקף ספרייה נרחבת.
בשנת 1955 מת אביו, וגאורג מוריץ הפך לראש בית סקסוניה-אלטנבורג. הוא מעולם לא התחתן וגם אחיו היחיד מת רווק בשנת 1985.
ב-13 בפברואר 1991 מת גאורג מוריץ כתוצאה מדלקת ריאות, בבית החולים ברנדסבורג. עם מותו בית סקסוניה-אלטנבורג נכחד, למרות ששם המשפחה המשיך בשל אימוץ ב-1942 של פרנץ, רוזן פראשמה על ידי מריה, נסיכת סקסוניה-אלטנבורג, בתו השנייה של אלברט, נסיך סקסוניה-אלטנבורג. בעקבות מותו עברה זכות הטענה על כתר הדוכסות לסקסוניה-ויימאר-אייזנך.
גאורג מוריץ היה הסנדק של העיתונאי הגרמני רולף זילמן-אגברט.[3]
אילן יוחסין עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Die Pachtübernahme durch den Erbprinz von Sachsen-Altenburg in: Schloss Hamborn Chronik.de [retrieved 10 December 2014].
- ^ Das Verbot durch die Nazis in: Schloss Hamborn Chronik.de [retrieved 10 December 2014].
- ^ Dokumentation: Ein Abend für Rolf Seelmann-Eggebert. NDR 4. February 2012.