גאורג קארסקי

גֵאורג גדליהו קָארֶסְקי (Georg Kareski;‏ 21 באוקטובר 1878 – 2 באוגוסט 1947) היה ממנהיגי הציונות בגרמניה בתקופה שלפני עליית הנאצים לשלטון ובשנות שלטונם הראשונות. נקט עמדות רדיקאליות ומעוררות מחלוקת לגבי ההכרח לעליית היהודים מגרמניה לארץ ישראל ולגבי היחס לחוקי הגזע הנאציים.

אין תמונה חופשית

ראשית דרכו

גאורג (גדליה) קארסקי נולד בעיר פוזן (פוזנן) שבפרוסיה, הקיסרות הגרמנית. עוד בצעירותו סבר כי ההתבוללות איננה הפתרון לבעיית היהודים בגרמניה והצטרף לתנועת "המזרחי". בגבור האנטישמיות בגרמניה הגיע לידי הכרה כי יש צורך בעלייה המונית של יהודי גרמניה לארץ ישראל והצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה מנהל של מספר מפעלי תעשייה בגרמניה כולל מפעל לייצור קרונות רכבת ומבשלת בירה. לפני עליית הנאצים לשלטון היה פעיל במסגרת קבוצה שנקראה "הציונים הממלכתיים" שהייתה שלוחה של תנועה הרוויזיוניסטית, וערך את שבועון התנועה das jüdische Volk (בגרמנית: "העם היהודי"). כן היה פעיל במאבק לשוויון האישה. בשנים 1928–1930 עמד בראש ועד הקהילה של ברלין והיה חבר בנציגות הארצית של היהודים בגרמניה (ה-Reichsvertretung der Deutschen Juden). הוא עמד בראשו של בנק קואופרטיבי של המעמד הבינוני היהודי בשם "בנק עבריה". כמו כן, עסק בהתרמה למפעל הציוני ואף תרם מהונו.

בשנת 1933 נמנה עם הפעילים הרוויזיוניסטים שבהנהגת מאיר גרוסמן פרשו מהתנועה הרוויזיוניסטית והקימו את מפלגת המדינה העברית. עם מייסדי מפלגה זו נמנו פעילים רוויזיוניסטים נוספים כרוברט שטריקר, ממנהיגי הציונים באוסטריה, ריכרד ליכטהיים, ממנהיגי הציונים בגרמניה ובארץ ישראל, העיתונאי ד"ר הרצל רוזנבלום, המשורר יעקב כהן וזליג סוסקין, ממייסדי נהריה. בגרמניה פעלה המפלגה, בשנות שלטונו הראשונות של היטלר, בשם "מפלגת המדינה היהודית" - Judenstaat Party שגאורג קארסקי עמד בראשה. עם גבור רדיפות היהודים בגרמניה יצרה המפלגה, באפריל 1934, חזית מאוחדת עם התנועה הרוויזיוניסטית שנקראה בשם "המדינה היהודית".

בגרמניה הנאצית

חודשים אחדים לאחר עליית הנאצים לשלטון השתלט קארסקי עם קבוצה מחברי בית"ר על בניין הקהילה היהודית בברלין, כהפגנה לכך שבמצב בו היו נתונים היהודים תחת שלטון הנאצים חייבים הציונים לעמוד בראש יהדות גרמניה. כתוצאה מכך סולק מההתאחדות הציונית של גרמניה, ה-Zionistische Vereinigung Für Deutschland, ארגון הגג של כל הארגונים הציוניים בגרמניה.

קארסקי ראה את בית"ר ואת עצמו, המייצגים עמדה לאומית גאה, כנציגים הראויים לנהל דו-שיח שוויוני עם השלטונות הנאציים. הוא תבע את חיסול (ליקווידציה) הקהילות היהודיות בגרמניה ואת הוצאתם המהירה של היהודים מגרמניה. דעתו הייתה כי המשטר הנאצי איננו תופעה חולפת, כפי שחשבו רבים, וכי אין עתיד ליהודים בגרמניה.

בקיץ 1935 הציע תוכנית לפינויים בשלבים לארץ ישראל של חצי מיליון היהודים שחיו בגרמניה, בקצב של 25,000 איש לשנה. לפי התוכנית היה צריך להיות מוקם ארגון חדש, בראשותו של קארסקי, שיתמנה כ"קומיסר להגירה", שירכז את כל ענייני הגירת היהודים. קארסקי הציג את תוכניתו בפני השלטונות הנאציים, למורת רוחם של הארגונים היהודיים.

ב-15 בספטמבר 1935 נתקבלו בגרמניה חוקי נירנברג; "חוק אזרחות הרייך" שקבע שאזרחותם של היהודים נשללת, ושמעמדם הוא של נתינים משוללי כל זכויות אזרחיות או מדיניות, ו"החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" שאסר על נישואים בין יהודים לבין גרמנים וקיום יחסי מין עם יהודים, ואסר על היהודים להעסיק עוזרות בית (מתחת לגיל 45) ופועלים גרמנים.

תגובת ארגונו של קארסקי לחוקי נירנברג הייתה חיובית. ב-23 בדצמבר 1935 פורסם ריאיון עם קארסקי, בעיתון הנאצי Der Angriff (בגרמנית: "ההתקפה") , ביטאונו של יוזף גבלס. קארסקי הביע בראיון עמדה חיובית למגמת ההפרדה בין יהודים לבין גרמנים ולמגמת איסור נישואי תערובת בין יהודים לגרמנים, בהוסיפו שהוא מתכוון ליחסי כבוד הדדיים בין הצדדים. קארסקי הדגיש כי עמדתו איננה כוללת הסכמה לתקנות המשפטיות החדשות לשלילת שוויון הזכויות. תוך גינוי תופעות של התבוללות ונישואי תערובת הבהיר את הצורך בהרחבת פעילותם התרבותית של היהודים ובשמירה על אופיים הקיבוצי המיוחד. בין היתר אמר:

"במשך שנים רבות התייחסתי להפרדה מוחלטת של ענייני התרבות של שני העמים כתנאי מוקדם לחיים ביחד ללא קונפליקט....מזמן תמכתי בהפרדה כזאת, בתנאי שתהיה מבוססת על כבוד ללאומיות הזרה. חוקי נירנברג....נראים לי, בנבדל מהתקנות המשפטיות שלהם, כמתיישבים לגמרי עם שאיפה זו לחיים נפרדים המבוססים על כבוד הדדי....והפסקת תהליך ההתבוללות בהרבה קהילות יהודיות, שהתגבר בעקבות נשואי תערובת, הוא לכן, מנקודת מבט יהודית, רצוי בהחלט."

פרסום הראיון עורר סערה בעולם היהודי, שלא היה נכון לקבל עמדה כה קיצונית. בגרמניה תואר קארסקי כעושה רצונם של השלטונות ומה גם שהוא נתמנה על ידי השלטונות לעמוד בראש "האיגוד התרבותי היהודי" ה-Jüdischer Kulturbund, גוף שנועד על ידי השלטונות לבדל את התרבות היהודית מהתרבות הכלל גרמנית. קארסקי יצא בביקורת חריפה נגד הנציגות הארצית של היהודים בגרמניה בראשותו של הרב ליאו בק. הוא טען כי היא תמיט אסון על יהודי גרמניה בשל מדיניותה הגורמת להשהיית ההגירה, ובשל הערכת מצב מוטעית בקשר לכוונות השלטון הנאצי כנגד היהודים. הוא דרש להעניק סמכויות חדשות לארגון ולהעמיד בראשותו הנהגה חדשה תקיפה שהוא יעמוד בראשה.

המאבק בין קארסקי להנהגה היהודית התחדד. באביב 1937 עבר המאבק לדפי העיתונות היהודית. הנושא עלה לדיון במועצת הנציגות הארצית. בדיון דרש קארסקי לגרוע מסמכויותיה של הנציגות, אותה האשים בניהול בלתי תקין, ולהעבירן לארגוני הקהילות. מונתה ועדת חקירה שפסקה כי אין יסוד להאשמותיו של קארסקי. הגסטפו, שבאותו שלב טרם הייתה לה שליטה כה מלאה על יהודי גרמניה וגורלם, ניסתה להתערב ודרשה לייסד הנהגה חדשה של הנציגות בראשותו של קארסקי, שבה הרב ליאו בק יכהן כנשיא כבוד. עקב התנגדות ההנהגה נעשתה פשרה לפיה צורף קארסקי לוועדת הכספים בלבד.

בשיאו של המאבק, ימים אחדים לאחר מינויו של קארסקי לוועדת הכספים, התמוטט בנק עבריה, ופקדונותיהם של רבים מבני המעמד הבינוני היהודי ירדו לטמיון. ההתמוטטות ארעה למרות מאמציו של קארסקי למונעה, וקארסקי איבד כליל את מעמדו בציבור היהודי. ב-28 ביולי 1937 הודיע קארסקי על התפטרותו מתפקיד יו"ר הבנק ומנהלו, ולקראת סוף שנת 1937 עזב את גרמניה ועלה לארץ ישראל.

בארץ ישראל

גאורג קארסקי הגיע לארץ ישראל ב-4 באוקטובר 1937. בארץ ציפתה לו קבלת פנים עוינת. יומיים לאחר הגיעו ארצה, ב-6 באוקטובר, בצאתו לסיור בהדר הכרמל בחיפה, הוא הוקף בהמון זועם שקרא לעברו "הנה קארסקי הבוגד, המרגל הנאצי".^{[דרוש מקור: לאירוע]} בהמשך סיורו ברחוב הרצל הפך המצב לבלתי נסבל עבורו והוא נמלט אל אחד הבתים ברחוב נורדאו. ההמון נקהל סביב הבית והמשיך בצעקותיו. כוח משטרה בריטי שהוזעק למקום פיזר את ההמון.

התאחדות עולי גרמניה פרסמה ב-10 באוקטובר 1937 גילוי דעת האומר בין היתר:

א. "מר קארסקי עשה ניסיון לכוף את עצמו בעזרת מוסדות בלתי יהודיים על היהדות כמנהיג, על אף התנגדותם של כל הארגונים היהודיים..."

ב. "מר קארסקי ניסה ... להרוס את כל ההסתדרות הציונית בגרמניה בהלעיזו עליה בפני דעת הקהל כמצודה מרקסיסטית...."

ג. "בעיתונו של מר קארסקי היוצא לאור בברלין, נתפרסם זה מקרוב איום ברצח על היושב ראש של התאחדות ציוני גרמניה..."

ד. "מר קארסקי היה היושב ראש של המועצה המפקחת של בנק עבריה מאז יסודו ועד התמוטטותו. בשל פשיטת הרגל של הבנק עבריה ירדו בגרמניה מנכסיהם אלפי בעלי מלאכה זעירים ובעלי משלחי יד אחרים וניזוקו הרבה עולים מגרמניה..."

ה. "דעתנו על מר קארסקי כיהודי וכאדם ברורה, ואינה צריכה חיזוק על ידי הפגנות ברחוב. היא מחוזקת למדי על ידי מה שפורסם כאן ועל ידי חומר עובדתי אחר".

קארסקי ניסה להשיב את כבודו על ידי פניה לערכאות. הוא בחר שלא לפנות לבית המשפט המנדטורי, אלא הגיש תביעת דיבה נגד התאחדות עולי גרמניה לבית הדין של הרבנות הראשית לארץ ישראל בירושלים. בית הדין בראשותו של הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג שמע את ראיות וטענות הצדדים וב-2 ביוני 1938 נתן את פסק דינו בו דחה את תביעתו של קארסקי ואישר את אמיתות הדברים שנאמרו בגילוי הדעת של ההתאחדות. עיקרי דבריו של בית הדין היו כי קארסקי רצה להשתלט על יהודי גרמניה בעזרת הנאצים, כי העמיד בסכנה את ציוני גרמניה בכך שכינה את ההתאחדות הציונית של גרמניה כ"מרקסיסטית", כי עיתונו איים ברצח על מנהיג יהודי יריב בכותבו עליו ש"יימצא בקרוב במקום בו תוכל יד העם היהודי להשיגו" ו"מימי עולם היה רק עונש אחד לבוגדים", כי בפרשת בנק עבריה ניתנו ההלוואות הגדולות של הבנק למקורביו של קארסקי והוא נושא באחריות מוסרית לקריסת הבנק. זאב ז'בוטינסקי לא מצא רבב באישיותו של קארסקי ואף נחלץ להגנתו.

לאחר מתן פסק הדין המשיך קארסקי את חייו בארץ תוך דבקות בהשקפתו הציונית, למד את השפה העברית בשקידה ונמנע מכל דיבור בפומבי בשפה הגרמנית. פרסם בעיתון "המשקיף" סקירות על האירועים בעולם וביישוב בחתימתו או בשם העט "ב. גד.". בשנות חייו האחרונות עבד כמנהל קופת חולים לעובדים לאומיים. הוא נפטר ברמת גן בשנת 1947.

במבט היסטורי

יש הרואים בפעילותו של גאורג קארסקי בגרמניה, כשיתוף פעולה לכאורה עם הנאצים; ואמנם יש מי שמנצלים את שמו כדי להכתים את היהדות ואת התנועה הציונית. באתרים נאו-נאצים ואנטישמיים רבים באינטרנט, כפי שעולה מחיפוש שמו במנוע החיפוש של גוגל, הודבקו לו ולפעילותו כינויים כדוגמת:

• "A Jewish Collaborator in Nazi Germany: The Strange Career of Georg Kareski"

• "Jewish Support for Adolf Hitler"

• "Adolf's Jewish Support"

• "Jews who supported Hitler"

המרקסיסט היהודי לני ברנר , המבטא שנאה למדינת ישראל ולציונות, אף הגדיל וקרא לקארסקי "Hitler's Zionist Quisling Before Quisling"

ואולם ניתוחיהם של חוקרי שואה ישראלים, המשוחררים מדרך הטבע מסטיגמות אנטישמיות, מראה תמונה היסטורית אחרת. ההיסטוריון חוקר השואה אברהם מרגליות מעריך באופן מאוזן את פעילותו של קארסקי בגרמניה. לדבריו שאף קארסקי ללכד את הציבור היהודי כולו תחת הנהגה מרכזית אחת, אך הנציגות הארצית של היהודים בגרמניה וההתאחדות הציונית של גרמניה נקטו בעמדה מתבדלת ושאפו לשמור על עצמאותן. יתרה מזו, קארסקי ראה את חזות הכל בהגירת היהודים מגרמניה וניסה לנצל את שאיפתם של אנשי הממשל הנאצים (שבטרם השואה) לפנות את כל היהודים מגרמניה. קארסקי היה בין הראשונים שהבחינו באסון העומד להתחולל על היהודים ותמך בהפרדתם החברתית והתרבותית מן הגרמנים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוקי הגזע.

בהתייחסותו לראין של קארסקי לעיתונו של גבלס כתב מרגליות:

"בעיני הציבור היהודי היה הראיון מעשה מביש ואות הסכמה למדיניותה של הממשלה הגרמנית כלפי היהודם; כאילו ביקש קארסקי להוציא את היהודים מן החברה במו ידיו ולערער את מעמדם. היהודים לא השגיחו, שקארסקי הקפיד להדגיש בדבריו יחסי כבוד הדדים בין יהודים לגרמנים".

החוקר גדעון גרייף מעמיד זו כנגד זו את עמדותיהם של המקטרגים על קארסקי כנגד עמדות המסנגרים עליו:

"המקטרגים נגד גאורג קארסקי טוענים, כי הסתייעותו בתמיכת הממשל הגרמני במאבק הפנימי פגעה באוטונומיה היהודית ועוררה את השלטונות לשלול מראשי הציבור היהודי את חופש ההכרעה. מסנגריו, לעומת זאת, מעלים את הטענה כי בתור איש המיעוט האופוזיציוני, שרצה באמת ובתמים להשלים משימה דחופה וחיונית לטובת היהודים הנרדפים, לא הייתה לו ברירה אלא לנסות ולהגיע לעמדת הכרעה באמצעות חוגי הגסטאפו, הוא קיווה לקבל לידיו סמכויות מתאימות כדי שיוכל להוציא יהודים מאזור הסכנה ולאפשר להם להגיע בעוד מועד לחוף מבטחים".

הביוגרפים של זאב ז'בוטינסקי מדגישים כי קארסקי פעל כאיש התנועה הרוויזיוניסטית ודיווח על פעולותיו לז'בוטינסקי, שהעלה באותה עת את תוכנית האווקואציה לפינויים ההמוני של יהודי אירופה לארץ ישראל.

לקריאה נוספת

• אברהם מרגליות, בין הצלה לאבדן: עיונים בתולדות יהודי גרמניה 1932–1938, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1991.
• גדעון גרייף, בימי שואה ופקודה (יחידות 5, 6), תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1983.
• שמואל כץ ז'בו - ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי, תל אביב: הוצאת דביר, 1993.
• אייזיק רמבה, כפי שהכרתים - בני דורו של ז'בוטינסקי הוצאת תנועת החרות, 1959.
• דוד תדהר (עורך), "ד"ר גדליהו (גיאורג) קארסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1668

קישורים חיצוניים

• דיוקנו של קארסקי כפי שצויר ב-1927 על ידי הצייר יוסף אפנהיימר(הקישור אינו פעיל) באתר kunst-fuer-alle.
• תגובת הציבור היהודי בגרמניה לחוקי נירנברג באתר הספרייה הווירטואלית.
• אוספו הפרטי של גאורג קארסקי, מאוספי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.