גבול ארצות הברית–קנדה
גבול ארצות הברית–קנדה (באנגלית: Canada–United States border, בצרפתית: Frontière entre le Canada et les États-Unis, באופן רשמי International Boundary) הוא הגבול הבינלאומי בין ארצות הברית לבין קנדה. זהו הגבול הארוך ביותר בעולם בין שתי מדינות.[א] סך כל אורכו של הגבול, כולל קטעי הגבול העוברים בימות הגדולות ובחופי האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, הוא 8,891 קילומטרים. חלקו היבשתי של הגבול מחולק לשני קטעים: גבול קנדה עם החלק הרציף של ארצות הברית בדרום, וגבול קנדה עם אלסקה במערב. ועדת הגבול הבינלאומי עוסקת בנושאים הקשורים לסימון הגבול ואחזקתו, ו"הוועדה הבינלאומית המשותפת" עוסקת בנושאים הקשורים לגבולות הימיים. הסוכנויות שאחראיות על המעבר החוקי של הגבול הבינלאומי הן סוכנות שירותי הגבול של קנדה וסוכנות המכס והגנת הגבולות של ארצות הברית.
 | |||
| קשת השלום בגבול שבין סארי, קולומביה הבריטית, לבליין, וושינגטון | |||
| |||
| אורך כולל | 8,891 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 11 באפריל 1908 | ||
| הסכמים |
חוזה פריז (1783) הסכם ג'יי (1795) הסכם גנט (1814) הסכם ראש-באגוט (1817) הסכם 1818 אמנת וובסטר-אשבורטון 1842 אמנת אורגון (1846) | ||
| מספר מעברי גבול | 119 | ||
| גבול יוקון וקולומביה הבריטית–אלסקה | |||
| כיוון | צפון - דרום | ||
| תחום | ים בופור - מצר דיקסון | ||
| אורך | 2,475 ק"מ | ||
| גבול קנדה – החלק הרציף של ארצות הברית | |||
| כיוון | מערב - מזרח | ||
| תחום | האוקיינוס השקט (מדרום-מערב לאי ונקובר ומצפון-מערב לחצי האי אולימפיק) - מפרץ פאנדי | ||
| אורך | 6,416 ק"מ | ||
  | |||
  | |||
היסטוריה עריכה
המאה ה-18 עריכה
חוזה פריז (1783) עריכה
ערך מורחב – חוזה פריז (1783)
_(edited).jpg)
חוזה פריז של 1783 שם קץ למלחמת העצמאות של ארצות הברית שניטשה בין ממלכת בריטניה הגדולה לבין ארצות הברית. בפרק השני לחוזה הסכימו הצדדים על כל גבולותיה של ארצות הברית, כולל, אך לא רק, הגבול בצפון לאורך צפון אמריקה הבריטית. הגבול שהוסכם עליו כלל את הקו שבין הפינה הצפון-מערבית של נובה סקוטיה ובין מקורו הצפון-מערבי של נהר קונטיקט והוא המשיך לאורך מרכזו של הנהר אל קו הרוחב 45 צפון. קו רוחב זה מוסד כגבול בין הפרובינציה קוויבק ומדינת ניו יורק בשנות ה-60 של המאה ה-18, כולל השטח שלימים יהפוך למדינת ורמונט. הקו נמדד וסומן בשנים 1771–1773 על ידי המודד הראשי של קוויבק, ג'ון קולינס והמפקח שמונה על ידי ממשלת מדינת ניו יורק, תומאס ולנטיין.[2]
בחלק המערבי יותר היו נהר סנט לורנס והימות הגדולות לגבול בין ארצות הברית של היום לבין השטחים שמהווים היום את שטחה של אונטריו. מצפון-מערב לימת סופיריור התמשך הגבול לאורכן של הנהרות אל אגם היערות. מהנקודה הצפון-מערבית של אגם היערות הוסכם שהגבול ימשיך בכיוון מערב עד למפגשו עם נהר המיסיסיפי. למעשה, קו זה מעולם לא הגיע אל הנהר, שכן מקורו נובע דרומה יותר.
המשא והמתן על שלום החל בפריז באפריל 1782 ונמשך כל הקיץ של אותה שנה. נציגי ארצות הברית היו בנג'מין פרנקלין, ג'ון ג'יי, הנרי לורנס וג'ון אדמס. את בריטניה ייצגו דייוויד הרטלי (אנ') וריצ'רד אוסוולד (אנ'). ב-30 בנובמבר 1782 נוסחה טיוטת ההסכם והוא נחתם באוטל דה יורק שבפריז ב-3 בספטמבר 1783 על ידי אדמס, פרנקלין, ג'יי והרטלי.[3]
אירועי המפתח במשא ומתן התרחשו בספטמבר 1782, כאשר שר החוץ של צרפת, שארל גרבייה, רוזן ורז'ן (אנ') הציע פתרון שבעלת בריתו, ארצות הברית, התנגדה לו בתוקף. צרפת הייתה מותשת מהמלחמה, וכל הצדדים המעורבים בה שאפו להשגת שלום, למעט ספרד, שעמדה על המשך הלחימה עד אשר יעלה בידה לכבוש את גיברלטר מהבריטים. ורז'ן העלה רעיון לעסקה שתהווה תחליף להעברת גיברלטר לספרד. ארצות הברית זכתה להכרה בעצמאותה, אך הייתה מוגבלת לשטחים שממזרח להרי האפלצ'ים. בריטניה הייתה אמורה לשמור בריבונותה את השטחים שמצפון לנהר אוהיו, שהיו חלק מפרובינציית קוויבק. מדרום לשטחים אלו הייתה אמורה לקום מדינת חיץ אינדיאנית בשליטה ספרדית.
האמריקאים הבינו שהם יוכלו להשיג עסקה טובה יותר ישירות מבריטניה. ג'ון ג'יי הודיע מיד לבריטים שהוא מעוניין לנהל עמם משא ומתן ישיר, שיהיה מנותק מהמשא ומתן עם צרפת וספרד. ראש ממשלת בריטניה, הלורד שלבורן הסכים לכך. הוא היה הממונה על המשא ומתן מטעם הבריטים, ובשלב זה הוא הבחין בהזדמנות להפריד את ארצות הברית מצרפת ולהפוך את המדינה החדשה לשותף כלכלי בעל ערך. התנאים להתוויית הגבול המערבי של ארצות הברית היו שהיא תקבל את כל השטחים שממזרח לנהר המיסיסיפי, שמצפון לפלורידה ושמדרום לקנדה. הגבול הצפוני של ארצות הברית כפי שהושג במגעים אלו נותר כמעט כמו גבול ארצות הברית–קנדה שקיים היום.[4] לארצות הברית ניתנו זכויות דיג על חופי קנדה והיא הסכימה לאפשר לסוחרים הבריטים וללויאליסטים לקבל בחזרה את רכושם. מבחינתה של ארצות הברית היה חוזה זה עדיף וכזה הוא היה גם מבחינתה של בריטניה. ראש הממשלה שלבורן חזה את הסחר הדו-צדדי הרווחי בין בריטניה לבין ארצות הברית המתפתחת, חזון שהוגשם בסופו של דבר.
ב-14 בינואר 1784 אשרר הקונגרס הקונטיננטלי את חוזה פריז בשבתו בבניין הסנאט הישן של מרילנד באנאפוליס, שהייתה לבירה הראשונה של ארצות הברית לאחר המלחמה.[5] עותקים של ההסכם נשלחו בחזרה לאירופה לאשרור על ידי שאר הצדדים המעורבים, והראשון מביניהם הגיע לצרפת במרץ 1784. בריטניה אשררה את ההסכם ב-9 באפריל 1784, ומסמכי ההסכם המאושררים הוחלפו בפריז ב-12 במאי 1784.[6]
מערכת הגבולות באמריקה הצפונית לא תאמה למעשה את שנכתב בחוזה. החוזה הגדיר את הגבול הדרומי של ארצות הברית, אך ההסכם האנגלו-ספרדי הנפרד לא הגדיר במפורש את גבולה הצפוני של פלורידה, וממשלת ספרד הניחה שהגבול היה זהה לזה שהותווה בהסכם שנחתם ב-1763, ושבו הם העבירו את שטחיהם בפלורידה לבריטניה. בעוד שהמחלוקת על מערב פלורידה נמשכה, עשתה ספרד שימוש בשליטתה בפלורידה כדי לחסום גישה אמריקאית למיסיסיפי בניגוד לסעיף 8 לחוזה.[7] בהסכם צוין שגבולה של ארצות הברית נמשך מ"הנקודה הצפון-מערבית ביותר" של אגם היערות (כיום במשולש הגבולות שבין מינסוטה, מניטובה ואונטריו) ישירות לכוון מערב עד להגיעו לנהר המיסיסיפי. אך למעשה, הנהר לא מגיע עד לקו רוחב זה. הקו שיוצא מערבה מאגם היערות לא נפגש מעולם עם נהר המיסיסיפי. בנוסף, בהסכם פריז לא הוסבר כיצד יפעל הגבול החדש, במונחים של פיקוח על אנשים וסחורות שיעברו בין צפון אמריקה הבריטית לבין ארצות הברית. ציפיותיהם של הדיפלומטים האמריקאים לשאת ולתת על חוזים מסחריים עם בריטניה שיפתור כמה מהפרטים הבלתי גמורים שבחוזה פריז לא התגשמו ב-1784. ארצות הברית המתינה עשור עד לחתימת החוזה המסחרי הראשון עם בריטניה במסגרת הסכם ג'יי.
בריטניה הפרה את הסעיף בהסכם שחייב אותה לוותר על שליטה במבצריה שבתחומי ארצות הברית "בכל המהירות האפשרית". כוחות בריטים המשיכו להיות מוצבים בשישה מוצבים באזור הימות הגדולות בנוסף לשניים בקצה הצפוני של אגם שמפליין. ב-1794, במהלך מלחמת האינדיאנים הצפון-מערבית בנו הבריטים מוצב נוסף בשטח שבו כיום שוכנת מדינת אוהיו. הם הצדיקו את מעשיהם אלו במצב הבלתי יציב ובמתחים שהתרחשו באזור לאחר המלחמה, בכשלונה של ממשלת ארצות הברית למלא אחר מחויבויותיה לפצות את הלויאליסטים על אובדן רכושם, ובצורך של הבריטים לפנות את נכסיהם באזור.[8] כל המוצבים הללו הועברו לידיה של ארצות הברית בדרכי שלום בעקבות חתימתו של הסכם ג'יי ב-1794.
הסכם ג'יי (1795) עריכה
- ערך מורחב – הסכם ג'יי
במסגרת הסכם ג'יי משנת 1795 (שנכנס לתוקף ב-1796) הוסכם על הוצאת כוחות הצבא והממשל הבריטים מדטרויט, וכן מעמדות גבול נוספות שבצד האמריקאי.
מטרתו של הסכם ג'יי הייתה פתרון סוגיות פתוחות שנותרו בחוזה פריז, כמו הסדרת זכויות הסחר בין המדינות, סוגיית הגיוס הכפוי לצי המלכותי הבריטי של מלחים אמריקאים, תשלום פיצויים על עבדים שנמלטו אל מעבר לקווים הבריטים בתקופת מלחמת העצמאות, ההסתה שהפנו הבריטים כלפי האינידאנים נגד המתיישבים האמריקאים, הבהרת נקודות לא ברורות בתוואי הגבול בין ארצות הברית לבין שטחיה של בריטניה, והחזקתם של המוצבים הבריטים בשטחה של ארצות הברית.
המוצבים הללו היו:
- פורט או פר (על אגם שמפליין, בעיירה שמפליין שבמדינת ניו יורק).
- פורט דאצ'מנס פוינט (על אגם שמפליין, בנורת' הרו שבוורמונט).
- פורט לרנאולט, כולל פורט דטרויט (על נהר דטרויט, דטרויט, מישיגן).
- פורט מקינק (על מצר מקינק, האי מקינק, מישיגן).
- פורט מיאמי (על נהר מאומי, מאומי, אוהיו).
- פורט ניאגרה (על נהר ניאגרה, יאנגסטאון, ניו יורק).
- פורט אונטריו (על ימת אונטריו, אוסוויגו, ניו יורק).
- פורט אוסווגטצ'י (על נהר סנט לורנס, אוגדנסבורג, ניו יורק).
ההסכם היווה כר למחלוקת קשה בפוליטיקה האמריקאית והיה אחד מהזרזים ליצירתה של "מערכת המפלגות הראשונה" (First Party System) בארצות הברית שבה התפלגו שתי המפלגות העיקריות של האומה האמריקאית. המפלגה הפדרליסטית, בהנהגתו של אלכסנדר המילטון, תמכה בהסכם. מנגד, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בהנהגתם של תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון, התנגדה לו. הג'פרסונים התנגדו לקשרים עם בריטניה והעדיפו את צרפת במלחמות שהתחוללו באירופה. הם טענו שההסכם עם צרפת מ-1778 היה עדיין בתוקף. הם החשיבו את בריטניה כמרכזה של האריסטוקרטיה וכאיום הראשי על הערכים הרפובליקנים של ארצות הברית. הם הוקיעו את המילטון ואת ג'יי (ואף את וושינגטון) כמונרכיסטים שבגדו בערכי האמריקאים וארגנו מחאה ציבורית נגד ג'יי וההסכם שלו.
למעט סוגיית פינוי המוצבים הבריטים ולמעט תיקוני גבול קלים שהוכנסו בו, לא הייתה להסכם משמעות מרכזית בסוגיית תוואי הגבול. ההשלכה המרכזית של ההסכם הייתה למעשה רצונה של בריטניה לגייס את ארצות הברית, שכמדינה צעירה הייתה נייטרלית, לצידה במלחמות המהפכה הצרפתית. ההישג העיקרי של ארצות הברית בהסכם היה השגת גישה לשווקים חדשים כמו איי הודו המערבית והודו.
הסכם ג'יי הוחלף בהסכם גנט, שנכנס לתוקף ב-1815 ושהביא לסיומה של מלחמת 1812 וכלל את הגבולות שמלפני המלחמה.
המאה ה-19 עריכה
הסכם גנט (1814) עריכה
- ערכים מורחבים – מלחמת 1812, הסכם גנט
הסכם גנט היה הסכם שלום בין האימפריה הבריטית לבין ארצות הברית, שסיים את מלחמת 1812. ההסכם נחתם ב-24 בדצמבר 1814 בעיר גנט, בבלגיה של היום (אז בתקופת מעבר בין האימפריה הצרפתית הראשונה לממלכה המאוחדת של ארצות השפלה). עיקרו של ההסכם היה חזרה לסטטוס קוו אנטה בלום (בלטינית: status quo ante bellum - "המצב שהיה לפני המלחמה") בין שתי המדינות. התקשורת האיטית של התקופה הביאה לכך שהידיעה על אישור ההסכם הגיעה לארצות הברית רק חודשים לאחר מכן, ולא מנעה את אחד הקרבות הגדולים של המלחמה - קרב ניו אורלינס, ב-8 בינואר 1815.
הבריטים, בהניחם שפלישתם המתוכננת לניו יורק תנחל הצלחה, דרשו גם שהאמריקאים לא יחזיקו כוחות ימיים בימות הגדולות ושלבריטים יינתנו זכויות מעבר במימי נהר המיסיסיפי בתמורה להמשך זכויות הדיג של האמריקאים בחופי ניופאונדלנד. ארצות הברית דחתה את הדרישות הללו, וכתוצאה מכך נוצר שוב מבוי סתום בדיונים.[9] הציבור האמריקאי זעם כאשר פרסם מדיסון את הדרישות, שאפילו הפדרליסטים לא היו מוכנים להיאבק עבורם.[10]
לאחר חודשים של דיונים, שבמהלכם נחלו שני הצדדים ניצחונות, תבוסות ואבדות, הם הבינו בסופו של דבר שאומותיהן חפצות בשלום ושלא הייתה קיימת שום סיבה אמיתית להמשך המלחמה. כל אחד מהצדדים כבר היה מותש מהמלחמה, הסחר היה משותק, ולאחר נפילתו של נפוליאון ב-1814, צרפת כבר לא נחשבה למדינת אויב מבחינתה של בריטניה, והצי המלכותי הבריטי לא נזקק יותר לימאים האמריקאים שאותם הוא גייס בכפייה. הבריטים היו טרודים בשיקומה של אירופה לאחר תבוסתו של נפוליאון. ראש ממשלת בריטניה, הלורד ליברפול הודיע לנציגיו במשא ומתן עם האמריקאים להציע להחזיר את המצב כפי שהיה ערב פרוץ המלחמה. הצעה זו הייתה רצונה של ממשלת בריטניה מאז פרוץ המלחמה והנציגים לשיחות השלום הציעו אותה מיד לעמיתיהם האמריקאים, שהסכימו להצעה. הוסכם על חילופי שבויים, ובריטניה פיצתה את בעלי העבדים שנמלטו מארצות הברית.
ב-24 בדצמבר 1814 חתמו חברי המשלחות הבריטית והאמריקאית על ההסכם. צעד זה כשלעצמו לא סיים את המלחמה, שכן היה צורך באשרור רשמי של ההסכם על ידי שתי הממשלות, שהתקבל בפברואר 1815.[11]
על פי ההסכם שוחררו כל השבויים והושבו כל האדמות והספינות. השטח שהושב לארצות הברית היה בהיקף של כ-40,000 קמ"ר באזור שליד ימת סופיריור וימת מישיגן ובמיין. השטחים שהאמריקאים החזיקו בהם בקנדה העילית (כיום אונטריו) הושבו לשליטה בריטית, והשטחים בפלורידה הספרדית שנלקחו מבריטניה ומספרד, שבאופן רשמי הייתה נייטרלית, הושבו לשליטה ספרדית. ההסכם לא כלל שינויים בגבולות שהיו קיימים בפרוץ המלחמה.[12]
במאה שנות השלום ששרר בין שתי הארצות מ-1815 ועד מלחמת העולם הראשונה, התעוררו כמה סכסוכים טריטוריאליים ודיפלומטיים, אך כולם יושבו בדרכי שלום, לעיתים באמצעות בוררות.[13]
הסכם ראש-באגוט (1817) עריכה
- ערך מורחב – הסכם ראש-באגוט
הסכם ראש-באגוט מ-1817 כלל תוכנית לפירוז אזור הלוחמה של 1812 וכן הניח את היסוד לעקרונות שיבואו לידי ביטוי בעת סימון הגבול בין צפון אמריקה הבריטית לבין ארצות הברית.
ההסכם אפשר את פירוזן של הימות הגדולות לאורך הגבול הבינלאומי, שלאורכו נותרו מבצרים רבים של הצי הבריטי. ההסכם קבע כי ארצות הברית וצפון אמריקה הבריטית (המושבה הבריטית אשר לימים תהפוך לקנדה) יוכלו, כל אחת, להחזיק כלי שיט צבאי אחד (בעל נטל של לא יותר מ-100 טונות נטל), ותותח אחד (שפגזיו לא עולים על שמונה קילוגרמים) באגם אונטריו ובאגם צ'מפליין. ביתר האגמים הותר לארצות הברית ולבריטניה הצפון אמריקאית להחזיק שני כלי שיט צבאיים בלבד בנטל זהה ובעלי כוח אש זהה. אמנה זו, והסכם 1818, הניחו את הבסיס ואפשרו את פירוז הגבול.
ההסכם הוביל לאמנת וושינגטון ב-1871, אשר השלימה את פירוק הנשק ופירוז הגבול בין ארצות הברית וקנדה לכל אורכו. ההסכם הביא לפירוז אזור האגמים הגדולים ואגם צ'מפליין. כמו כן ארצות הברית ובריטניה הסכימו על שליטה משותפת בטריטוריית אורגון. ההסכם יצר למעשה גבול מפורז שאורכו 5,527 ק"מ, שהיה הגבול המפורז הארוך בעולם.
על אף הקשיים שגרם ההסכם לצי האמריקאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, תנאיו לא שונו. קשיים דומים התעוררו לפני מלחמת העולם השנייה, אבל מזכיר המדינה של ארצות הברית קורדל האל לא הסכים להפר את ההסכם בגלל חשיבותו ההיסטורית. בשנים 1939 ו-1940 קנדה וארצות הברית הסכימו לפרש את ההסכם כך שנשק יכול להיות מותקן על ספינות בתוך האגמים הגדולים, אבל לא יכול להפוך פעיל עד שהספינות עזבו את האגמים. ב-1942 ארצות הברית הצטרפה למלחמה (וקנדה כבר השתתפה במלחמה), והן הסכימו כי עד סוף המלחמה נשק יכול להיות מותקן על ספינות באגמים, ואף יכול להיבדק בעת שכלי השייט באגמים.
הסכם לונדון (1818) עריכה
- ערך מורחב – הסכם 1818
הסכם 1818 עמד בסימן הרחבת השטחים, הן של צפון אמריקה הבריטית והן של ארצות הברית, שטחים שהתפרשו מערבה לאורך קו הרוחב 49 צפון, מהפינה הצפון-מערבית של אגם היערות לכוון הרי הרוקי. ההסכם שם קץ לתביעות של בריטניה על השטחים שמדרום לקו זה אל עבר עמק הנהר האדום, שהיו חלק מארץ רופרט. ההסכם שם גם קץ לתביעות של ארצות הברית על השטחים שמצפון לקו זה באגן הניקוז של המיסיסיפי, שהיו חלק מרכישת לואיזיאנה. שטח זה כלל שלושה אזורים קטנים שהיו החלקים הצפוניים של אגני הניקוז של נהר מילק (אנ') (כיום החלק הדרומי של אלברטה והחלק הדרום-מערבי של ססקצ'ואן), של נהר פופלר (אנ') (ססקצ'ואן) ושל ביג מדי קריק (ססקצ'ואן). לאורך קו הרוחב 49 צפון, תוואי הגבול הוא ישר לכאורה, אך בפועל הוא נמשך על בסיס סימוני הגבול מהמאה ה-19 וסוטה מן הקו הישר בכמה מאות מטרים בכמה נקודות.[14]
שני הצדדים הסכימו שהגבול ביניהן יעבור לאורך קו הרוחב 49 צפון, בין השאר בשל העובדה שקו גבול ישר יהיה קל יותר לסימון בהשוואה לגבול המבוסס על קו פרשת מים. ההסכם היווה את אובדן השטח הקבוע העיקרי האחרון של הממלכה המאוחדת במה שכיום הוא החלק היבשתי של ארצות הברית, ואת הוויתור הקבוע המשמעותי האחרון של ארצות הברית של טריטוריה ביבשת אמריקה הצפונית לטובתה של מעצמה זרה.
סעיף 2 לחוזה יישב את סכסוך הגבול שנגרם בשל אי ידיעה של המבנה הגאוגרפי של השטח שהייתה בסיס לחוזה פריז מ-1783. הסכם מוקדם זה קבע את קו הגבול בין ארצות הברית לבין צפון אמריקה הבריטית לאורך קו שיצא מערב מאגם היערות ועד לנהר המיסיסיפי. הצדדים שחתמו על חוזה זה לא היו מודעים לכך שהנהר לא הגיע לנקודה כל כך צפונית, כך שקו ישר זה לא היה יכול בשום אופן להיפגש עם הנהר. בעקבות תיקון בעיה זו, יצר הסכם 1818 מובלעת של ארצות הברית, "הפינה הצפון-מערבית" (Northwest Angle), שהוא חלק קטן של שטחה הנוכחי של מינסוטה, והחלק היחידי של ארצות הברית, למעט אלסקה, ששוכן מצפון לקו הרוחב 49 צפון.
אמנת וובסטר–אשבורטון (1842) עריכה
- ערך מורחב – אמנת וובסטר-אשבורטון 1842
סכסוכים בנוגע לפירוש של הסכמי הגבולות וטעויות במדידות הצריכו ניהול משא ומתן נוסף, שבסופו נחתמה אמנת וובסטר–אשבורטון ב-1842. האמנה שמה קץ למלחמת ארוסטוק (אנ'), שניטשה על רקע סכסוך על הגבול בין מיין, ניו ברנזוויק ופרובינציית קנדה. האמנה הגדירה מחדש את הגבול בין מדינת ניו יורק (כולל השטח שהפך בהמשך למדינת ורמונט) לבין קוויבק. ממשלת ארצות הברית החלה לבנות ביצורים מדרום לגבול ברוסס פוינט (אנ'), על אגם צ'מפליין. לאחר שחלק משמעותי של הבנייה הושלם, התברר במדידות שבנקודה זו עבר קו הרוחב 45 צפון במרחק של 1.2 ק"מ מדרום לקו שנמדד. המבצר, שנודע בשם פורט בלנדר, היה בשטחה של קנדה, וכך לארצות הברית הייתה דילמה שנפתרה רק לאחר שהאמנה הותירה את הגבול על הקו המפותל כפי שנמדד. באמנה הוגדר גם מחדש קו הגבול בין באונדרי ווטרס (אנ') שבאונטריו ומינסוטה בין ימת סופיריור לבין הפינה הצפון-מערבית (אנ').[15][16]
אמנת אורגון (1846) עריכה
- ערך מורחב – אמנת אורגון
בהדרגה פחת שיתוף הפעולה בנוגע לשליטה המשותפת על ארץ אורגון. לאחר ששגריר בריטניה דחה הן את הצעתו של נשיא ארצות הברית ג'ון טיילר והן את זו של יורשו ג'יימס פולק, להמשיך ולקבוע את קו הגבול שם גם על קו הרוחב 49 צפון, קראו תומכי התפשטות אמריקאים לסיפוח כל האזור עד לקו הרוחב 54°40′, הקצה הדרומי של אמריקה הרוסית, כפי שהוסכם בהסכמים מקבילים בין ארצות הברית לבין האימפריה הרוסית ב-1824 ועם בריטניה ב-1825. לעומת זאת, בריטניה רצתה שהגבול יעבור לאורך נהר קולומביה עד לאוקיינוס השקט. בכל אופן, לאחר שפריצתה של מלחמת ארצות הברית-מקסיקו באפריל 1846 משכה את תשומת הלב ואת המשאבים הצבאיים, הושגה פשרה בדיונים שהתקיימו בוושינגטון די. סי., והעניין סודר על ידי ממשל פולק (גם להפתעתם של הגורמים הקיצוניים במפלגתו) כך שתמנע מלחמה בשתי חזיתות, בייחוד עם מעצמה עם כוח צבאי משמעותי כמו בריטניה. סכסוך זה נפתר עם חתימת אמנת אורגון ב-1846, שהגדירה את קו הרוחב 49 צפון כגבול שיעבור דרך הרי הרוקי.[17]
הסכם אורגון קבע את קו הגבול בן ארצות הברית לבין צפון אמריקה הבריטית על קו הרוחב 49 צפון, למעט האי ונקובר, שנשאר במלואו בשליטה בריטית. האי ונקובר עם כל איי החוף, כונן ב-1849 כמושבת האי ונקובר (Colony of Vancouver Island). השטח שהועבר לריבונותה של ארצות הברית כונן ב-15 באוגוסט 1848 כטריטוריית אורגון, ומתוכו נוצרה ב-1853 טריטוריית וושינגטון. החלק הבריטי של ארץ אורגון נותר לא מאורגן עד 1858, כאשר הוקמה מושבת קולומביה הבריטית, כתוצאה מהבהלה לזהב של קניון פרייזר וחששות מכוונותיהם של מתיישבים אמריקאים ליישב מחדש את האזור. ב-1866 אוחדו שתי המושבות בשם "המושבות המאוחדות של האי ונקובר וקולומביה הבריטית". כאשר הצטרפה המושבה לקנדה ב-1871, קו הרוחב 49 צפון והגבולות הימיים שעליהם הוסכם באמנת אורגון הפכו לגבול ארצות הברית–קנדה.
מלחמת החזיר (1859) עריכה
- ערך מורחב – מלחמת החזיר
הסכם אורגון חילק כאמור את ארץ אורגון בין ארצות הברית ובריטניה לאורך קו רוחב 49 צפון, במקביל לתעלה המפרידה את היבשת האמריקנית מהאי ונקובר, ו"דרומה דרך אמצע התעלה ומצר חואן דה פוקה אל האוקיינוס השקט".
מפות האזור שהיו זמינות באותה תקופה, שעל פיהן נקבע הניסוח לעיל, לא היו מדויקות; במציאות קיימים שני מצרי ים היכולים להיקרא "אמצע התעלה": מצר הארו לאורך הצד המערבי של איי סן חואן, ומצר רוסאריו לאורך צדם המזרחי. בשל עמימות זו טענו ארצות הברית ובריטניה כאחת לריבונות באיי סן חואן.
שלוש עשרה שנים בדיוק לאחר חתימת ההסכם, ב-15 ביוני 1859, הובילה העמימות במיקום הגבול אל סף עימות ישיר. ליימן קאטלר, חוואי אמריקני, ירה בחזיר שאכל את הירקות בגנו שבאיי סן חואן. חזיר זה היה שייך לצ'ארלס גריפין, אזרח בריטי ממוצא אירי שהיה מועסק בחברת מפרץ הדסון. בחילופי הדברים שקדמו לירי אמר קאטלר לגריפין "שמור את חזיריך הרחק מתפוחי האדמה שלי", וגריפין השיב "שמור את תפוחי האדמה שלך הרחק מחזירי". השלטונות הבריטים רצו לאסור את קאטלר, והחוואים האמריקנים קראו להגנה הצבאית של ארצות הברית.
בריגדיר-גנרל ויליאם ס. הארני, ראש מחלקת אורגון (הפיקוד הצבאי שהיה אחראי על צפון-מערב ארצות הברית), שלח 66 חיילים אמריקנים תחת פיקודו של קפטן ג'ורג' פיקט לאי סן חואן. בתגובה שלח מושל ונקובר, ג'יימס דאגלס (אנ'), שלוש אוניות מלחמה בריטיות לאזור, בפיקודו של קפטן ג'פרי הורנבי. המצב המשיך להחמיר ובספטמבר עמדו 461 אמריקנים חמושים בתותחים אל מול שלוש אוניות מלחמה ולהן 70 תותחים וצוות בן 2,140 איש. הצדדים השכילו שלא לירות את הירייה הראשונה, על מנת שלא "לערב שתי אומות גדולות במלחמה על חזיר מת". המפקדים משני הצדדים קיבלו אותן פקודות מהממונים עליהם: הגנו על עצמכם, אך לא תיזמו פעולה התקפית. במשך מספר ימים החליפו הצדדים עלבונות וניסו לגרום לצד השני לירות את הירייה הראשונה, אך ללא הועיל.
בספטמבר שלח נשיא ארצות הברית ג'יימס ביוקנן (אשר כיהן כמזכיר המדינה בממשלו של פולק והוביל את המשא ומתן על הסכם אורגון) את הגנרל וינפילד סקוט למשא ומתן עם המושל הבריטי על מנת לפתור את המשבר. שני הצדדים הסכימו להסיג את צבאותיהם מן האי, ולהשאיר כוח אדם סמלי. "המחנה האנגלי" הוקם על חופו הצפוני של האי סן חואן, ו"המחנה האמריקני" הוקם בדרומו. עד היום מועלה דגל בריטניה על "המחנה האנגלי" מדי יום על ידי שומרי הפארק מטעם ממשלת ארצות הברית, וזהו אחד המקומות המעטים בהם מתירה ארצות הברית לעובדיה להניף דגל זר בתחומה.
במהלך שנות הכיבוש הצבאי המשותף, פיתחו הצדדים ידידות לבבית, וחיי חברה ערים. הצדדים ביקרו זה במחנהו של זה, חגגו את הימים הלאומיים של שתי האומות וערכו תחרויות ספורט. שומרי הפארק מספרים למבקרים כי האיום הגדול ביותר על שלומו של האי היה כמויות האלכוהול האדירות שהיו זמינות באירועים אלה.
לאחר שתים-עשרה שנים של כיבוש משותף הביאו שני הצדדים את העניין לבוררות בפני וילהלם הראשון, קיסר גרמניה. באוקטובר 1872 החליטה ועדה מטעם הקיסר למסור את האיים לידי ארצות הברית.
מדידות הגבול (אמצע המאה ה-19) עריכה
מדידות הגבול הצפון-מערבי בשנים 1857–1861 התוו את קו הגבול היבשתי. לצורך ביצוע המדידות שימש את המודדים שביל שנקרא "שביל ועדת הגבול" (Boundary Commission Trail), שכבר לא קיים. בראש צוות המודדים האמריקאי עמד ארצ'יבלד קמפבל ובראש הצוות הבריטי עמד דונלד קמרון. המדידה התמקדה בקו הגבול שבין אגם היערות לבין הרי הרוקי.[18]
עבודת המודדים האמריקאים והקנדים החלה ב-1872.[19] ובפניהם ניצבה המשימה הקשה של סימון הגבול לאורך קו הרוחב 49 צפון, כפי שהוסכם בהסכם 1818. הם נפגשו בספטמבר אותה שנה בפמבינה שבטריטוריית דקוטה (כיום בדקוטה הצפונית), שם הם בילו את החורף לפני שבאביב 1873 החלו בעבודת הסריקה והניחו אבני גבול לאורך כל תוואי הגבול החל מאגם היערות. את חורף 1873–1874 הם בילו בווילו באנץ' שבטריטוריות הצפון-מערביות (כיום בתחומי ססקצ'ואן). באביב 1874 הם המשיכו את עבודתם עד שאבן הגבול האחרונה הוצבה ב-8 באוגוסט אותה שנה באגם ווטרטון. אגם זה ניצב כיום על הגבול שבין הפרובינציה הקנדית של אלברטה לבין מדינת מונטנה של ארצות הברית.[20]
המאה ה-20 עריכה
סכסוך הגבול באלסקה עריכה
רכישת אלסקה בשנת 1867 ציירה את הגבול בין קנדה ואלסקה באופן מעורפל. עם הבהלה לזהב ביוקון בשנת 1898, כורים נאלצו להיכנס דרך אלסקה, וקנדה רצתה לשרטט מחדש את הגבול כדי להשיג נמל ימי משלה. המחלוקת על הגבול בין אלסקה וקנדה יושבה על ידי בוררות, אבל הקנדים חשו נבגדים עם התוצאה. קנדה דחתה את ההצעה האמריקנית לחכירת נמל אמריקאי לטווח ארוך. הסוגיה עברה לבוררות, אשר פתרה סופית את וויכוח הגבול של אלסקה בשנת 1903. ההחלטה תמכה בארצות הברית, כאשר השופט הבריטי צידד יחד עם שלושה שופטים אמריקאים מול שני שופטים קנדיים בתוצאות הבוררות. דעת הקהל הקנדית הייתה נסערת, מתוך הרגשה שהאינטרסים שלהם הוקרבו על ידי לונדון לטובת ההרמוניה הבריטית-אמריקנית.
אמנת 1908 עריכה
ב-11 באפריל 1908 הסכימו בריטניה וארצות הברית על פי סעיף 4 לאמנה שנחתמה באותה שנה "לחבר את קו הגבול בין ארצות הברית לבין הדומיניון של קנדה בין האוקיינוס האטלנטי לבין האוקיינוס השקט", למדוד ולתחום את הגבול בין קנדה לבין ארצות הברית לאורך נהר סנט לורנס והימות הגדולות, באמצעות טכניקות המדידה המודרניות, וכך להשלים מספר שינויים בקו הגבול.[21][22] ב-1925 קיבלה ועדת הגבול הבינלאומי משימה קבועה למדידה ומיפוי של הגבול, תחזוקת סימני ומצופי הגבול, ושמירת רצועה של 6 מטרים נקייה מצמחייה. רצועת גבול זו היא ברוחב של 3 מטרים מכל צד של קו הגבול.[23]
ב-1909, על פי אמנת הגבולות הימיים, הוקמה הוועדה הבינלאומית המשותפת (אנ') לפקח ולאשר מיזמים שמשפיעים על השטחים הימיים ונתיבי המים לאורך הגבול.
המאה ה-21 עריכה
פיגועי 11 בספטמבר עריכה
כתוצאה מפיגועי 11 בספטמבר, נסגר הגבול באופן מידי ללא התראה מוקדמת, ולא התאפשר שום מעבר של אנשים או סחורות דרכו. עם תחילתה של סגירת גבול מאולתרת זו, סודרו נוהלי הגבול באופן משותף על ידי שתי הארצות כך שתנועה מסחרית תוכל להמשיך ולהתקיים אף על פי שתנועת אנשים הוגבלה. נהלים אלו הפכו בהמשך לבסיס לסגירת הגבול עקב מגפת הקורונה.[24]
מגפת הקורונה עריכה
- ערכים מורחבים – מגפת הקורונה בארצות הברית, מגפת הקורונה בקנדה
בתגובה לפרוץ מגפת הקורונה הסכימו ממשלות ארצות הברית וקנדה ב-21 במרץ 2020 על סגירת הגבול לנסיעות בלתי חיוניות לתקופה ראשונית של 30 יום.[25] הסגירה הוארכה מאז במשך כמה פעמים.[26][27][28][29] במקביל לסגירת הגבול עם קנדה, סגרה ארצות הברית את גבולה עם מקסיקו.[30] סגירת הגבול עקב מגפת הקורונה היא הסגירה הראשונה המוחלטת לטווח ארוך של גבול ארצות הברית–קנדה מאז מלחמת 1812.[31]
נסיעות חיוניות, כפי שהוגדרו על ידי התקנות בשתי המדינות, כוללות נסיעות לצורכי עבודה ולימודים.[32] נסיעות בלתי חיוניות לקנדה כוללות נסיעות לצורכי תיירות, נופש או בידור.[33] המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית פרסמה רשימה של מטרות נסיעה בלתי חיוניות כמו נסיעות לצורכי תיירות, כלומר, סיורים, נופש, הימורים ואירועי תרבות, ונתנה רשימה של מטרות נסיעה חיוניות.[34]
קבוצות לחץ עסקיות, בהבחינם בהשפעה המקפת של סגירת הגבול על הכלכלה בשני הצדדים, קראו להטלת מגבלות ספציפיות יותר במקום סגירה כללית ואיסור על נסיעות בלתי חיוניות.[35] שדולת הגבול הצפוני (Northern Border Caucus), קבוצה של חברי הקונגרס של ארצות הברית המייצגים קהילות הסמוכות לגבול, העלתה הצעות דומות לממשלותיהן של שתי המדינות.[36] מעבר לסגירת הגבול עצמה, הציע נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בתחילה לשלוח כוחות צבא אמריקאים לאזורי הגבול. בהמשך הוא נטש את הרעיון בעקבות התנגדות קולנית של פקידי ממשל קנדיים.[37][38]
ב-1 בספטמבר 2021 הגישו חברי בית הנבחרים של ארצות הברית הרפובליקנים סטיב דיינס ממונטנה, ואליס סטפניק מניו יורק, מדינות הגובלות עם קנדה, דרישה ליושבת ראש בית הנבחרים ננסי פלוסי להעלות הצעת חוק שתאלץ את ממשל הנשיא ג'ו ביידן לפתוח מחדש את הגבול לנסיעות שהוגדרו כלתי חיוניות, בציינם את הנזק שנגרם למדינות שהם מייצגים לסחר ולאפיקי הפרנסה. הדרישה הוגשה בעקבות הודעה של המחלקה לביטחון המולדת מ-20 באוגוסט, שההוראה על סגירת הגבול לנסיעות בלתי חיוניות, שהייתה בתוקף כבר שנה וחצי, תוארך לכל הפחות בעוד חודש, זאת על אף שארצות הברית התקדמה מאוד במאבק בנגיף הקורונה, כולל הרחבת היקף החיסונים נגדו. השניים ציינו שקנדה כבר פתחה את הגבול לנוסעים מחוסנים. בנוסף לדיינס וסטפניק הביעו פוליטיקאים נוספים את מורת רוחם על סירובו של ממשל ביידן לפתוח מחדש את הגבול. בין אלו נמנו מושל מינסוטה הדמוקרטי טים וולז, ומושל דקוטה הצפונית הרפובליקני דאג בורגום, שקראו לממשל ביידן לשקול מחדש את סוגיית סגירת הגבול.[39]
לאחר שקנדה פתחה את הגבול לנכנסים מארצות הברית לבעלי דרכון אמריקאי מחוסנים נגד נגיף הקורונה ב-9 באוגוסט 2021 ולבעלי דרכונים אחרים ב-7 בספטמבר, פתחה גם ארצות הברית ב-8 בנובמבר את הגבולות היבשתיים שלה למחוסנים שיעברו את הגבולות לנסיעות שהוגדרו בלתי חיוניות.[40]
ביטחון עריכה
מדיניות אכיפת החוק עריכה
גבול ארצות הברית קנדה נחשב לעיתים קרובות כ"גבול הבלתי מוגן הארוך ביותר", אף על פי שקביעה זו נכונה רק במובן הצבאי, שכן כוחות אכיפת חוק אזרחיים פעילים על הגבול. חציית הגבול שלא דרך נקודות מעבר הגבול היא בלתי חוקית, שכן כל אדם שחוצה את הגבול חייב לעבור בדיקת ביקורת גבולות ובדיקת מכס.[41][42][43][44] הרמה הנמוכה יחסית של אמצעי הביטחון עומדת בניגוד לזו הנהוגה לאורך גבול ארצות הברית–מקסיקו, שאורכו הוא כשליש מזה של גבול ארצות הברית–קנדה ולאורכו נערכים סיורים פעילים של סוכנות המכס והגנת הגבולות של ארצות הברית למניעת הסתננות וסחר בסמים.
חלקים מגבול ארצות הברית קנדה עוברים דרך שטחים הרריים או שטחים מיוערים בצפיפות, אך חלקים משמעותיים שלו עוברים דרך שטחי פרריה ודרך הימות הגדולות ונהר סנט לורנס, בנוסף לשטחים באוקיינוס האטלנטי, האוקיינוס השקט ואוקיינוס הקרח הצפוני. הגבול עובר גם דרך שטחי אומת האקווססניי (Akwesasne) ואף חוצה כמה בניינים בוורמונט ובקוויבק.
סוכנות המכס והגנת הגבולות של ארצות הברית מזהה את הבעיות העיקריות לאורך הגבול כמו פעילות טרור פנימי ובינלאומי, סחר בסמים, הברחת מוצרים (כמו טבק) כדי להתחמק מתשלום מכס, והגירה בלתי חוקית. בדוח של משרד מבקר המדינה של ארצות הברית (אנ') מיוני 2019 זוהה מחסור במשאבים ובכוח אדם שהשפיע על פעילות האכיפה. סוכנות המכס והגנת הגבולות "זיהתה מספרים בלתי מספיקים של סוכנים שהגבילו את משימות הסיור לאורך הגבול הצפוני", בעוד שהאגף האווירי והימי של הסוכנות זיהה "מספרים בלתי מספיקים של סוכנים לאורך הגבול הצפוני, שהגבילו את מספרם ותדירותם של משימות הסיור האוויריות והימיות".[45]
שמונה יחידות של משמר הגבול של ארצות הברית מוצבות לאורך גבול ארצות הברית–קנדה, כשכל אחת מהן אחראית על קטע גבול מסוים. פרישת יחידות משמר הגבול, ממערב למזרח, היא: בליין וספוקיין, וושינגטון; האבר, מונטנה; גרנד פורקס, דקוטה הצפונית; דטרויט, מישיגן; באפלו, ניו יורק; סוונטון, ורמונט; והולטון, מיין.[45]
בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, הודקו אמצעי הביטחון באופן משמעותי לאורך הגבול על ידי שתי הארצות, הן באזורים המיושבים והן באזורים הכפריים. שתי הארצות חולקות גם מידע מודיעיני אסטרטגי וטקטי בתחום.
בדצמבר 2010 ניהלו ארצות הברית וקנדה משא ומתן על הסכם שכותרתו "מעבר לגבול: חזון משותף לביטחון היקפי ולתחרותיות" (Beyond the Border: A Shared Vision for Perimeter Security and Competitiveness), שאמור לאפשר לארצות הברית יותר השפעה ומידע על בקרת הגבולות וההגירה של קנדה.[46][47]
אמצעי הביטחון עריכה
על תושבי שתי הארצות, שבבעלותם שטחי קרקע הסמוכים לגבול נאסר להקים מבנים ברצועה של שישה מטרים לאורך הגבול ללא אישור מוועדת הגבול הבינלאומי. הם נדרשים לדווח על בנייה כאמור לגופי הממשל בארצותיהם.
כל האנשים החוצים את הגבול נדרשים לדווח לסוכנות המכס בארץ שאליה הם נכנסו. בעת הצורך נעשה שימוש בגדרות ובמחסומי רכב. באזורים מרוחקים, בהם לא ניתן להקים עמדות גבול מאוישות, מותקנים חיישנים סמויים על כבישים, שבילים, מסילות ברזל ואזורים מיוערים, הממוקמים בסמוך לנקודות החצייה של הגבול. באזורי הגבול לא קיים שטח עם הגבלה מיוחדת.[48] סוכנות המכס והגנת הגבולות של ארצות הברית מחזיקה באופן שגרתי נקודות ביקורת במרחקים של עד 160 ק"מ מהגבול.[49]
אמצעי זיהוי עריכה
.jpg){kind=spacer}
עד 2007 נדרשו אזרחי ארצות הברית וקנדה להציג תעודת לידה בצירוף רישיון נהיגה או תעודה מזהה ממשלתית בעת חציית הגבול.[50]
בסוף 2006 הודיעה המחלקה לביטחון המולדת של ארצות הברית על הנוהל הסופי של "יוזמת הנסיעות של חצי הכדור המערבי" (Western Hemisphere Travel Initiative), שנוגעת לדרישות זיהוי חדשות לאזרחי ארצות הברית ולנוסעים מארצות אחרות שנכנסים לארצות הברית. נוהל זה, שציין את השלב הראשון ביוזמה, יושם החל מ-23 בינואר 2007 ובו פורטו שישה אמצעי זיהוי קבילים בחציית גבול ארצות הברית:[51][52]
- דרכון בתוקף נדרש לכל כניסה לארצות הברית בדרך האוויר.
- כרטיס דרכון של ארצות הברית (אנ').
- רישיון נהיגה משופר (אנ') שהוצא על ידי המדינות – מונפק על ידי מדינות ארצות הברית מישיגן, מינסוטה, ניו יורק, ורמונט ווושינגטון וכן על ידי הפרובינציות של קנדה קולומביה הבריטית, מניטובה, אונטריו וקוויבק.[53]
- כרטיס נסיעה של התוכניות NEXUS, FAST, או SENTRI.
- תעודת איש צוות ימי בתוקף, לשימוש בעת נסיעה בתפקיד.
- תעודה מזהה של אנשי הכוחות המזוינים של ארצות הברית, לשימוש בעת נסיעה בתפקיד.
הדרישה להצגת דרכון או אמצעי זיהוי משופר בעת כניסה לארצות הברית בדרך האוויר נכנסה לתוקף בינואר 2007, והחל מינואר 2008 היא נכנסה לתוקף בנוגע לנכנסים לארצות הברית בדרך היבשה או הים, אף על פי שאכיפתה של הדרישה האחרונה לא החלה אלא רק החל מיוני 2009.[50] מאז, כל נוסע הנכנס לארצות הברית דרך מעבר גבול יבשתי או ימי, כולל באמצעות מעבורות, נדרש להציג את אחד מששת סוגי מסמכי הזיהוי הללו.
לעומת זאת, כל נוסע הנכנס לקנדה, חייב לשאת מסמך מזהה, כולל אשרה (על פי הצורך), כאשר הוא חוצה את הגבול לקנדה. אמצעי הזיהוי הנדרשים הם: דרכון תקף, מסמך נסיעה לחירום קנדי (Canadian Emergency Travel Document), רישיון נהיגה משופר, או תעודה מזהה משופרת שהוצאה על ידי הפרובינציות או הטריטוריות של קנדה. קנדים יכולים להציג מסמכים אחרים, אף על פי שהשימוש במסמכים אלו מצריך הצגה של אמצעי זיהוי נוסף.[54]
אזרחי ארצות הברית וקנדה שרשומים בתוכניות כמו FAST או NEXUS, רשאים להציג את כרטיסי החבר שלהם בתוכניות כאמצעי זיהוי חלופי כאשר הם חוצים את גבול ארצות הברית–קנדה בדרך היבשה או בים, או כאשר הם עוברים בין שתי הארצות בדרך האוויר. אף על פי שתושבי קבע בשתי הארצות זכאים לקבל כרטיסי FAST או NEXUS, הם נדרשים להציג דרכון תקף כדי להוכיח את מעמד התושבות הקבועה שלהם עם הגעתם לגבול קנדה. תושבי קבע בארצות הברית שהם חברים ב-NEXUS, נדרשים להציג גם הם אמצעי זיהוי אלקטרוני כאשר הם חוצים את הגבול לקנדה.[54]
סוגיות ביטחון עריכה
הברחות עריכה
הברחת משקאות חריפים הייתה נפוצה בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר תקופת היובש הייתה בתוקף בארצות הברית ובחלקים של קנדה.
בשנים האחרונות, התמקדו רשויות המכס בקנדה במקרים של הברחת סמים, סיגריות וכלי ירייה, בעוד שעמיתיהם האמריקאים התמקדו במקרי הברחת סמים. ביולי 2005 עצרו כוחות אכיפת החוק שלושה אנשים שחצבו מנהרה באורך של 110 מטרים מתחת לקו הגבול בין קולומביה הבריטית לבין מדינת וושינגטון, מתוך כוונה להבריח דרכה קנאביס, מקרה ידוע ראשון של מנהרה שכזו.[55] בשנים 2007–2010, נעצרו 147 אנשים על הברחת קנאביס בבליין, וושינגטון, אך אנשי כוחות האכיפה העריכו שהם תפסו רק 5% ממקרי ההברחה.[56]
בשל מיקומה, חווה העיר קורנוול שבאונטריו פעילות מתמשכת של הברחות, בעיקר של טבק וכלי ירייה מארצות הברית. בשטחי אומת האקווססניי (אנ'), שמשתרעים על שני צידי הגבול שבין אונטריו וקוויבק מהצד הקנדי ובין מדינת ניו יורק בצד האמריקאי, נמנעת פעילותם של כוחות אכיפת החוק של שתי הארצות בשל ריבונות האומות הראשונות, עובדה המקלה אף היא על פעילות ההברחה.[57][58]
תפישת מעבר הגבול ב-2009 עריכה
במאי 2009 תפשו אנשי אומת האקווססניי את האזור סביב לנקודת מעבר הגבול הקנדית שבשטחם כצעד מחאה על החלטת ממשלת קנדה לחמש את אנשי סוכנות שירותי הגבול של קנדה בעת פעולתם בתחומי הטריטוריה. הקצה הצפוני של גשר הים הצפוני (אנ') ומתקני הפיקוח של סוכנות שירותי הגבול של קנדה נסגרו. במהלך המשבר, הוחלף דגל קנדה שבמתקנים בדגל אומת המוהוק. אף על פי שנקודת הגבול האמריקאית בקצה הדרומי של הגשר המשיכה לפעול, התנועה צפונה נחסמה הן על ידי הרשויות האמריקאיות והן על ידי הרשויות הקנדיות. נקודת הגבול הקנדית על גשר זה הייתה סגורה במשך שישה חודשים. ב-13 ביולי פתחה סוכנות שירותי הגבול של קנדה באופן זמני את נקודת המעבר בקצה הצפוני של הגשר בעיר קורנוול, ואפשרה לתנועה לעבור בו בשני הכיוונים.[59]
אנשי אומת האקווססניי המשיכו לקיים פעילות מחאה על הגשר. ב-2014 הם התנגדו לתהליך שהפך את המעבר שלהם על הגשר למסורבל יותר, בהאמינם שצעד זה הפר את זכויותיהם למעבר חופשי. במעבר שלהם משטח ארצות הברית אל האי קורנוול (אנ') שבשטח קנדה, היה עליהם קודם כל לעבור לקנדה דרך גשר אחר, ושם לעבור בקרת גבולות בתחנת גבול קנדית חדשה. בדיונים בין הסוכנויות הבין-ממשלתיות הוחלט על אפשרות של העברת נקודת הגבול הקנדית לצד האמריקאי של הגבול.[60]
משבר הגבול של 2017 עריכה
באוגוסט 2017 נוצר שטף של 500 חציות בלתי מוסדרות של הגבול בין קוויבק לבין מדינת ניו יורק מדי יום על ידי מבקשי מקלט בקנדה.[61] כתוצאה מכך תגברה קנדה את צוותי הפיקוח על הגבול באזור, והודיעה שחציית הגבול באופן בלתי מוסדר לא תשפיע על מעמדו של אף אדם כמבקש מקלט.[62][63]
מתחילת ינואר 2017 ועד לסוף מרץ 2018 עצרה המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה 25,645 אנשים שחצו את הגבול בנקודות חציה בלתי רשמיות. המשרד לביטחון הציבור של קנדה העריך ש-2,500 איש נוספים חצו את הגבול במהלך חודש אפריל 2018, כך שמספר החוצים הבלתי חוקיים הגיע ליותר מ-28,000 איש.[64]
תוואי הגבול עריכה
אורכו של החלק היבשתי של גבול ארצות הברית–קנדה הוא 8,891 קילומטרים, כולל גופי מים, וכולל קטע הגבול בין אלסקה לבין קנדה, שאורכו 2,475 קילומטרים.[65][66] שמונה מבין 13 הפרובינציות והטריטוריות של קנדה ו-13 מבין 50 מדינות ארצות הברית שוכנות לאורך הגבול. למעט אי הנסיך אדוארד, כל הפרובינציות והטריטוריות של קנדה שלא חולקות גבול משותף עם ארצות הברית, גובלות בפרובינציה שכן גובלת בארצות הברית.
 |
 | |||||
| מס' | מדינה | אורך הגבול עם קנדה (בק"מ) |
מס' | פרובינציה/טריטוריה | אורך הגבול עם ארצות הברית (בק"מ) | |
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1 | אלסקה | 2,475 | 1 | אונטריו | 2,727 | |
| 2 | מישיגן | 1,160 | 2 | קולומביה הבריטית | 2,168 | |
| 3 | מיין | 983 | 3 | יוקון | 1,244 | |
| 4 | מינסוטה | 880 | 4 | קוויבק | 813 | |
| 5 | מונטנה | 877 | 5 | ססקצ'ואן | 632 | |
| 6 | ניו יורק | 716 | 6 | ניו ברנזוויק | 513 | |
| 7 | וושינגטון | 687 | 7 | מניטובה | 497 | |
| 8 | דקוטה הצפונית | 499 | 8 | אלברטה | 498 | |
| 9 | אוהיו | 235 | ||||
| 10 | ורמונט | 145 | ||||
| 11 | ניו המפשייר | 93 | ||||
| 12 | איידהו | 72 | ||||
| 13 | פנסילבניה | 68 | ||||
יוקון עריכה
כל גבולה של הטריטוריה הקנדית של יוקון עם ארצות הברית הוא עם מדינת אלסקה. קצהו הצפוני של הגבול הוא בים בופור, בנקודת ציון 69°39′N 141°00′W / 69.650°N 141.000°W. משם הוא משתרע דרומה לאורך קו אורך 141 מערב. מקו רוחב 60°18′ צפון נפרד הגבול מקו אורך 141 מערב ופונה לכוון דרום-מזרח לאורך רכס הרי סנט אליאס. מדרום לקו רוחב 60 צפון ממשיך קו הגבול אל קולומביה הבריטית.[67]
קולומביה הבריטית עריכה
לקולומביה הבריטית יש שני קטעי גבול עם ארצות הברית: הגבול עם אלסקה לאורך גבולה הצפון-מערבי של קולומביה הבריטית, והגבול עם החלק הרציף של ארצות הברית בדרום הפרובינציה, שם היא גובלת עם וושינגטון, איידהו ומונטנה.[68]
גבול קולומביה הבריטית-אלסקה ממשיך את גבול יוקון-אלסקה, גם הוא לאורך הרי סנט אליאס. בהר פיירוות'ר (אנ'), בנקודת ציון 58°54′N 137°31′W / 58.900°N 137.517°W פונה הגבול צפון-מערבה, כלפי רכס הרי החוף (אנ'). בנקודת ציון 59°48′N 135°28′W / 59.800°N 135.467°W פונה הגבול לכוון דרום-מזרח לאורך רכס הרי החוף. בסופו של דבר מגיע הגבול לתעלת פורטלנד (אנ') ויוצא דרכה אל מצר דיקסון (אנ') ומשם אל תוך האוקיינוס השקט ומסתיים עם הגיעו אל המים הבינלאומיים.
גבולה של קולומביה הבריטית עם החלק הרציף של ארצות הברית יוצא בנקודה השוכנת דרום-מערבה מהאי ונקובר וצפון-מערבה מחצי האי אולימפיק (אנ'), במעבר אל המים הבינלאומיים באוקיינוס השקט. הגבול עובר משם במצר חואן דה פוקה (אנ') בכיוון מזרח, ומשם פונה צפון-מזרחה ונכנס למצר הארו (אנ'). בתוך המצר הגבול פונה לכוון צפון, אך פונה פנייה חדה מזרחה דרך מצר באונדרי (אנ'), שם הוא מפריד את איי המפרץ (אנ') הקנדים מאיי סן חואן האמריקאים. עם הגיעו למצר ג'ורג'יה פונה הגבול צפונה ולאחר מכן צפון-מערבה וחוצה את המצר עד לקו רוחב 49 צפון. לאחר שהגבול פונה פנייה חדה מזרחה, הוא נמשך לאורך קו רוחב זה דרך חצי האי טסאוואסן (אנ') ומפריד את פוינט רוברטס שבמדינת וושינגטון (אנ') מדלתה שבקולומביה הבריטית, עד הגיעו למפגש הגבול עם אלברטה.
הפרריה עריכה
לכל אורכו של גבול ארצות הברית–קנדה בשטחיהן של הפרובינציות הקנדיות של אלברטה וססקצ'ואן הוא עובר על קו הרוחב 49 צפון. שתי הפרובינציות הללו גובלות עם מדינת מונטנה שבארצות הברית ובהמשך מזרחה, ססקצ'ואן גם גובלת עם דקוטה הצפונית.[69][70]
גם לאורך הגבול הצפוני של דקוטה הצפונית ומינסוטה השוכנת ממזרח לה, כמעט כל הגבול שמדרום לפרובינציית מניטובה משתרע על קו הרוחב 49 צפון.[71] עם זאת, בקצה המזרחי של מניטובה, נכנס הגבול בקטע קצר אל שטחו של אגם היערות, פונה צפונה בנקודת הציון 48°59′N 95°09′W / 48.983°N 95.150°W,שם הוא ממשיך לאורך השטח היבשתי אל הפינה הצפון-מערבית של מינסוטה ומגיע לאונטריו בנקודת הציון 49°23′N 95°09′W / 49.383°N 95.150°W.
אונטריו עריכה
פרובינציית אונטריו חולקת את קו הגבול שלה, ממערב למזרח, עם מדינות מינסוטה, מישיגן, אוהיו, פנסילבניה וניו יורק. חלקו העיקרי של גבול אונטריו עם ארצות הברית הוא קטע הגבול הימי. קטע זה מתחיל בנקודה הצפון-מערבית ביותר של שטחה של מינסוטה, נקודת הציון 49°23′N 95°09′W / 49.383°N 95.150°W. משם הוא ממשיך מזרחה דרך האי אנג'ל (אנ') אל אגם היערות ופונה דרומה בנקודת הציון 41°19′N 94°48′W / 41.317°N 94.800°W, שם הוא ממשיך אל נהר רייני (אנ').[72] הגבול נמשך לאורך הנהר אל אגם רייני, ולאחר מכן עובר דרך כמה אגמים קטנים, כולל אגם נמקן, אגם לקרואה (אנ') ואגם סי גל (אנ'), עד להגיעו לנהר פיג'ן (אנ') המוביל אותו אל ימת סופיריור. מכאן ממשיך הגבול דרך הימה ודרך מפרץ וייטפיש (אנ') אל נהר סנט מרי (אנ') ואל התעלה הצפונית (אנ'). בנקודת הציון 45°59′N 83°26′W / 45.983°N 83.433°W פונה הגבול דרומה אל תעלת פולס דטור (אנ'), שממנה הוא מגיע אל ימת יורון. דרך הימה פונה הגבול דרומה עד להגיעו לנהר סנט קלייר (אנ') שמוביל אותו לאגם סנט קלייר (אנ'). הגבול ממשיך דרך אגם זה ומגיע לנהר דטרויט אשר מוביל אותו לימת אירי. מימת אירי מגיע הגבול אל נהר ניאגרה שמוביל אותו לימת אונטריו. מכאן פונה הגבול צפון-מערבה עד להגיעו לנקודת הציון 43°27′N 79°12′W / 43.450°N 79.200°W, שם הוא פונה פנייה חדה צפון-מזרחה. לאחר מכן מגיע הגבול לנהר סנט לורנס וממשיך לאורכו עד שבנקודת הציון 45°00′N 74°40′W / 45.000°N 74.667°W נפרד הגבול מהנהר וממשיך אל תוך קוויבק.[72]
קוויבק עריכה
הגבול של פרובינציית קוויבק עם ארצות הברית משותף למדינות ניו יורק, ורמונט, ניו המפשייר ומיין. הוא מתחיל בגבול אונטריו-ניו יורק ומסתיים בנהר סנט לורנס על קו הרוחב 45 צפון.[73] קטע גבול זה פונה אל תוך היבשה לכוון מזרח וממשיך פחות או יותר באותו כוון. בנקודת הציון 45°00′N 71°30′W / 45.000°N 71.500°W מתחיל הגבול לעבור דרך מגוון של צורות נוף של הרי האפלצ'ים, ממשיך עד נקודת הציון 46°25′N 70°03′W / 46.417°N 70.050°W, שם הוא מתחיל לפנות צפונה ובנקודת הציון 46°41′N 69°59′W / 46.683°N 69.983°W הוא פונה צפון-מזרחה. לבסוף, בנקודת הציון 47°27′N 69°13′W / 47.450°N 69.217°W פונה הגבול אל אגם בו (אנ'), וממשיך דרכו אל ניו ברנזוויק.
ניו ברנזוויק עריכה
כל מקטע הגבול של ניו ברנזוויק הוא עם מדינת מיין. הוא מתחיל בקצה הדרומי של אגם בו בנקודת הציון 47°18′N 69°03′W / 47.300°N 69.050°W, ובסופו של דבר ממשיך אל נהר סנט ג'ון (אנ').[74] הגבול עובר לאורך הנהר עד לנקודת הציון 47°04′N 67°47′W / 47.067°N 67.783°W, שם הוא מתפצל ממנו ופונה דרומה אל אגמי צ'יפטנטיקוק (אנ') בנקודת הציון 47°56′N 67°47′W / 47.933°N 67.783°W ומשם הוא עובר לנהר סנט קרואה (אנ'). הגבול ממשיך דרך הנהר אל מפרץ פסמקוואדי (אנ'), ומשם אל האי גרנד מנאן (אנ') ואל מרכזו של מפרץ פאנדי. כאן פונה הגבול דרומה ומסתיים בהגיעו אל המים הבינלאומיים.
מעברי גבול ומקומות סמוכים עריכה
מעברי גבול יבשתיים עריכה
לאורך גבול ארצות הברית–קנדה פועלים 119 מעברי גבול, מתוכם 26 הם מעברי גשר או מנהרה. רק 2 מתוך 119 המעברים הם חד-סיטריים, מעבר הגבול צ'ורובסקו-פרנקלין (אנ'), שם המעבר הוא רק מקנדה אל ארצות הברית, ומעבר הגבול פור פולס (אנ') שבו מתאפשרת חצייה לקנדה בלבד.
קיימים שישה כבישים בהם מתקיימת חציית גבול ללא שירותי ביקורת גבולות באחד הכיוונים או בשניהם, בהם רשאים הנוסעים לעבור את הגבול באופן חוקי. האנשים שחוצים את הגבול מחויבים לדווח לרשויות המכס, שמוצבים בהמשך הדרך.
מעברי רכבת עריכה
39 מסילות רכבת חוצות את גבול ארצות הברית–קנדה, תשעה מתוך המעברים הללו לא בשימוש. בתחנת הרכבת פסיפיק סנטרל שבעיר ונקובר נדרשים הנוסעים לעבור במתקני ביקורת הגבולות האמריקאים המקומיים ולהעביר את המטען שברשותם דרך מכשיר שיקוף לפני שהם מורשים לעלות על הרכבת של אמטרק לסיאטל, שלא מבצעת עצירות נוספות עד לחציית הגבול. מתקני ביקורת גבולות מוקדמת מסוג זה לא קיימים בקווי הרכבת הפופולריים מניו יורק למונטריאול ומניו יורק לטורונטו, מאחר שקווים אלו עוצרים בתחנות נוספות בדרכן ממונטריאול ומטורונטו אל הגבול. תחת זאת נוסעי הרכבת עוברים ביקורת גבולות בתחנת הרכבת הסמוכה לגבול.
מעבורות עריכה
בין ארצות הברית לקנדה פועלים 13 קווי מעבורת המקשרים בין שתי הארצות, מתוכם שני קווים מיועדים לנוסעים בלבד ואחד משמש להעברת קרונות רכבת בלבד. ארבעה מהקווים פועלים על בסיס עונתי בלבד.
בנמלים מרכזיים בקנדה פועלים שירותי ביקורת גבולות מוקדמת. שירותי המעבורות מקשרים בין ניו ברזוויק לבין מיין, בין קולומביה הבריטית לבין מדינת וושינגטון ואלסקה, ובאזור הימות הגדולות פועלים שירותי מעבורת בין אונטריו לבין מישיגן, ניו יורק ואוהיו.
שדות תעופה חוצי גבול עריכה
בסמוך לגבול ארצות הברית–קנדה פועלים שישה שדות תעופה ו-11 מעגנים למטוסים ימיים, שמסלולי ההמראה שלהם חוצים את הגבול. שדות תעופה אלו נבנו טרם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה כאמצעי להעביר לקנדה באופן חוקי מטוסים שנבנו בארצות הברית, כמו מטוסי לוקהיד הדסון, במסגרת חוק השאל-החכר. מתוך רצון לשמור על נייטרליות, לא הורשו טייסים אמריקאים בשירות צבאי להטיס מטוסי קרב לשטחה של קנדה. כדי להתגבר על מגבלה זו, הוטסו המטוסים אל שדות התעופה שעל הגבול, שם הם נחתו ולאחר מכן הם נגררו על כני הנסע שלהם באמצעות טרקטורים או סוסים במשך הלילה אל מעבר לגבול. ביום המחרת אוישו המטוסים בצוותים של חיל האוויר המלכותי הקנדי שהטיסו אותם ליעדיהם, בדרך כלל לבסיסי החיל במזרח קנדה ובניופאונדלנד. משם הם הוטסו אל מעבר לים והשתתפו בקרב על בריטניה.[75]
- נמל התעופה פיניי פיינקריק (אנ') פועל בפיניי (אנ') שבמניטובה ובפינקריק (אנ') שבמינסוטה. מסלול ההמראה שבכיוון מצפון-מערב לדרום-מזרח חוצה את הגבול ובנמל התעופה שתי רחבות חניה, אחת בארצות הברית והשנייה בקנדה. נמל התעופה הוא בבעלות מחלקת התחבורה של מינסוטה.[76]
- נמל התעופה הבינלאומי פיס גרדן (אנ') שוכן בקורנק (אנ') שבססקצ'ואן ובסקוביי (אנ') שבמונטנה. שדה זה נמצא בבעלות משותפת של ממשלות ארצות הברית וקנדה, ומסלול ההמראה שלו בכיוון מזרח-מערב משתרע בדיוק על קו הגבול.
- נמל התעופה הבינלאומי קוטס-רוס (אנ') שוכן באלברטה ובמונטנה. כמו נמל התעופה פיס גרדן, מסלול ההמראה בכיוון מזרח מערב משתרע בדיוק על קו הגבול. השדה הוא בבעלות מחלקת התחבורה של מונטנה.
- נמל התעופה הבינלאומי דל בוניטה-וטסטון (אנ') שוכן בשני כפרים בשם דל בוניטה באלברטה ובמונטנה. מסלול ההמראה שלו בכיוון מזרח-מערב משתרע בדיוק על קו הגבול. השדה הוא בבעלות מדינת מונטנה והוא מופעל על ידי חטיבת האווירונאוטיקה של מחלקת התחבורה שלה, ולפיכך קוד יאט"א שלו הוא אמריקאי בלבד. השדה מיועד לשימוש נוסעים משתי הארצות וכן לשימוש הכוחות המזוינים של ארצות הברית.[76]
- שדה התעופה המדינתי אווי (אנ') שוכן במדינת וושינגטון ובקולומביה הבריטית. רוב שטחו של שדה זה שבבעלות פרטית הוא בארצות הברית, אך כמה עשרות מטרים ממסלול ההמראה שבכיוון צפון-דרום נמצאים בשטחה של קנדה. בשל כך, פועלים בשדה שירותי ביקורת גבולות ומכס של שתי הארצות. גם לשדה זה קיים קוד יאט"א אמריקאי בלבד.
לכמה מעגני מטוסים ימיים יש מסלולי המראה שחוצים את הגבול, אם כי קשה לוודא באיזו מידה. מתקני היבשה של מעגנים אלו שייכים לאחת הארצות, אך בהרבה מקרים משתמשים מעגנים סמוכים כאלו של שתי הארצות באותו גוף מים. מעגני המטוסים הימים הבאים שוכנים על הגבול:
- רוסס פוינט (אנ') (ניו יורק/קוויבק).
- ואן ביורן (מיין/ניו ברנזוויק)
- סולט סנט מרי (אנ') (מישיגן/אונטריו)
- סנד פוינט לייק (מינסוטה/אונטריו)
- אינטרנשיונל פולס ופורט פרנסס (מינסוטה/אונטריו)
- נמל התעופה הבינלאומי באודט ורייני ריבר (מינסוטה/אונטריו)
- היידר וסטיוארט (אלסקה/קולומביה הבריטית).
בניינים חצויים עריכה
בתים חצויים (אנ') הם בניינים שנחצים על ידי גבול בינלאומי העובר בתוך שטחם. על גבול ארצות הברית–קנדה קיימים כמה מבנים כאלו:
- הספרייה החופשית ובית האופרה הסקל (אנ') שוכנת על הגבול בדרבי ליין (אנ') שבוורמונט ובסטנסטד (אנ') שבקוויבק.
- בתים פרטיים שחצויים על ידי קו הגבול שבין אסטקורט (אנ') שבמיין ופונגמוק (אנ') שבקוויבק.
- בתים פרטיים שחצויים על ידי קו הגבול שבין בין ביב פליין (אנ') שבקוויבק לבין ביב פליין (אנ') שבוורמונט.
- בית קיץ שחצוי על ידי קו הגבול בין אלבורו (אנ') שבוורמונט לבין נויין (אנ') שבקוויבק.
- בית שחצוי על ידי קו הגבול בין ריצ'פורד (אנ') שבוורמונט לבין אברקורן (אנ') שבקוויבק.
- "בית חצי הדרך" (The Halfway House, ידוע גם כמלון טיילון הבינלאומי) הוא טברנה, שנבנתה ב-1820 לפני שסומן קו הגבול. המבנה שוכן על קו הגבול שבין דנדי (אנ') שבקוויבק לבין פורט קווינגטון (אנ') שבמדינת ניו יורק.[77]
- המועדון הכפרי ארוסטוק ואלי (אנ') הוא מסלול גולף ששוכן על גבול מיין-ניו ברנזוויק.[78]
מובלעות עריכה
- ערך מורחב – מובלעת
כדי ששטח יחשב כמובלעת, על כל נתיבי ההגעה האפשריים אליו ממדינת האם שלו חייבים לעבור דרך שטחה של מדינה אחרת או של מדינות אחרות.
מובלעות של קנדה עריכה
- אקווססניי – החלק המערבי של שטח שמורת האינדיאנים אקווססניי (אנ') הנמצא בתחומי קוויבק הוא למעשה מובלעת של קנדה בתוך שטחה של ארצות הברית בשל העובדה שמצפון לו זורם נהר סנט לורנס, ממזרח לו זורם נהר סנט רג'יס (אנ') ומדרום לו מדינת ניו יורק. כדי לנסוע מחלק זה של השמורה בדרכים יבשתיות לכל מקום אחר בקנדה, יש צורך לעבור בשטח אמריקאי.
- האי קמפובלו (אנ') – אי זה ממוקם בכניסה למפרץ פסמקוואדי (אנ'), בסמוך לכניסה למפרץ קובסגקוק (אנ') ובתוך מפרץ פאנדי. האי הוא חלק ממחוז שארלוט של ניו ברנזוויק, אך למעשה מקושר פיזית באמצעות גשר פרנקלין דלאנו רוזוולט (אנ') אל לובק (אנ') שבמיין, הקצה המזרחי ביותר של ארצות הברית היבשתית.
מובלעות של ארצות הברית עריכה
- אלסקה היא חלק בלתי רציף של שטחה של ארצות הברית המוקפת בים ברינג, אוקיינוס הקרח הצפוני, האוקיינוס השקט, קולומביה הבריטית וטריטוריית יוקון. בנוסף, בשל תנאי השטח, לכמה יישובים בדרום-מזרח אלסקה ("ידית המחבת") אין גישה באמצעות כבישים, אלא דרך קנדה. הגישה לעיירה היידר (אנ') שבאלסקה אפשרית רק דרך העיר סטיוארט (אנ') שבקולומביה הבריטית או באמצעות מטוס ימי. הגישה ליישובים היינס (אנ') וסקאגווי (אנ') שבאלסקה אפשרית בדרך היבשה רק דרך קנדה, אף על פי שקיים שירות מעבורות לכלי רכב שמקשר אותן לחלקים אחרים של אלסקה.
- במינסוטה, שתי יחידות שטח קטנות ממערב לאלם פוינט (אנ') והפינה הצפון-מערבית (אנ'), תחומות על ידי שטחה של מניטובה ועל ידי אגם היערות.
- בוורמונט, לשון אלבורו (אנ') ופרובינס פוינט (אנ'), שהוא קצהו של חצי אי ממזרח לעיירה אלבורו, תחום על ידי שטחה של קוויבק ועל ידי אגם צ'מפליין. עם זאת, לעומת המובלעות האחרות של ארצות הברית בשטחה של קנדה, שטחים אלו מקושרים באמצעות גשר ישירות לשטחה של ארצות הברית ובאמצעות גשר רכבת משא (ובעבר רכבת נוסעים).
- מובלעת פוינט רוברטס (אנ') שבמדינת וושינגטון תחומה על ידי שטחה של קולומביה הבריטית, מצר ג'ורג'יה ומפרץ הגבול (אנ').
שטחים מפוצלים עריכה
- בין קוויבק לבין ורמונט, האי פרובינס (אנ') הוא שטח אדמה השוכן ברובו בקנדה, אף על פי שחלק קטן משטחו שייך לארצות הברית, שכן הוא משתרע מדרום לקו הרוחב 45 צפון ובין שני חלקי האי קיימת רצועת הפרדה נקייה מצמחייה כמו לכל אורכו של גבול ארצות הברית–קנדה.
- רחוב קנוסה (אנ') הוא הרחוב היחידי שהגבול עובר במרכזו. הרחוב מפריד בין ביב פליין (אנ') שבקוויבק לבין ביב פליין (אנ') שבוורמונט.
- בין דקוטה הצפונית לבין מניטובה, הגבול מפצל חצי אי שעל חופו של אגם השוכן בין מחוז רולט (אנ') של דקוטה הצפונית לבין שמורת הטבע ווקופה (אנ') שבמניטובה. באופן דומה, אגם מטיגוש (אנ'), המשתרע בתחומי העיירה רולנד (אנ') שבדקוטה הצפונית, גובל עם העיירה וינצ'סטר (אנ') שבמניטובה. קו הגבול חוצה את חוף האגם כך שהבקתות הקנדיות ניצבות על צד אחד של החוף ומזחי הסירות של בקתות אלו נמצאים בצד האמריקאי, בעוד שהגישה בדרך היבשה למזחים אלו היא דרך קנדה.[79]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- Anderson, Christopher G., Canadian Liberalism and the Politics of Border Control, 1867–1967, Vancouver: University of British Columbia Press, 2012
- John B. Sutcliffe, William P. Anderson, The Canada-US Border in the 21st Century, Routledge, 2020
- Benjamin Hoy, A Line of Blood and Dirt: Creating the Canada-United States Border across Indigenous Lands, Oxford Scholarship Online, 2021
קישורים חיצוניים עריכה
- אתר ועדת הגבול הבינלאומי (באנגלית) ו(בצרפתית)
ביאורים עריכה
- ^ גבול ארצות הברית–קנדה הוא הגבול הארוך בעולם בסך כל קטעיו, כולל גבול אלסקה. הגבול הרצוף הארוך ביותר בעולם הוא גבול קזחסטן–רוסיה.[1]
הערות שוליים עריכה
- ^ "Global land border length between countries". Statista.
- ^ Francis M. (Professor) Carroll, A good and wise measure : the search for the Canadian-American boundary, 1783-1842, Toronto, Ont. : University of Toronto Press, 2001, ISBN 978-1-4426-7032-7
- ^ Miller, Hunter (ed.). "British-American Diplomacy: The Paris Peace Treaty of September 30, 1783". The Avalon Project at Yale Law School.
- ^ Lass, William E. (1980). Minnesota's Boundary with Canada: Its Evolution Since 1783. Minnesota Historical Society. pp. 63–70.
- ^ Stairwell Room: The Treaty of Paris at Annapolis Wall, Treaty of Paris, final page, Maryland State House.
- ^ Smith, Dwight L. (October 1963). "Josiah Harmar, Diplomatic Courier". Pennsylvania Magazine of History and Biography. 87 (4): 420–430.
- ^ Jones, Howard (2002). Crucible of Power: A History of American Foreign Relations to 1913. Rowman & Littlefield. p. 23.
- ^ Benn, Carl (1993). Historic Fort York, 1793–1993. Dundurn Press Ltd. p. 17.
- ^ Tucker, Spencer C. (2011). The Encyclopedia of North American Indian Wars, 1607–1890: A Political, Social, and Military History. ABC-CLIO. p. 1097.
- ^ Daughan, George C. (2011). 1812: The Navy's War. Basic Books. p. 365.
- ^ Engelman, Fred L. (December 1960). "The peace of Christmas Eve". American Heritage. 12 (1).
- ^ "British-American Diplomacy: Treaty of Ghent; 1814". avalon.law.yale.edu (transcribed full text of treaty). Avalon Project: Lillian Goldman Law Library: Yale Law School: Yale University.
- ^ R.B. Mowat, The diplomatic relations of Great Britain and the United States (1925), pp 69–70, 244, 321, 333, 349.
- ^ "Canada & The United States (Bizarre Borders Part 2)".
- ^ "British-American Diplomacy The Webster-Ashburton Treaty". Yale Law School. 1842.
- ^ Lass, William E. (1980). Minnesota's Boundary with Canada. St. Paul, Minnesota: Minnesota Historical Society. p. 2.
- ^ Henry Commager, "England and Oregon Treaty of 1846." Oregon Historical Quarterly 28.1 (1927): 18-38
- ^ Campbell, Archibald; Twining, W. J. (1878). "Reports upon the survey of the boundary between the territory of the United States and the possessions of Great Britain from the Lake of the woods to the summit of the Rocky mountains". Authorised by an act of Congress approved March 19, 1872. Government Printing Office.
- ^ McManus, Sheila (2005). The Line Which Separates: Race, Gender, and the Making of the Alberta-Montana Borderlands. Edmonton, Alberta: University of Alberta Press. p. 7.
- ^ BOUNDARY SURVEY TRAIL - The Encyclopedia of Saskatchewan
- ^ International Boundary Commission (1937). "Treaty of 1908 (included in Joint report upon the survey and demarcation of the boundary between the United States and Canada from the gulf of Georgia to the northwesternmost point of Lake of the woods. In accordance with the provisions of Articles VI and VII of the treaty signed at Washington April 11, 1908, and articles I, II, and IV of the treaty signed at Washington, February 24, 1925)". Washington, D.C.: U.S. Government Printing Office: 6.
- ^ International Waterways Commission (1915). "Report of the International Waterways Commission upon the International Boundary between the Dominion of Canada and the United States through the St. Lawrence River and Great Lakes as Ascertained and Re-established pursuant to Article IV of the Treaty between Great Britain and the United States signed 11th April 1908".
- ^ Organization Chart, International Boundary Commission. Archived July 6, 2007, at the Wayback Machine
- ^ Panetta, Alexander (March 20, 2020). "How the shutdown after 9/11 paved the way for the new Canada-U.S. border response to COVID-19". CBC.
- ^ Office of the Prime Minister (March 20, 2020). "U.S.-Canada joint initiative: Temporary restriction of travellers crossing the U.S.-Canada border for non-essential purposes".
- ^ Canada, U.S. agree to keep borders closed another 30 days: sources
- ^ Aiello, Rachel (August 14, 2020). "Canada-U.S. border closure extended again amid tension over restrictions". CTVNews.
- ^ "Canada to keep border with U.S. closed until at least Oct. 21, says source". CBC News.
- ^ McCarten, James (October 19, 2020). "Non-essential travel restrictions at Canada-U. S. border extended to at least Nov. 21". The Canadian Press. Toronto.
- ^ Oliver, David (March 19, 2020). "Trump announces U.S.-Mexico border closure to stem spread of coronavirus". USA Today.
- ^ Hess, Daniel Baldwin; Bitterman, Alex (May 29, 2020). "Shuttered Canada-US border highlights different approaches to the pandemic – and differences between the 2 countries". The Conversation.
- ^ Harris, Sophia (June 20, 2020). "Canada-U.S. border rules and restrictions during the COVID-19 pandemic explained". CBC News.
- ^ Minimizing the Risk of Exposure to COVID-19 in Canada Order (Prohibition of Entry into Canada from the United States), PC 2020-442 s 3(1)
- ^ Notification of Temporary Travel Restrictions Applicable to Land Ports of Entry and Ferries Service Between the United States and Canada, 85 Fed. Reg. 16548 (Mar. 24, 2020).
- ^ McCarten, James (June 12, 2020). "Frustration grows with no apparent end in sight for Canada-U.S. border ban". The Canadian Press.
- ^ Chapman, Cara (June 15, 2020). "Stefanik, Higgins call for guidance on reopening border". Press-Republican.
- ^ Tunney, Catharine; Ling, Philip; Simpson, Katie (March 21, 2020). "U.S. has dropped idea of placing troops near Canadian border: official". CBC News.
- ^ Campion-Smith, Bruce (March 26, 2020). "U.S. backs down after Canada slams proposal for American troops along the border". Toronto Star.
- ^ Tyler Olson, Stefanik and Daines demand Pelosi, Schumer advance bill to reopen Canadian border as Biden keeps it closed, Fox News, September 1, 2021.
- ^ Paul Vieira and Kim Mackrael, U.S.-Canada Border Reopened on Nov. 8: What to Know About Travel, The Wall Street Journal, Nov. 30, 2021.
- ^ Immigration and Refugee Protection Act, S.C. 2001, c. 27, s. 18 (Immigration and Refugee Protection Act at Justice Laws)
- ^ 8 U.S.C. § 1324, 8 U.S.C. § 1325, 8 U.S.C. § 1326
- ^ Customs Act, R.S.C. 1985, c. 1, s. 11
- ^ 19 U.S.C. § 1459.
- ^ 1 2 CBP Identified Resource Challenges but Needs Performance Measures to Assess Security Between Ports of Entry (Report). U.S. Government Accountability Office. June 2019.
- ^ Mark Kennedy, PostMedia News Political Time Bombs Litter Harper's Path Archived December 16, 2010, at the Wayback Machine, December 13, 2010
- ^ Beyond the Border: A Shared Vision for Perimeter Security and Economic Competitiveness - United States Department of Homeland Security
- ^ "Common border zone proposed". Canadian Society of Customs Brokers. June 17, 2004.
- ^ Singel, Ryan (October 22, 2008). "ACLU Assails 100-Mile Border Zone as 'Constitution-Free' – Update". Wired.
- ^ 1 2 "Timeline: Travel documents at the Canada-U.S. border". CBC News. May 12, 2009.
- ^ "Western Hemisphere Travel Initiative: The Basics". Homeland Security. U.S. Department of Homeland Security. Archived from the original on December 26, 2007.
- ^ "Western Hemisphere Travel Initiative". Bureau of Consular Affairs. U.S. Department of State. January 13, 2008. Archived from the original on January 25, 2007.
- ^ "WHTI: Enhanced Drivers License". U.S. Customs and Border Protection. U.S. Department of Homeland Security. June 1, 2009. Archived from the original on February 15, 2012.
- ^ 1 2 "Travel documents and identification requirements". cbsa.-asfc.gc.ca. Government of Canada. March 19, 2020.
- ^ Frieden, Terry (July 22, 2006). "Drug tunnel found under Canada border: Five arrests made after agents monitored construction". CNN.
- ^ MacDonald, Jake (July–August 2010). "The Canada-U.S. Border". Canadian Geographic. Archived from the original on July 10, 2010.
- ^ Royal Canadian Mounted Police, "Fifteen People Arrested for Possession of Contraband Tobacco during High Intensity Enforcement Project", press release, February 25, 2009 Archived June 15, 2011, at the Wayback Machine
- ^ Cockburn, Neco (November 21, 2008). "Smuggling's price". Ottawa Citizen. Archived from the original on February 12, 2012.
- ^ "Cornwall border reopened after Mohawk dispute". CTVNews. September 19, 2009.
- ^ Sommerstein, David; Canton, in; NY. "New Cornwall bridge opens, but it still feels closed to Mohawks". NCPR.
- ^ "Number Of Asylum Seekers At Quebec Border Nearly Quadrupled In July: Officials". HuffPost. August 17, 2017.
- ^ Woods, Allan (August 23, 2017). "Canada is not a safe haven for asylum seekers, Trudeau warns". Toronto Star.
- ^ "Trudeau says steps to tackle spike in asylum-seekers yielding 'positive results'". CBC News.
- ^ Peter Zimonjic, Fewer than 1% of more than 28,000 irregular asylum seekers have been removed from Canada so far, CBC News, May 07, 2018.
- ^ U.S. Census Bureau. 2011. "U.S.-Canada and U.S.-Mexico Border Lengths" (table). Geography and Environment, p. 223 in Statistical Abstract of the United States. Washington: U.S. Department of Commerce.
- ^ CBC News. 2011. "The Canada-U.S. border: by the numbers."
- ^ מפת טריטוריית יוקון בגוגל מפות
- ^ מפת קולומביה הבריטית בגוגל מפות
- ^ מפת אלברטה בגוגל מפות
- ^ מפת ססקצ'ואן בגוגל מפות
- ^ מפת מניטובה בגוגל מפות
- ^ 1 2 מפת אונטריו בגוגל מפות
- ^ מפת קוויבק בגוגל מפות
- ^ מפת ניו ברנזוויק בגוגל מפות
- ^ Places to Fly – Dunseith / International Peace Garden Archived June 13, 2012, at the Wayback Machine. Archive.copanational.org (June 8, 2007).
- ^ 1 2 Simpson, Victoria. 2020. "4 Airports Shared By The U.S. And Canada." WorldAtlas.
- ^ Taillon's International Hotel, Taillon's International Hotel – straddling the US–Canada border! Archived January 17, 2010
- ^ Aroostook Valley Country Club, Club History
- ^ aychuk, Riley (July 13, 2016). "Manitoba boaters stunned by new cross-border rule". CBC News.
