גבול ישראל–סוריה

(הופנה מהדף גבול ישראל-סוריה)
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

גבול ישראל-סוריה הוא חלק מגבולות מדינת ישראל וקו גבול שאינו מוסכם ושנוי במחלוקת העובר בחלקה הצפון מזרחי של מדינת ישראל, מהר חרמון בצפון, לאורכה של רמת הגולן ועד נהר ירמוך בדרום, ומפריד בינה ובין סוריה.

גבול ישראל–סוריה
ישראלישראל סוריהסוריה
אורך כולל 92 ק"מ
הסכמים הסכם סייקס–פיקו (1916)
הסכם ניוקומב-פולה (1923)
הסכם שכנות טובה בגבולות המנדט הבריטי והצרפתי (1926)
הסכם הפסקת האש בתום מלחמת ששת הימים (1967)
הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה (1974)
מעברי גבול מעבר קוניטרה
מספר מעברי גבול 1
עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

התוויית הגבול הבינלאומי בין הצרפתים לבריטים

עריכה
  ערך מורחב – גבול הצפון

עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: הסכם סייקס–פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שעתיד היה ליתכונן בארץ ישראל עם תום המלחמה ופירוק האימפריה העות'מאנית. לפי הקו הסכמטי שהותווה בהסכם זה הגבול בין החלק של ארץ ישראל שנועד להיות בשליטה בין לאומית, לבין מדינת החסות הצרפתית בסוריה היה אמור לעבור בין שפך הירמוך לירדן, דרך הירדן והכנרת, עד לצפון הכנרת. משם התחיל קו גבול שהלך מערבה בין ארץ ישראל לאזור שהיה אמור להיות בשליטה צרפתית ישירה.

על פי "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה" (Franco-British Convention on Certain Points Connected with the Mandates for Syria and the Lebanon, Palestine and Mesopotami) עליה חתמו ב-23 בדצמבר 1920 בריטניה וצרפת הגבול ביו איזורי המנדט הבריטי בארץ ישראל לאזור המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון נקבע כך שיעבור משפך הירמוך לצמח, לאורך הכינרת עד לאזור שפך נחל מסעודיה (כ-2.5 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לכנרת). משם יפנה הגבול צפונה-מזרחה לאזור עין זיוון. משם צפונה לדרך המובילה מקוניטרה לבניאס וימשיך לאורך דרך זו עד לבניאס.[1]

הגבולות המדוייקים שבין המנדט הבריטי בארץ ישראל לבין שטחי המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון נקבעו בהסכם ניוקומב-פולה שנחתם ב-1923 בין ממשלות צרפת ובריטניה. לפי ההסכם, האזור ברמת הגולן שהיה אמור להיות חלק מהמנדט הבריטי הועבר לאזור הצרפתי, כדי שהגבול לא יחלק את שטחי השבט הבדואי ערב אל-פדל. בתמורה כל הכינרת הושארה בתחום ארץ ישראל, ונוסף למנדט הבריטי האזור שבין נוקייב שבגדה המזרחית של הכנרת לחמת גדר.[2] הסכם שכנות טובה בגבולות המנדט הבריטי והצרפתי (1926) קבע את הכללים להתנהלות האזרחית והביטחונית לאורך הגבול.

ב-1934 זכה הסכם ניוקומב-פולה לאישור חבר הלאומים והיה לגבול הבינלאומי בין ישראל לסוריה ובין ישראל ללבנון.

הסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

עריכה
  ערך מורחב – ההסכם עם סוריה

מבין מדינות ערב שפלשו למדינת ישראל במלחמת העצמאות, סוריה הייתה האחרונה שחתמה על הסכם שביתת נשק עם ישראל[3] ב-29 ביולי 1949 בתום משא ומתן קשוח.

האזורים המפורזים

עריכה
 
מפת הסכם שביתת הנשק עם סוריה 1949

במפת הסכם שביתת הנשק עם סוריה 1949 סומנו בגוון כהה שלושה אזורים מפורזים, כולם ממערב לגבולות הסכם ניוקומב-פולה – הגבול המנדטורי הבינלאומי משנת 1923, ובגבולות המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה:[4]

קווי 4 ביוני 1967

עריכה
  ערך מורחב – יחסי ישראל–סוריה מאז ועידת מדריד

במאי 1951 בעקבות עימות צבאי חריף בין סוריה לישראל (תקרית אל-חמה וקרב תל מוטילה) על רקע מפעל ייבוש החולה נוצרה חלוקה דה-פקטו של האזורים המפורזים. במפורז הדרומי, אל-חמה, חרבת תאופיק, נוקייב והמעלה לגולן עברו לשליטה צבאית סורית וביתרת השטח נותרה השליטה בידי ישראל. במפורז המרכזי, השטח ממזרח לירדן וכן המשולש ממערב לירדן מצפון לשפך הירדן לכנרת היו בשליטת סוריה ואילו השטח ממערב לירדן היה בשליטת ישראל. מרבית המפורז הצפוני, תל עזזיאת ורכס הבניאס היו בשליטת סוריה[5] לימים, יגדירו הסורים את החלוקה דה-פקטו ממאי 1951, להבדיל מקו שביתת הנשק (1949) ומקו הגבול הבינלאומי (1924), כקו '4 ביוני 1967' ובשיחות השלום עם ישראל ודרשו את נסיגת ישראל לקו, 'לשכשך רגליהם במי הכנרת', כתנאי לחתימת הסכם שלום.

הסכם הפסקת האש בתום מלחמת ששת הימים

עריכה
  ערך מורחב – הקו הסגול

ב-1967 במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן מסוריה, ופונו למעלה מ-50,000 תושבים ערבים ברמה.

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בתום מלחמת יום הכיפורים

עריכה

בתום מלחמת יום הכיפורים ומלחמת התשה בת חצי שנה נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה ב-1974.

חוק רמת הגולן

עריכה
  ערך מורחב – חוק רמת הגולן

ב-1981 סיפחה ישראל את רמת הגולן.

בשנת 2019 הכירה ארצות הברית תחת הנשיא טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן[6], כפי שנקבע בחוק רמת הגולן.

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא גבול ישראל–סוריה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ משה ברור, גבולות ישראל, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988, עמודים 109-107
  2. ^ גדעון ביגר, גבולת ארץ ישאל ומדינת ישראל משלהי התקופה העות'מנית ועד להחלטת החלוקה של האו"ם, באתר "גאוגרפיה שכדאי לדעת" של אוניברסיטת תל אביב, עמ' 31-35
  3. ^ האחרונה מבין המדינות שחתמו על הסכם שביתת הנשק. עיראק מעולם לא חתמה
  4. ^ עדי חשמונאי, המפה הסורית חשפה: רמת הבניאס תמיד היתה בתוך שטח ישראל, ישראל היום, 31 במרץ 2019
  5. ^ אריה שלו, שלום וביטחון בגולן, המרכז למחקרים אסטרטגיים ע"ש יפה אוניברסיטת תל אביב, 1993, ע"מ 35
  6. ^ אורלי אזולאי, טראמפ חתם על ההכרה ההיסטורית בריבונות ישראל בגולן, באתר ynet, 25 במרץ 2019