גבעת הרדיו

גבעה באי מקווארי

גבעת הרדיואנגלית: Wireless Hill) היא גבעה תלולת מדרונות ובפסגתה רמה מישורית, התופסת את רוב הכף הצפוני בקצה הצפוני של האי התת-אנטארקטי מקווארי שבאוקיינוס הדרומי, בערך בחצי הדרך בין אוסטרליה לאנטארקטיקה. הנקודה הגבוהה ביותר שלה מתנשאת כ-100 מטר מעל גובה הים והיא מתחברת אל האי הראשי באמצעות לשון יבשה נמוכה וצרה, המוצפת מדי פעם בגלי הים בסערות עזות. תחנת האי מקווארי, שמפעילה התחנה האנטארקטית של אוסטרליה והיא המקום היחיד המיושב דרך קבע על האי, שוכנת בקצה הצפוני של לשון היבשה למרגלות גבעת הרדיו. הגבעה קרויה כך משום ששם הוצבה בראשית הדברים תחנת ממסר אלחוטית, כחלק מקשר הרדיו הראשון לאנטארקטיקה.

גבעת הרדיו
Wireless Hill
הכף הצפוני עם גבעת הרדיו והמיצר מכיוון דרום, בסביבות 1912-1914
הכף הצפוני עם גבעת הרדיו והמיצר מכיוון דרום, בסביבות 1912-1914
מידע כללי
גובה 100 מ׳ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוסטרליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום מקווארי, אוסטרליהאוסטרליהאוסטרליה
קואורדינטות 54°29′37″S 158°56′28″E / 54.493611111111°S 158.94111111111°E / -54.493611111111; 158.94111111111
(למפת אוקיאניה רגילה)
Oceania laea location map.svg
 
גבעת הרדיו
גבעת הרדיו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תחנת השידור בגבעת הרדיועריכה

תחנת הרדיו, בראשותו של המטאורולוג ג'ורג' איינסוורת', הוקמה כחלק ממשלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה בהנהגת דאגלס מוסון, במטרה לספק קשר רדיו בין הבסיס העיקרי של המשלחת באנטארקטיקה בכף דניסון, מפרץ קומונוולת', לבין הובארט, טסמניה. היא כללה צריף רדיו, חדר מנוע ואנטנות שידור, שהוקמו בראש הגבעה. הציוד במקום כלל משדר ניצוץ של 1.5 קילוואט מתוצרת חברת טלפונקן הגרמנית[1] את הכוח לשידורי הרדיו סיפק גנרטור שהונע על ידי מנוע מתוצרת דה דיון-בוטון.

אנשי הטלגרף על האי מקווארי, ארתור סוייר וצ'ארלס סאנדל, השתמשו בקוד מורס בתדר גבוה. השידור הראשון של התחנה נעשה אל מקלט אחר על האי ב-17 בינואר 1912. התקשורת הראשונה בין האי לבין העולם החיצון התקיימה ב-13 בפברואר 1912, עם רדיו סידני ועם אוניות. לאחר מכן שלחה התחנה דיווחי מזג אוויר יומיים לוולינגטון (ניו זילנד). הקשר עם מפרץ קומונוולת' הוקם לבסוף באפריל 1913. ב-1913 נמסרה השליטה בתחנה לשירות המטאורולוגי של אוסטרליה, שהמשיך לתפעל אותה עד 1948, כשהמשלחות החקר הלאומית של אוסטרליה לאנטראקטיקה הסדירו נוכחות קבועה על האי.[2]

הערות שולייםעריכה