גדודי השלום
גדודי השלום (בערבית: سرايا السلام, תעתיק מדויק: סראיא אלסלאם) היא מיליציה שיעית שפועלת בעיראק מאז הפלישה האמריקנית למדינה בשנת 2003 ונקראה בשנים הראשונות לפעולתה בשם צבא המהדי (בערבית: جيش المهدي, תעתיק מדויק: ג'יש אלמהדי). המיליציה נודעה כאחד מבסיסי הפעולה של הזרם הסדרי, אחת מהסיעות הפוליטיות החזקות במערכת הפוליטית העיראקית והייתה ממובילות המאבק המזוין נגד הכוחות האמריקניים ששהו במדינה ונגד מיליציות סוניות רדיקליות אחרות, כדוגמת ארגון אל-קאעדה.
| |||
| תקופת הפעילות |
כצבא המהדי: 2003-2008 כגדודי השלום: 2014 – הווה | ||
|---|---|---|---|
| אידאולוגיה |
הזרם הסדרי, אנטי-אימפריאליזם, לאומיות  | ||
| קבוצות אתניות | אסלאם שיעי | ||
| מייסדים |
מוקתדא א-סדר | ||
| מנהיגים | מוקתדא א-סדר | ||
| מפקד נוכחי |
מוקתדא א-סדר | ||
| מטה |
נג'ף | ||
| אזורי פעילות | מדינת א-סדר, נג'ף, בצרה, כופה | ||
| מדינה |
עיראק | ||
| חברים |
13,000 | ||
| הקודם |
Promised Day Brigades | ||
| הבא |
| ||
| קרבות | |||
  | |||
על אף היותה ארגון בעל אוריינטציה שיעית אדוקה, לא נמנעה המיליציה גם ממאבק נגד פלגים שיעיים מתחרים ונגד הממשל העיראקי, השיעי בעיקרו. בראשית דרכה הייתה המיליציה ארגון-גג שהעניק חסות לארגונים ולקבוצות קטנים יותר ובעלי נטייה לפיצולים ולהתפלגויות, אך עד מהרה התגבש כארגון אחד תחת הנהגתו של איש הדת מוקתדא א-סדר. לאחר הנסיגה האמריקנית מעיראק, עבר הארגון בהדרגה תהליך של הפיכה ממיליציה לוחמת לארגון בעל אוריינטציה חברתית ופוליטית ולימים שינה את שמו מ"צבא המהדי" לשמו החדש, "גדודי השלום".
הרקע לעליית המיליציה עריכה
"צבא המהדי" קם כמיליציה מתוך הזרם הסדרי, בהנהגתו של איש הדת השיעי מוקתדא א-סדר, נצר למשפחת אנשי-דת שיעים נכבדים שנודעו בהתנגדותם למשטרו של סדאם חוסיין בין שנות ה-70 לשנות ה-90. חותנו של מוקתדא, האייתוללה מוחמד באקר א-סדר נרצח על-ידי משטר הבעת' בשנת 1980, לאחר שהקים תנועה פוליטית שיעית שאיימה על השלטון. אביו של מוקתדא, מוחמד סאדק א-סדר, היה איש-דת פופולרי שהתריס נגד שלטון הבעת' ויחסו לשיעים ונרצח בשל כך, לצד שניים מבנו, על-ידי שליחי המשטר בשנת 1999.[1]
הזרם הסדרי שבראשו עמד מוקתדא, הוא תנועה פוליטית וחברתית עממית חזקה שקראה תיגר על הזרם המרכזי הלא-פוליטי או "השתקני", במסורת השיעית בעיראק. זרם "שתקני" זה הובל על-ידי האייתוללה אל-ח'ואי שעמד בראש החווזה בנג'ף בשנות ה-80. השתקנים היו פסיביים בהתנגדותם למשטר, לא העניקו למשפחת א-סדר תמיכה ובעיקר הסתפקו בפעולה מרומזת ולא ישירה שמנעה מהם את השלכות ההתייצבות מול משטרו של סדאם חוסיין.[1] הרם הסדרי שבראשו עמד מוקתדא מאז 2003 היה, לעומת זאת, המשך טבעי לתנועות הפוליטיות השיעיות המעורבות של אביו ושל חותנו, נשען במידה רבה על קהל חסידיו של האב ועיקר הפופולריות שלו נבעה מקהלים בריכוזים השיעיים שבהם זכה אביו לתמיכה עד מותו.
מוקתדא א-סדר, בנו הרביעי של מוחמד סאדק א-סדר, שנשוי לאחת מבנותיו של מוחמד באקר א-סדר, הפך במפתיע ליורש מסורת זו של מעורבות פוליטית. למרות שחסרה לו ההסמכה הדתית והעובדה שהיה אנונימי במידה רבה עד 2003, בעקבות הפלישה האמריקנית מוקתדא א-סדר התגלה במהירות כדמות חזקה וכריזמטית והפך במהרה למנהיכ הזרם הסדרי. כמי שראה עצמו כממשיך דרכם של אביו ושל חותנו, ביקש מוקתדא לספק באמצעות הזרם הסדרי ביטחון, רווחה ותמיכה לאוכלוסיות השיעיות המודרות חברתית בשכונות העוני של בגדאד ובערים בדרום עיראק. הממסד השיעי המסורתי, מצדו, ראה את מוקתדא א-סדר כמעורר אספסוף וראה ביחסיו עם ההמונים העניים, אותם אנשים שמשפחת א-סדר דאגה להם בעבר, איום. מובן כי בעיניו של הממסד השיעי מעמדו הדתי הנחות של מוקתדא וחוסר ההסמכה הרשמי שלו כאיש-דת, לצד הפופולריות הרבה שזכה בקרב נאמניו, נתפשו כאיום על ההגמוניה הדתית של הממסד השיעי ושל החווזה של נג'ף. מוקתדא לא ראה עצמו כפוף לאף אחד בחווזה ולא הביע נאמנות כלפי האייתוללה עלי סיסתאני או גורמים אחרים. מנגד, ראש הרשות הזמנית של הקואליציה, פול ברמר, לא הבין את ההיסטוריה המשפחתית של א-סדר ולא התייחס למוקתדא הצעיר כמנהיג שיכול להשפיע על פלח מכריע באוכלוסיית עיראק. דבר זה הוביל את ברמר להתחבר להנהגות שיעיות אחרות כדוגמת עלי סיסתאני ולא לייחס משמעות ממשית או רלוונטיות לא-סדר. בהמשך הבין ברמר את טעותו והחל להתייחס אליו כאיום רציני.[2]
מוקתדא א-סדר הפך במהירות מאיש דת אנונימי למפעיל כוח מרכזי בעיראק שלאחר הפלישה. הוא יכול היה לעשות זאת מכיוון שירש לגיטימציה עצומה מהשילוב של אביו כסמכות דתית לבין חובה חברתית. הזרם הסדרי, תוך גיבוי מצד צבא המהדי, הפך במהרה לממשלה חלופית המספקת שירותים חברתיים עבור הקבוצות המוחלשות בעיראק, שהמדינה המשתקמת לא יכלה לספק.[3]
האנרכיה ששררה בעיראק לאחר הפלת הבעת' והפלישה האמריקנית במקביל לוואקום הפוליטי במדינה היו למוקתדא א-סדר תנאים חשובים שאפשרו את הקמת צבא המהדי ביולי 2003. התנגדותו העזה של א-סדר לנוכחות האמריקנית במדינה עוררה התלהבות רבה בקרב השיעים המדוכאים שחששו מפני החלפת דיקטטורת הבעת' בכיבוש של גורם זר. מתוך כל אלו קם צבא המהדי כמיליציה מגוננת מפני הכאוס, הבלבול וחוסר הוודאות לגבי העתיד.[3] למרות שהנהגת התנועה ובראשה מוקתדא א-סדר הצליחו לגייס את השיעים, הם לא הצליחו לשלוט בארגון שהיה בנוי מקבוצות שיעיות קטנות חמושות שניהלו ממשל מקומי במקומות עליהם השתלטו כמו בתי חולים, מרכזים קהילתיים במיוחד במעוזים הנאמנים למוחמד סאדק א-סדר ובראשם רובע מדינת א-סדר בבגדאד וערים שונות בדרום עיראק.[1]
המיליציה, כזרוע הצבאית של הזרם הסדרי, פעלה במישור המלחמתי והצליחה להגיע לסילוק כוחות צבא אמריקניים מעיראק ומיצבה את עצמה כאחד הכוחות השיעיים המרכזיים אשר פעלו בעיראק באותה תקופה. פעולות אלו היו חיוניות לשמירה על הזרם הסדרי, ועל א-סדר עצמו בחיים. עם זאת, הוא מעולם לא קיבל שליטה מלאה בתנועה שהייתה מפולגת וחלק מהפלגים המשיכו להיות מנוצלים ומודרכים על-ידי איראן. מוקתדא א-סדר ניווט בדרך שלקחה את תנועתו ממעמדה הראשוני ככוח פשוט נגד כיבוש, לנקודת מפנה להכרה כמפלגה פוליטית לגיטימית מרכזית בפוליטיקה העיראקית.[2][1]
יריבויות פוליטיות עריכה
מוחמד אל-יעקובי, איש דת שיעי בולט, טען כי מוחמד סאדק א-סדר הגדיר אותו כיורשו החוקי במנהיגות הזרם הסדרי מכיוון שהיו לו ידע וסמכות דתית גדולים יותר מאשר אלה של מוקתדא. כשראה שתביעתו להנהגת הזרם לא זכתה לפוולריות, הקים יעקובי את מפלגת אל-פדילה ביולי 2003. הזרוע הצבאית של "אל-פדילה" הפכה ליריבה מושבעת של צבא המהדי, במיוחד במה שיהפוך למאבק גדול לשליטה בהכנסות מהברחת נפט בבצרה.[2]
א-סדר לא צורף למועצת הממשל העיראקית החדשה בראשותו של ברמר ועובדה זו כרמה לתסכול וזעם רב בקרב תומכיו של א-סדר והציבה את ברמר במסלול התנגשות בלתי נמנע איתם. היחסים בין כוחות הקואליציה לסדריסטים הסלימו במרץ 2004, עם מעצרו של חבר המיליציה המקורב למוקתדא ועם סגירתו של עיתון התנועה "אל-חווזה" על-ידי הרשויות האמריקניות. בתגובה, התנועה הטילה מצור על המקומות הקדושים לשיעים בעיראק – בנג'ף, בכרבלא ובכופה – והשתלטה על דרכי הגישה והכניסות אליהם ועל ההכנסות מהם. הפסקת אש בין הצדדים הושגה לבסוף במאי 2004 אך היא הופרה כבר באוגוסט באותה השנה.[2]
באוגוסט 2004, פלשו כוחות הקואליציה למקומות הקדושים במטרה לפרק את צבא המהדי ולעצור את א-סדר. בקרבות בעיר נג'ף ספגה התנועה אבדות רבות ועד מהרה חרג העימות מגבולות ההתנגדות לכיבוש האמריקני אלא למאבק פנים-שיעי חריף. סכסוכים על ההתנהלות האסטרטגית שפרצו בין מוקתדא לבין קייס אל-ח'זעלי, אחד מסגניו הבכירים במיליציה, הובילו את ח'זעלי להתנתק מהארגון ולהקים מיליציה חדשה בשם עסאיב אהל אל-חק. גם תורמים שונים של המיליציה התנערו מא-סדר והתנועה הפסידה מקורות מימון רבים בשעה שהנטל הכלכלי עליה היה גדול במיוחד ושהיה עליה לדאוג למשפחות הרוגי המיליציה.[4]
בעקבות ההתנגשות הזאת והשלכותיה הקשות על הזרם הסדרו והמיליציה, שמר א-סדר על פרופיל נמוך עד סוף 2004, לא ברור אם בשל מצב הארגון או בשל הצורך להתארגן מחדש. למרות ההפסדים שספגה המיליציה, רעיון ההתנגדות שהטיפה לו צבר פופולריות. בתחילת 2005, שהייתה גם שנת הבחירות הדמוקרטית הראשונה בעיראק, יצא א-סדר מההתבודדות שלו ומהצהרותיו הראשונות לאחר חזרתו לזירה, ניכר היה שהוא אימץ נימה מפויסת יותר כלפי ממשלת עיראק והפנה את מרב תשומת ליבו למעורבות בפוליטיקה.[2]
חלק מנאמניו של א-סדר לא היו מרוצים מהדגש החדש ששם מוקתדא על השתתפות פוליטית. מחויבותו החדשה לריבונות וללאומיות העיראקית, כמו גם התנגדותו הנחרצת למעורבות זרה כלשהי, הקימו עליו רבים מתומכיו. אל-חזע'לי, שהיה עדיין חלק מצבא המהדי קשר את פעילותו יותר ויותר לכוחות משמרות המהפכה האיראניים עד לפרישתו הסופית מן המיליציה.[3] אבו דורא, מנהיג נוסף שפרש מן המיליציה באותה עת, הפעיל חוליות מוות ידועות לשמצה בבגדאד שהיו אחראיות לחטיפה, עינויים ורצח של אלפי אזרחים סונים בשנים 2004-2006.[2][5]
המעורבות האיראנית עריכה
איראן הייתה מעורבת לאורך כל שנות מלחמת האזרחים בנעשה בארגון, בעיקר בצורת העברת סיוע כלכלי לפלגים שונים בתוך צבא המהדי, לאחר שזה נתקל בקשיים כלכליים לאחר הפלישה של כוחות הקואליציה.[3] פשיטות אמריקניות ועיראקיות בעמארה הובילו לגילוי מצבורי נשק מרובים שכללו תחמושת איראנית רבה.[3] עמארה ואזורים נוספים בשליטת צבא המהדי היו מוקד להברחת נשק איראני. חלק מהשימוש במטענים הגיע ממטענים משוכללים בייצור איראני. לוחמים בארגון אף אומנו על-ידי חזבאללה ואיראן.[1] עם זאת איראן ניסתה לשמור על יחסים טובים עם הממשלה בעיראק ועם פלגים שיעיים אחרים. יועצים איראניים נשלחו לעיראק על מנת לסייע לא-סדר שהפך את צבא המהדי לדומה יותר ויותר לחזבאללה הלבנוני.[2]
מעורבות המיליציה בהרג העדתי בעיראק עריכה
פיגוע טרור שהתרחש ב-22 בפברואר 2006 במסגד אל-עסכריה בעיר סמארא, אחד המקומות הקדושים ביותר לאסלאם השיעי, על-ידי ארגון הטרור אל-קאעדה בעיראק, הביא את א-סדר לשקם את התנועה. בעקבות הפיגוע פרצו במדינה מהומות אלימות בין סונים לשיעים, כשיותר מ-100 גופות נמצאו ביום שאחרי הפיגוע ובסך הכול יותר מ-1,000 בני אדם איבדו את חייהם בימים שאחרי המתקפה.[3]
צבא המהדי קם לתחייה תחילה כמגן השיעה במדינת א-סדר ולאחר מכן כמיליציה להגנה מפני הארגונים הצבאיים הסונים. מה שהביא להחמרת אי היציבות המנהיגותית בתוך התנועה והתחזקות של מפקדים מקומיים שאינם ממלאים אחר פקודותיו של א-סדר. הפשע הפך רווח בקרב הקבוצות המקומיות של הארגון והפעילות הפלילית הביאה לרווחים משמעותיים לתנועה בין השנים 2006-7.[1]
המעורבות בהרג עדתי התבטאה עוד יותר כאשר חברי הארגון חדרו לשורות המשטרה בשנים 7–2006 והשתמשו במשרד הפנים, הגוף האחראי על המשטרה בעיראק, כבסיס לחטיפה ולהרג של אזרחים סונים. באזורים מרכזיים של הערים הוקמו מחסומים שונים של המיליציה שהוצגו כמחסומי משטרה. כאשר נעצרו במחסום מכוניות ובהן נוסעים סונים, רבים מהם נחטפו תוך שלעיתים קרובות הם עוברים עינויים. לאחר שנהרגו, גופותיהם הושלכו במקום שממנו נחטפו ואנשי "צבא המהדי" יצאו מן האירוע לא פגע ובלא עונש. הארגון נהנה בתקופה זו מחסינות כמעט מלאה מעונש בשל האימה שהשליטו אנשיו על משרד החוץ ועל רשויות המשטרה.[2]
פעילויות אלימות אלה הורחבו גם בשל תמריצים כלכליים: כשחוליות המוות בבגדאד נעשו מיומנות במיוחד בחטיפה, עינויים ורצח, גניבת מכוניותיהם של הקורבנות שנעצרו במחסומים הפכה למקור המימון של פעילויתיהם. חוליות המוות מימנו בדרך כלל את פעולותיהן באמצעות גניבתם של כל חפצי הערך של קורבנותיהם, והמכוניות היו ברוב המקרים הדברים היקרים ביותר שעלו בידיהם. בדרכים אלימות אלה פינתה המיליציה שכונות שלמות בעיר מיושביהן הסונים. כאשר פונו סונים מאזורים הנשלטים על-ידי השיעים, השתלטו על בתיהם לעיתים קרובות על-ידי אנשי צבא המהדי, ששכרו אותם או מכרו אותם.[2][5]
בסופו של דבר, השימוש המפורז והראוותני באלימות הביא להתרחקות של תושבים שיעים מהארגון שנתפס רק זמן קצר קודם לכן כמגן שלהם מפני הסונים. הארגון, שנתפס עד אז כלגיטימי מפני שהעניק לשיעים שירותים חברתיים, הגנה, קורת גג ומזון איבד כך בתוך תקופה קצרה את יוקרתו ומעמדו ויותר ויותר פלגים התנערו ממנו ועזבו אותו. דיווחים שונים מסוף 2006 מצביעים על כך שא-סדר ונאמניו ניסו באותה תקופה לנקות את התנועה מפעילים סוררים שהבאישו את ריחה באמצעות העברת שמותיהם לכוחות האמריקניים והעיראקיים. בנובמבר 2006, לאחר ההכרזה על דחייה במועד נסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק, התפטרו חברי צבא המהדי מהממשלה העיראקית.[2]
הקרב בעמארה והשלכותיו עריכה
באוקטובר 2006, עלתה שיירתו של עלי קאסם א-תמימי, ראש יחידת המודיעין של משטרת מחוז מיסאן וחבר בארגון בדר, על מטען צד והוא נהרג יחד עם מלוויו. אנשי בדר האשימו את צבא המהדי בהריגה ובתגובה לכך תפסה המשטרה את אחיו של החשוד בהטמנת המטען, שהיה חבר בצבא המהדי. בעקבות המעצר, פרצו ב-17 באוקטובר קרבות קשים בעיר אל-עמארה בדרום עיראק, כשכ-800 רעולי פנים מצבא המהדי הסתערו על שלוש תחנות משטרה בעיר.[6] בסופו של דבר נסוגו כוחות צבא המהדי מעמדותיהן בעמארה בעקבות משא ומתן בין מנהיגים שבטים ומנהיגים פוליטיים מקומיים ונציגים, לרבות שליחים של ראש הממשלה נורי אל-מאלכי. במקביל, גדוד מצבא עיראק שנשלח מבצרה השתלט על העיר והשיב בה את הסדר על כנו.[1] הפגנת הכוח המתריסה של כוחות המיליציה הדגישה את החולשות של כוחות הביטחון העיראקים ואת עוצמתו של צבא המהדי, שהצליח לפעול כמעט ללא מעצורים בעיראק. עובדה זו גרמה לרבים להאשים את צבא המהדי בפתיחת מלחמת האזרחים בעיראק. באוגוסט 2007 נחתמה הפסקת אש בין הצדדים.[3]
במהלך שנת 2007 ביקש א-סדר למצב את עצמו כנציג האחדות הלאומית והחל להפגין פתיחות כלפי מנהיגי השבטים הסונים שהיו מאוגדים תחת תנועת ההתעוררות העיראקית (א-סחווה), שהתרחקו יותר ויותר מאל-קאעדה בעיראק. במקביל, החל מסע טיהור פנים-ארגוני של פעילים שעסקו בפעילות פלילית. עם זאת, תהליך זה לא התנהל בצורה חלקה לחלוטין. ההנהגה נתקלה לעיתים קרובות בתלונות על כך שהפסקת האש הפכה את נאמני א-סדר לפגיעים יותר לקבוצות שיעיות יריבות או שפשעים כמו שוד וגניבות מכוניות גברו.[1]
קרבות בבצרה ובמדינת א-סדר עריכה
בפברואר 2008 האריך א-סדר את הפסקת האש שנחתמה באוגוסט 2007 עם הממשלה העיראקית, אך הממשלה בראשות נורי אל-מאלכי הייתה מעוניינת להביא לפירוק סופי של צבא המהדי ולכן ב-25 במרץ נכנסו כוחות הביטחון העיראקיים וכוחות של אל-מאלכי לבצרה במטרה להחזיר את השליטה בה לידי הממשלה.[2] המתקפה על בצרה הייתה קשה מאוד עבור צבא המהדי והארגון ספג אבדות כבדות. עד 30 במרץ הסכימו א-סדר וממשלת עיראק על הפסקת אש בתיווכו של קאסם סולימאני, ראש כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים.[2]
קרב בצרה הסלים במהרה למתקפה נוספת במדינת א-סדר בבגדאד, מוקד התמיכה המרכזי בזרם הסדרי ובסיס כוחו של א-סדר עצמו. המתקפה בבגדאד כללה ירי רקטות מסיבי ואנשי המיליציה ניסו להתנגד לה ככל שיכלו. למרות ההתנגדות העזה, נהרגו כ-700 אנשי מיליציה, וב-11 במאי 2008 ביקש א-סדר הפסקת אש. כעבור שבוע השתלטו הכוחות העיראקיים מחדש על כל חלקיה של בגדאד. הקרב במדינת א-סדר צמצם את כוחו הצבאי של הארגון ופגע פגיעה משמעותית בדומיננטיות שלו בחברה השיעית ובשליטתו על פעילויות פליליות שמימנו את פעילויותיו הצבאיות.[2]
אף על פי כן, המתקפה של אל-מאלכי וכוחות קואליציה על "צבא המהדי" יצרה גם הזדמנויות חדשות למוקתדא א-סדר, שישב באותה עת בגלות מרצון בקום באיראן. למעשה, זה אפשר לו להתנתק מאותם חלקים בתנועה שעליהם איבד את השליטה, ובמקביל להניע מחדש ולהחיות במקומם גורמים אחרים בארגון, לצד קידום תוכניות נוספות, חברתיות ודתיות, לשיפור אחיזת הארגון בחברה השיעית בעיראק. בדיעבד, הכישלונות בבצרה ובמדינת א-סדר איפשרו לא-סדר להעביר את מרכז הכובד של פעילותו ושל פעילות הארגון לזירה הפוליטית ולקנות לעצמו מעמד של נציג לגיטימי בתוך הזרם הפוליטי המרכזי.[1]
חזרה לפעילות והשתלבות בפוליטיקה העיראקית עריכה
ב-13 ביוני 2008 פרסם א-סדר מכתב שקבע שינוי אסטרטגי באופן הפעולה של הארגון בעיראק. א-סדר הצהיר כי הוא מחלק את צבא המהדי לשני אגפים מובחנים: האגף המרכזי, שהוגדר כ"אגף פוליטי", שיתרכז במתן שירותים חברתיים, ושיורכב מרוב נאמניו; ואגף קטן יותר שעיקר עיסוקו יוותר צבאי, שיהפוך ל"פלוגות מיוחדות" בשם "פלוגות היום המובטח" (ליווא אל-יום אל-מועוד) שיכלול לוחמי עילית מנוסים שמשימתם תהיה המשך ההתנגדות לכיבוש האמריקני.[4]
בפברואר 2014 הודיע א-סדר שהוא פורש מהחיים הפוליטיים וסוגר את כל משרדי הזרם הסדרי למעט ארגוני הצדקה שלו. תוך מספר ימים הוא נשא נאום חוצב להבות שבו קרא לאל-מאלכי דיקטטור ועריץ, מתח ביקורת על הפרלמנט וגינה גם את מפלגתו על השחיתות הכלכלית שפשתה בשורותיה. כמו כן הודיע א-סדר שיפרק את המיליציה שלו מנשקה, וכשהחל בתהליך זה אף קרא למיליציות האחרות בעיראק ללכת בדרכו. אף על פי כן, פירוק המיליציה מנשקה לא הושלם מעולם.[1]
כוונתו של א-סדר לסגת מהחיים הפוליטיים ומתפקידו בראשות צבא המהדי נדחקה בשל פלישתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) לעיראק. נפילת מוסול ביוני 2014 קלעה את עיראק למשבר ביטחוני עמוק ולסחרור פוליטי, וא-סדר הצטרף לאליטות הפוליטיות העיראקיות שקראו להקמת ממשלת חירום. הוא חידש את פעילותו של צבא המהדי תוך שינוי שמו ל"גדודי השלום", זאת במטרה לתת לארגון שם חדש בעל קונוטציה חיובית, ושילב אותו בארגון הגג המיליציוני אל-חשד א-שעבי.[2][7] גיוס חירום של לוחמים שיעים מנוסים למיליציה התקיים במדינת א-סדר, בנג'ף ובבצרה וקיבל חיזוק מפתווה (פסק הלכה אסלאמי) של האייתוללה עלי סיסתאני, שקראה לכל עיראקי בעל יכולת להצטרף למאבק נגד דאעש.[4]
המיליציה לקחה חלק ברבים מן הקרבות נגד מורדי המדינה האסלאמית ונותרה לפעול גם לאחר הכרעת הארגון ומיגורו מכל שטחיה של עיראק בדצמבר 2017 ועד לימינו. אחרי הכרעת המדינה האסלאמית וייצובה של המערכת הפוליטית העיראקית תחת שלטונו של ראש הממשלה חיידר אל-עבאדי, הכריז א-סדר כי הוא מצטרף ליוזמתו של אל-עבאדי לפירוקן של כלל המיליציות השיעיות הכפופות לאל-חשד א-שעבי ולכינונה של ממשלת טכנוקרטים שתמגר את השחיתות מעיראק ותחזיר את הממשל העיראקי לפסים של תפקוד. גם כעת החל א-סדר בפירוקה של המיליציה ובשילוב אנשיה בכוחות הביטחון הממלכתיים של עיראק, אך תהליך זה מעולם לא הושלם. גם אחרי הבחירות הפרלמנטריות שהתקיימו בעיראק בשנת 2018 הוסיף א-סדר, שמפלגתו זכתה במרב הקולות בבחירות, לקרוא לכלל המיליציות להתפרק מנשקן ולהשתלב בכוחות הביטחון העיראקיים,[8] אולם גם בשלב זה לא השלים את פירוק "גדודי השלום" עד תומו.[9]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Anthony H. Cordesman, Sadr and the Mahdi Army: Evolution, Capabilities, and a New Direction, The Center for Strategic and International Studies (CSIS), August 4, 2008 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Phil Williams and Dan Bisbee, Jaish al-Mahdi in Iraq, PRISM | National Defense University, May 24, 2016 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Mapping Militant Organizations, Mahdi Army, Center for International Security and Cooperation (CISAC), April 2003 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 admin, The Return of Moqtada al-Sadr and the Revival of the Mahdi Army, Combating Terrorism Center at West Point, 2010-06-03 (באנגלית)
- ^ 1 2 Andrew Buncombe and Patrick Cockburn, Iraq's death squads: On the brink of civil war, The Independent, February 26, 2006
- ^ איסתימראר אל-מוואג'האת פי אל-עמארה ואל-מאלכי ירסל ופדן אמניין לל-תחקיק (המשך ההתנגשויות באל-עמארה; אל-מאלכי שולח משלחת ביטחוניות לביצוע חקירות), באתר DW, 20 באוקטובר 2006 (בערבית)
- ^ Promised Day Brigades, Mapping Militant Organizations, November 1, 2008 (באנגלית)
- ^ Qassim Abdul-Zahra, Iraqi Shiite cleric calls on pro-Iran militias to disband, join new government, Times of Israel, 18 בנובמבר 2021 (באנגלית)
- ^ John Davison and Haider Kadhim, Deadly clashes rage in Baghdad in Shi'ite power struggle, Reuters, 30 באוגוסט 2022 (באנגלית)