גדוד בני הישיבות שנודע בכינוי גדוד טוביה (על שם מפקדו), היה גדוד שפעל בירושלים עם קום מדינת ישראל, בחודשים מאי-נובמבר 1948. הגדוד היה פרי הסכמה של המרכז למפקד העם מצד אחד וועד הישיבות מצד שני בשיתוף עם הרבנים הראשיים לישראל וגאב"ד העדה החרדית. מטרת הגדוד הייתה שילובם של בני הישיבות שהתגוררו בירושלים במערך ההגנה על העיר.

היסטוריה עריכה

אנשי הישיבות הביעו חשש כי בני הישיבות בעיר ייהרגו בקרבות ההגנה עליה ובכך ייגדע נתח משמעותי מעולם התורה ששרד את השואה. מצד שני, בירושלים הנצורה היה מחסור בצעירים שיכלו להגן עליה. הסיכום שאליו הגיעו הצדדים היה כי עקב מצב החירום רוב בני הישיבות הכשירים יגויסו באופן חלקי ויעברו אימונים. לצורך כך הוקם הגדוד שבהמשך עבר לפעול בעיקר בביצורים. הבחורים בגדוד עד לגיל 23 עסקו בכך פעמיים בשבוע, שמונה שעות בכל פעם. המבוגרים יותר תרמו לביצורים משמרת אחת של שמונה שעות מדי שבוע[1]. למעשה חיילי הגדוד לא עברו אימונים בנשק, בשל התנגדות ראשי הישיבות ובשל חשש מפקדי הצבא מהקמת מחתרת חרדית[2].

כמפקד הגדוד מונה טוביה ביר (אז בן 23; 1925–1988), שבהיותו חבר "ההגנה" קנה לו ידע צבאי ובהיותו בן למשפחה דתית (בוגר בית הספר חורב וישיבת קול תורה) היה בעל הרקע המתאים לעמוד אל מול בני הישיבות. שמו של הגדוד ניתן לו על-שם מפקדו.

בגדוד שירתו בני כל הישיבות בירושלים, ומכל קצות הקשת הישיבתית - ליטאים לצד חסידים ובני ישיבה מישיבת מרכז הרב. כך שירתו בגדוד אנשי נטורי קרתא, בני אדמו"רים, בני ראשי ישיבות ועוד.

בני הישיבות ששירתו בגדוד קיבלו "כרטיס כחול" שהעיד על שירותם בגדוד, ופטר אותם משירות חובה.

בחודש נובמבר 1948, משהתבסס צה"ל, ניתנה ההוראה לפרק את הגדוד.

במבט היסטורי, גדוד טוביה היה למעשה ראשיתו של הסדר תורתו אומנותו, המשחרר חלק מבני הישיבות משירות החובה בצה"ל.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה