מלאכת גוזז
מְלֶאכֶת הַגּוֹזֵז היא אחת מל"ט מלאכות שבת, הנחשבות למלאכה כשם שהיו נחשבות למלאכה במשכן. במשכן היו גוזזים צמר מכבשים לצורך עשיית יריעות המשכן. המלאכה הייתה ידועי בתרבויות עמי העולם העתיק: אמורית - גָּזִזאנֻם. אוגריתית - גזז 𐎂𐎇𐎇 . אכדית - גָּזַזֻ gazāzu. ארמית סורית מושאלת לערבית - جَزّ גז[1].
הגדרת המלאכה ושיעורה עריכה
הגדרת המלאכה היא ניתוק דבר ממקום גידולו על גוף האדם או בעל חיים, חי או מת, כמו: צמר, שערות וציפורניים. אפילו גזיזת שער מהשטריימל היא איסור[2].
שיעורה: בשער או נוצות השיעור הוא שתי שערות, אך בציפורן - גם אחת[3]. כל המלאכות הקשורות לאריגה שיעורן 'כמלוא רוחב הסיט כפול', כלומר הרווח שבין הבוהן לאצבע הסמוכה לה, כשמרחיקים אותן אחת מהשנייה ככל אפשר וזאת כפול שתיים. מרחק זה הוא בערך 10 ס"מ, ובמשנה ברורה כתב שהוא קרוב לארבעה טפחים[2]. התפירה שתופרים עם חוט באורך כזה, הלוך וחזור, היא תפירה שיש לה חשיבות והיא מתקיימת. מידת אורך זו היא כשני שלישי זרת.
ככל איסורי שבת, האיסור הוא רק כאשר מבצע המלאכה עושה אותה בדרך הרגילה והמקובלת, ולכן הטווה את הצמר על בהמה חיה, פטור מעונש חטאת וסקילה, שכן אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טוייה בכך[4].
דוגמאות אקטואליות עריכה
כדי להזהר מתלישת השערות בשבת, נהוג להשתמש במסרק מיוחד לשבת, שחודי המסרק מכוסים כך שעל ידי סריקת השערות במסרק כזה, לא יתלשו השערות בהכרח, שכן ההלכה אומרת, שאסור לתלוש את השערות בצורה שברור שלפחות שערה אחת תיתלש[5]. זאת בעקבות הכלל האומר, כי אף על פי ש"דבר שאינו מתכוון" פעולה הנעשית שלא במתכוון מותרת בשבת, אם היא פסיק רישיה - כלומר ברור שהיא תתבצע, היא נחשבת לפעולה הנעשית בכוונה, שאסור לעשותה.
לכן, אם אדם או אשה סרקו את שערם באופן שלא ברור שיתלש שער מהשערות, ובמקרה נתלשה שערה אחת, הם לא עברו בכך על כל איסור, שכן במקרה כזה נחשבת תלישת השערה "דבר שאינו בכוונה".
גזיזה בכלי וביד עריכה
במשנה מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים אודות אדם הנוטל ציפורניו זו בזו או בשיניו, לפי רבי אליעזר מדובר באיסור מהתורה ויש להביא על פעולה כזו קרבן חטאת, ולחכמים מדובר באיסור מדרבנן.
בשיטת חכמים, הבהיר רבי שמעון בן אלעזר בברייתא, כי דווקא בגזיזה רגילה פוטרים חכמים אך אם הגזיזה הייתה בכלי מדובר באיסור מהתורה, ורק מכיוון שכך, גזרו חכמים אף על גזיזה ביד שהיא מותרת.
בנוסף הוסיף רבי שמעון בן אלעזר חילוק נוסף בהלכות אלו, ואמר כי חומרא זו היא דווקא כאשר הציפורן לא פירשה ברובה, אך אם רובה פירשה אין חייב חטאת, ואם ציצי העור שליד הציפורן פירשו כלפי מעלה ומצערות אותו, התירו חז"ל לחתוך אף ביד, מכיוון שגם אם היה עושה דבר זה בכלי היה זה רק איסור מדרבנן, והרי זה שבות דשבות במקום צער גדול[6]. אם כי, נחלקו הראשונים, אם "למעלה" הכוונה היא לכיוון הציפורן[7] הוא כלפי הגוף[8] ופסקו האחרונים שיש לחשוש לכל השיטות.
הפוסקים מבהירים כי החילוק בין גזיזה ביד לגזיזה בכלי היא רק בבהמה וחיה בעודן בחיים, שהדרך היא להשתמש בגזיזתם בכלי ואין תולשים מהן שיער משום צער בעלי חיים; אך בבהמה וחיה מתות וכן בעוף, אף בעודו חי, התלישה ביד היא איסור מהתורה[2].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ A Dictionary of the Ugaritic Language in the Alphabetic Tradition, Gregorio Olmo Lete, Joaquín Sanmartín, W G E Watson, Brill Academic Pub, 2015, page 311
- ^ 1 2 3 משנה ברורה סימן ש"מ ס"ק ה'
- ^ שולחן ערוך סימן ש"מ
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ט', הלכה ז'.
- ^ לגברים יש איסור מיוחד החל גם בימות החול, באופן כזה שסורקים את השערות בחזקה, שכן תלישת שער מפאות הראש הוא איסור מהתורה, במקומות מסוימים, לפי מחלוקת הראשונים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ד, עמוד ב'.
- ^ דעת רש"י שם
- ^ דעת רבינו תם שם