גומר בת דבליים

גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם היא דמות מקראית, אשת הושע הנביא. שמה מופיע בספר הושע, פרק א', פסוק ג'.

וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, אֶת-גֹּמֶר, בַּת-דִּבְלָיִם; וַתַּהַר וַתֵּלֶד-לוֹ, בֵּן
הושע וגומר

ה' ציווה על הושע הנביא לקחת אשת זנונים בהתגלותו הראשונה להושע.(הושע א', ב'). הוראתו של ה' ממחישה את יחסיו של ה' ועם ישראל. הנביא עושה כמצוות ה' ולוקח את גומר בת דבליים לאישה.

פירוש שמה ומוצאהעריכה

ברשימת העמים המופיעה בספר בראשית, פרק י', פסוק ב', מופיע השם גֹּמֶר. שם אביה היה דִּבְלָיִם אך ייתכן שזהו מקום מוצאה וזאת לפי ספר ירמיהו, פרק מ"ח, פסוק כ"ב: בֵּית דִּבְלָתָיִם, עיר מקראית ששכנה בעבר הירדן המזרחי. העיר דיבלים נזכרת במצבת מישע.[1]

לדעת חז"ל מקור השם גומר הוא סמלי וכך בילקוט שמעוני הושע: "וילך ויקח את גמר בת דיבלים' מאי גמר? אמר רב: שהכל גומרים בה; בת דבלים-דבה רעה, בת דבה רעה; ושמואל אמר: שהכול דשים בה כדבלה; ורבי יוחנן אמר; שמתוקה בפי הכל כדבלה." רד"ק בפירושו כותב כי "הייתה זונה ידועה באותו זמן".

גומר ילדה להושע שלושה ילדים, יזרעאל, לא רוחמה ולא עמי. שמות אלו מסמלים את יחסו של ה' לעם ישראל.

נישואי הושע לגומרעריכה

בפרק ג', מופיע ציווי נוסף על הושע. עליו לשאת אישה, הפעם האישה הזאת מכונה : "מנאפת". לא ברור אם זאת גומר אך הפעם אלוהים מורה להושע לקנות את האישה כדי למנוע אותה מלעסוק בזנות. מעבר לכך עליו להימנע מלשכב איתה. הוראה בלשון זו המספרת על יחסים אישיים בין בני זוג מדמה את מערכת היחסים של ה' עם עם ישראל בעתיד, בה בין ה' (שאוהב את עמו) לבין עם ישראל יש ריחוק מסוים, עד ליום בו ישובו עם ישראל ויבקשו את ה'. פרק א' בהושע כתוב בגוף שלישי יחיד כמו פרק ג'. על פי המחקר המודרני פרק א' נכתב בידי מחבר אחר שביקש להשלים את האמור בפרק ג'. פרק א' שייך לסוגה הספרותית של 'אגדה נבואית' ואילו בפרק ג' הוא בעל נופך אוטוביוגרפי. לשיטתו של חוקר המקרא, בנימין אופנהיימר, משמעות הנישואים האלו באה לידי ביטוי לאחר בגידת אשתו. משמעותה של בגידה זו היא כמראה של בגידת ישראל באלוהיו וזו הופכת את מצוקת הושע לאלמנט של נבואה.[2] לדעת אברבנאל הציווי על הנביא הוא פשוטו כמשמעו; לקחת אישה מנאפת ואשת זנונים הוא חלק מהניסיון, שאלוהים מעמיד בו את הושע. כך גם הרמב"ם במורה נבוכים: 'כן דברו אל הושע: קח לך אשת זנונים וילדי זנונים (הושע א', 2) וכל אותה פרשה, לידת הילדים וקריאת שמותיהם פלוני ופלוני, הכול במראה הנבואה, כי לאחר שנאמר מפורשות שהם משלים, לא נותרה אי-בהירות שמא משהו מזה היה במציאות, אלא כאשר נאמר עלינו: ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום, אשר יתנו אתו אל יודע ספר לאמר: "קרא נא זה", ואמר: "לא אוכל, כי חתום הוא" (ספר ישעיהו כ"ט, 11).[3]

השורש ז-נ-ה מופיע במקרא גם במשמעות של הליכה אחרי אלוהים אחרים. בדברי הושע משתמעת משמעות זו, בגידת עם ישראל באלוהיו. המילה 'זונה' אינה מופיעה בספר, אלא המילה 'זנונים' בעלת אותו שורש. האומה מתוארת כאישה הבוגדת בבעלה וזו הסיבה לציווי על הושע. מציאות זו אינה מלמדת על חייו הפרטים של הושע. נבואותיו של הושע המדמות את ישראל לאשת זנונים מלמדות על חברה, שבה אישה ממעמד נמוך יכולה להינשא לאיש מן המעמד הגבוה ולהיות חלק מהקהילה.[4]

ילדיה ופירוש שמותםעריכה

בפרק א', מופיע סיפור לידת שלושת הילדים של גומר. אף על פי שגומר הייתה נשואה להושע, מפשט הכתוב לא ברור האם שני הילדים הקטנים הם בניו הביולוגיים של הושע, בניגוד לבן ראשון,[5] דבר שמסתדר עם היותה זונה. ואכן רבי יוסף קרא אומר שלהושע לא היה ברור אם שני הילדים האחרונים הם אכן בניו הביולוגיים או נולדו כתוצאה מהזנות של גומר, דבר שמתבטא בשמותם.[6] דבר זה רמוז גם בדברי הגמרא: "[...] א"ל הקב"ה ומה אתה שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים [...]"[7]

יזרעאל: ה' מצווה על הושע לקרוא לבן הראשון שנולד לגומר "יִזְרְעֶאל". מתן השם הזה הוא סמל לנבואה שבקרוב ה' יפקוד על מלכות בית יהוא את דמי המלך אחאב, שנהרג ביזרעאל על ידי יהוא, ושבקרוב מלכות ישראל תכלה ותיעצר, וכוחה יותש בעמק יזרעאל.[8]

לא רוחמה: לבת השנייה של גומר, ה' מצווה על הושע לקרוא "לֹא רֻחָמָה". גם מתן השם הזה הוא סמל לנבואה שמעתה והלאה ה' לא ירחם על ממלכת ישראל, ולכן הם ייענשו על עוונותיהם, ואילו על ממלכת יהודה ה' ימשיך לרחם. הנבואה הזו רומזת למסע סנחריב בארץ ישראל, בו סנחריב מגלה את ממלכת ישראל אך מפסיד בפני העיר ירושלים, בירת יהודה.[9] אותה תשועה שתבוא ליהודה, תבוא לפי הושע על ידי עזרת ה' ולא על ידי מלחמה.[10][11]

לא עמי: ה' מצווה על הושע לקרוא לבן השלישי "לֹא עַמִּי". מתן השם הזה מסמל את המצב הנוכחי של העם ותגובת ה'. העם לא מקפידים על קיום מצוות ה' ובכך מתנהגים כאילו אינם עם ה', ועל כן ה' לא יציל אותם ולא יושיע אותם.[12]

שמות שלושת הילדים מופיעים בהמשך הספר, חלקם במפורש כשמות ילדי הושע וחלקם לא.

לקריאה נוספתעריכה

  • בנימין אופנהיימר, "נישואי הושע כסמל נבואי", ספר דים (ירושלים תשי"ח), עמ' 269–279.
  • אוריאל סימון, אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן: מחקרים בדרכו הפרשנית של ראב"ע, ישראל, בר-אילן, 2013, עמ' 302.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ זאב ויסמן, עולם התנ"ך: הושע, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 30
  2. ^ בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית, ירושלים, מאגנס, 2001, עמ' 79-68.
  3. ^ הרמב"ם, מורה נבוכים מ"ו.
  4. ^ נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 2011, עמ' 155-153.
  5. ^ שהרי על הבן הראשון כתוב "וַתֵּלֶד-לוֹ בֵּן", שמשמעו שילדה אותו להושע דווקא, ואילו בשני הילדים הבאים נכתב "וַתֵּלֶד בַּת", "וַתֵּלֶד בֵּן", ולא משתמע שמדובר דווקא להושע.
  6. ^ מהר"י קרא על הושע, פרק א', ו'-ט'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף פ"ז, עמוד ב'
  8. ^ מצודות על הושע א – ויקיטקסט
  9. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ט, פסוקים ל"ה-ל"ז
  10. ^ קטגוריה:הושע א ז – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  11. ^ מצודות על הושע א – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  12. ^ מצודות על הושע א – ויקיטקסט, he.wikisource.org