גוסטב פלובר

סופר צרפתי

גוסטב פְלוֹבֵּרצרפתית: Gustave Flaubert‏; 12 בדצמבר 18218 במאי 1880) היה סופר צרפתי.

גוסטב פלובר
Gustave Flaubert
Gustave flaubert.jpg
לידה 12 בדצמבר 1821
רואן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 במאי 1880 (בגיל 58)
קרואזה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מחבר רומנים, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Louise Colet עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים תיכון פייר-קורניי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי ספרות ריאליסטית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות מאדאם בובארי, שלמבו, בובאר ופקוש עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אביר בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Flaubert's signature.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייועריכה

 
פסל של גוסטב פלובר בטרוביל

גוסטב פלובר נולד בעיר רואן שבנורמנדי, לאב שהיה רופא מנתח (עליו ביסס פלובר את דמותו הבדיונית של שארל בוברי). אמו הייתה נצר לכמה מהמשפחות הנורמניות העתיקות ביותר. פלובר התחנך בעיר הולדתו רואן ובשנת 1840 נסע לפריז ללמוד משפטים. ב-1840 טייל בפירנאים ובקורסיקה. ב-1846, משנותרה אמו לבדה לאחר מותו של אביו ואחותו קרולין, עזב פלובר את פריז ואת לימודי המשפטים על מנת להקים לאמו בית בקרואסה (Croisset), על-יד רואן. באחוזה זו התגורר פלובר בהמשך חייו. בשנים 1846–1854 ניהל מערכת יחסים עם המשוררת לואיז קולה, המבוגרת ממנו באחת עשרה שנים. הוא סירב להצעתה להביא ילד משותף.[1]. הוא טייל עם חברו מקסים דו קאן (Maxime Du Camp) בברטאן ב-1846 ובמזרח (מצרים, ארץ ישראל, סוריה, טורקיה, יוון ואיטליה) ב-18491851.

ליוון ומצרים הייתה השפעה עמוקה על דמיונו של פלובר בעוד ירושלים חילצה מעטו רק התרשמויות של צחנה, כיעור וגועל[2]. עם שובו מהמזרח ב-1850 החל לכתוב את "מאדאם בוברי". כתיבת הרומן המפורסם ארכה כשש שנים. ב-1857 פורסם "מאדאם בובארי", בחלקים, ב"רוויו דה פאריז". הממשלה תבעה את הסופר ואת המוציא לאור על פריצות, אך שניהם זוכו, והספר הפך לפופולרי.

ב-1858 החל פלובר בכתיבת הרומן ההיסטורי "שלמבו", אותו סיים רק ב-1862. הרומן עוסק במרד שכירי החרב כנגד קרתגו במאה ה-3 לפנה"ס. בשנים 1862–1869 כתב את "החינוך הסנטימנטלי". ברומן זה השתמש פלובר בזכרונות רבים מילדותו.[1]

בשנת 1870 החל לסבול ממחלת עצבים. ב-1872 מתה עליו אמו, ומקורותיו הכספיים הדלדלו. אחייניתו, מאדאם קומונוויל, שמרה עליו. הוא קיים חברות קרובה עם ז'ורז' סאנד, שאיתה ניהל התכתבות בעלת עניין אמנותי רב, ולעיתים התראה עם חבריו הפריזאים – אלפונס דודה, טורגנייב, ז'יל ואדמון דה גונקור, ואמיל זולא. זולא סיפר על פגישתו עם פלובר: "מצאתי זקן אימתני, בעל נפש פרדוקסלית, רומנטיקן ללא תקנה, שבמשך שעות המם אותי במבול של תאוריות משונות. חזרתי הביתה בערב, חולה, הרוס, נבוך, אומר בלבי שפלובר האיש נחות מפלובר הסופר"[1].

שנותיו האחרונות היו עצובות ובודדות; לידידתו סאנד הוא כתב: "ההתרופפות שלי נובעת אל נכון מאיזו סיבה נסתרת. אני חש עצמי זקן, בלה, מיואש מהכל. האחרים משעממים אותי כשם שאני משעמם את עצמי. ובכל זאת אני עובד, אלא שבלי התלהבות, כמו נידון לעבודת פרך".

הוא השלים את "פיתויו של אנטוניוס הקדוש" ב-1874. באותה שנה הוא נחל אכזבה בשל כישלון הדרמה שלו, "המועמד". ב-1877 פרסם פלובר ספר הכולל שלושה סיפורים, "לב תמים", "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים" ו"הורודיה". עד מותו עסק בכתיבת סאטירה ארוכה על חוסר התוחלת שבידע האנושי, שאותה לא השלים, אך לאחר מותו, בשנת 1881, פורסמה היצירה בשם "בּוּבאר ופקושה".

פלובר מת בקרואסה ב-1880, ונקבר בחלקת המשפחה בבית הקברות של רואן. שפו יצר אנדרטה לזכרו, המוצבת במוזיאון ברואן. סיבת מותו הרשמית של פלובר הייתה דימום תוך-גולגולתי, אולם ייתכן כי הדימום נבע כתוצאה ממחלת העגבת, בה נדבק בעת ביקורו במזרח התיכון[3] או מהאפילפסיה שלו[2].

פליבר היה אנטי-נטליסט[4], הוא שנא את בני האדם השייכים להמון, את הרגליהם, את חוסר האינטליגנציה שלהם ואת חוסר ההבנה שהם מפגינים כלפי יופי.

יצירתועריכה

מקובל כיום כי היה אחד מהסופרים הגדולים ביותר שידעה צרפת, וגדולתו מתבססת בעיקר על הכוח יוצא הדופן והדיוק של סגנונו. פלובר מדייק תמיד, ולעולם לא מדבר בצורה מופשטת או לא ברורה, יותר מכל סופר אירופאי אחר. הוא מעולם לא הרשה לביטוי שכמעט ביטא את מה שרצה להשאר על הנייר, אלא תמיד חיפש את המושלם ביותר. הוא מהווה תערובת, כמעט בחלקים שווים, של רומנטיקן וריאליסט, ולכן סגנונו היה לעזר רב לסופרים משתי אסכולות אלה. הדיוק המושלם שלו מתבלט בעיקר בדיוקנאות שהוא משרטט ברומנים העיקריים שלו. האופן שבו פרסומו הולך וגדל מאז מותו, הוא פרשה מעניינת בהיסטוריה ספרותית.

מורכבות אישיותו תרמו רבות לצורות המעניינות ביצירתו של פלובר. הוא עבד בבדידות מזהירה, ולפעמים עבד שבוע שלם על דף אחד, לעולם אינו מרוצה ממה שכתב, מחפש בצורה נואשת את הביטוי הטוב ביותר, את התיאור הקולע ביותר. לא ניתן לומר שיגעו היה לשווא. מכתביו הפרטיים מראים כי היה אדם המתנסח היטב ובקלות; הוא הצליח להשיג את השלמות המיוחדת לו רק על ידי עבודה רבה. אחד מהמבקרים החריפים ביותר שלו מודה כי ניתן להחשיב כל עמוד שכתב פלובר כמודל לסגנון ספרותי.

הפרסום של "מאדאם בוברי" ב-1857 היה מלווה יותר בסקנדל מאשר בהערכה; רק לאחר זמן הוכרה כאחת מהיצירות פורצות הדרך בסוגת הריאליזם שבספרות המודרנית. בשעת מותו היה מפורסם כריאליסט. ככזה, הייתה לפלובר השפעה מכרעת על אדמונד דה גונקור, אלפונס דודה וזולה. אך גם לאחר ירידת קרנה של האסכולה הריאליסטית, היוקרה של פלובר לא פחתה, והוכרו פנים אחרים של גאוניותו, כגון ראייתו החודרת. פלובר הוא סופר שאהוד יותר על סופרים אחרים מאשר על הקוראים, מכיוון שאמנות הכתיבה, החיפוש המתמיד אחר הדיוק המושלם, הייתה תמיד נר לרגליו.

אפשר לומר שהוא הפך את הציניות לאומנות, כפי שאפשר לראות מאמירה זו מ-1846: "להיות טיפש, אנוכי ובריא הם שלושת התנאים לשמחה. אך אם הטיפשות חסרה, השאר חסרי תועלת".

מהדורת כל כתביו (8 כרכים, 1885) הודפסה מכתבי היד המקוריים, וכללה, מלבד מה שהוזכר לעיל, עוד שני מחזות, ה"מועמד" ו"הארמון של אבורס". מהדורה אחרת (10 כרכים) יצאה לאור בין השנים 1873 – 1885. התכתבותו של פלובר עם ז'ורז' סנד פורסמה ב-1884, עם הקדמה של גי דה מופאסאן. כמעט כל אישיות ספרותית רצינית במאה העשרים כתבה עליו, וכן פילוסופים רבים.

ספרי פלובר בעבריתעריכה

ספר לכבודועריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 אנרי טרויהפלובר, תרגום: יורם ברונובסקי, שוקן, 1996
  2. ^ 1 2 אליעזר ויצטום ומשה קליאן, "ירושלים של קדושה ושיגעון, צליינים משיחים והוזים". הוצאת אריה ניר, 2013 עמ' 282-284
  3. ^ Laurence M. Porter. (2001). A Gustave Flaubert Encyclopedia. Greenwood. p.104. ISBN 978-0313307447
  4. ^ ציטוט: The idea of bringing someone into the world fills me with horror. I would curse myself if I were a father. A son of mine! Oh no, no, no! May my entire flesh perish and may I transmit to no one the aggravations and the disgrace of existence.
  5. ^ הספר :"לב תמים"