גופיף צהוב

הגופיף הצהובלטינית: Corpus Luteum, גוף צהוב) הוא מבנה תפקודי אנדוקריני-הורמונלי שנוצר מהזקיק השחלתי בשחלה לאחר הביוץ.

גופיף צהוב
שיוך organ component, particular anatomical entity
תיאור ב האנטומיה של גריי (מהדורה 20) (1256) עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהים
לטינית (TA98) corpus luteum עריכת הנתון בוויקינתונים
טרמינולוגיה אנטומיקה A09.1.01.015 עריכת הנתון בוויקינתונים
TA2 (2019) 3484 עריכת הנתון בוויקינתונים
FMA 18619 עריכת הנתון בוויקינתונים
מזהה MeSH D003338 עריכת הנתון בוויקינתונים
מערכת השפה הרפואית המאוחדת C0010092 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חתך בשחלה - הגופיף הצהוב מסומן במספר 10

הגופיף מכיל 80% תאי גרנולוזה ו-20% תאי טקה (Theca interna), תאים שאחראים להפרשת הורמונים שונים, בעיקר אנדרוגנים.

הטריגר ההורמונלי להמשך קיומו של הגופיף הצהוב הוא ההורמון המופרש מבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה), LH‏ (Leutinizing Hormone). הורמון זה משרה ייצור מוגבר של פרוגסטרון על ידי תאי הגרנולוזה של הגופיף הצהוב הנמצא בשחלה ובכך מונע ביוצים נוספים. בנוסף, LH יגרום לתאי הטקה להפריש אנדרוגנים שיהפכו באמצעות האנזים ארומטז לאסטרוגן שחלתי. הפרוגסטרון בעצמו ידכא המשך הפרשת LH כך שזהו מעגל של משוב שלילי שעתיד להסתיים כעבור 14 ימים - בתחילת הדימום המחזורי. תפקיד נוסף של הגופיף הצהוב הוא לשלוח הורמונים לרחם שגורמים להתעבות דופן הרחם וגורמים להיריון תקין.

כאשר מתרחשת הפריה הגופיף הצהוב מקבל סיגנל הורמונלי שונה שגורם לו להמשיך להתקיים ולתפקד - וזהו ה-HCG - Human Chorionic Gonadotropin שמיוצר בעיקרו על ידי השליה. טריגר הורמונלי זה נמשך לאורך ההריון וגורם לגופיף הצהוב להמשיך ולהפריש פרוגסטרון הנחוץ לקיומו ומהלכו התקין של ההריון. בנוסף יפריש הגופיף הצהוב חומר נוסף הקרוי רלקסין (Relaxin), שיגרום להתרככות רצועות ומפרקים בגוף, כגון המפרק הסחוסי הנמצא בקדמת האגן - מאחה עצמות החיק (symphysis pubic), ובכך יקל על מהלך הלידה מבחינה מכנית.

אם גופיף צהוב מוסר עד השבוע ה-12 להריון, הדבר יגרום להפלה של העובר. עם זאת, הגופיף הצהוב יתנוון בעצמו במהלך השבוע ה-13 עד השבוע ה-17 של ההיריון[1], ויֵיהָפֵךְ בסופו של דבר לרקמת צלקת לבנה או גופיף לבן.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Guyton and Hall Textbook of Medical Physiology, p. 1060