ויקיפדיה

גור אלרואי

היסטוריון ישראלי

גור אלרואי (נולד ב־10 בספטמבר 1968 בתל אביב-יפו) הוא היסטוריון ישראלי המתמחה בתולדות העם היהודי בעת החדשה, ובמיוחד בחקר ההגירה היהודית; פרופסור מן המניין בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, מייסד ועומד בראש תוכנית רודרמן[1] ללימודי יהדות ארצות הברית. הוא כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה מאוקטובר 2016 עד אוקטובר 2019. מאפריל 2021 הוא מכהן כרקטור אוניברסיטת חיפה,[2] ובינואר 2024 נבחר לנשיא האוניברסיטה (ראשית כהונתו מתוכננת לאוקטובר 2024).[3]

גור אלרואי
לידה 10 בספטמבר 1968 (בן 55)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט חגית לבסקי, גדעון שמעוני עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת חיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

גור אלרואי נולד בתל אביב, בילדותו ונעוריו התגורר עם הוריו ושני אחיו בשכונת רמת אשכול בירושלים. אביו, יואש אלרואי, שימש שנים רבות כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית. את לימודיו התיכוניים השלים בבית הספר רנה קסין בירושלים. בשנת 1987 התגייס ושירת כלוחם בחטיבת גבעתי. הוא השתחרר מצה"ל בשנת 1991 בדרגת סגן.

מסלולו האקדמי של אלרואי החל באוניברסיטה העברית בירושלים. את לימודיו לתואר ראשון סיים בשנת 1995 בחוג לתולדות עם ישראל ובחוג להיסטוריה כללית. בשנת 1997 סיים בהצטיינות יתרה את לימודיו לתואר מוסמך במכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן באוניברסיטה העברית. עבודת המוסמך שלו עסקה בסוגיית ההתאבדות בתקופות העלייה השנייה והעלייה השלישית. אלרואי המשיך ללימודי תואר שלישי במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים וכתב עבודת דוקטורט על ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה ה־20: המקרה של העלייה השנייה בהנחיית פרופ' חגית לבסקי ופרופ' גדעון שמעוני. בשנת 2002 התקבל אלרואי כמרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. בשנת 2010 פרופסור חבר. בשנת 2014 פרופסור מן המניין. בשנים 2009–2011 שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. עם חזרתו לישראל התמנה לראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה עד שנת 2016. בין השנים 2006–2009 שיש גם כראש החוג ללימודי ארץ ישראל ובשנת 2016 נבחר לדיקן הפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה.

בשנת 2013 יזם והקים אלרואי את תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות הברית, תוכנית ייחודית וחלוצית באקדמיה הישראלית בשותפות עם קרן משפחת רודרמן. תוכנית רודרמן מכסה מגוון רחב של נושאים הנוגעים לחיים היהודיים בארצות הברית, לחברה האמריקנית ולקשר ארוך הטווח והחשוב בין הקהילה היהודית אמריקנית, מדינת ישראל והחברה הישראלית.

פרופסור אלרואי פרסם שבעה ספרים על ההגירה היהודית בראשית המאה ה־20 ועל האידאולוגיה הטריטוריאליסטית ומאמרים רבים בכתבי עת מובילים בישראל ומחוצה לה. הוא מלמד באוניברסיטת חיפה קורסים בנושאים מגוונים, ביניהם: "ההגירה היהודית לארצות הברית ולארץ ישראל", "הציונות ומתנגדיה" ו"ארץ ישראל המנדטורית". לצד עבודת המחקר הפורה שלו שימש כיועץ מוזיאון ההגירה באנטוורפן, בלגיה. אלרואי משרת במילואים כחוקר ביחידת אית"ן, המערך לאיתור נעדרים בצה"ל והצליח לפענח שלושה תיקי נעדרים ממלחמת העצמאות.[4] ביולי 2023 הוא הודיע על הפסקת התנדבותו למילואים במסגרת המחאה נגד ממשלת ישראל השלושים ושבע.[5] כעבור מספר שבועות חזר בו מהחלטתו והוא ממשיך כיום להתנדב ביחידה לאיתור נעדרים.

מחקריו עריכה

מחקריו הרבים של אלרואי הטביעו את חותמם בחקר ההגירה היהודית בכלל ובחקר ההגירה היהודית לארץ ישראל בפרט ונחשבים לפורצי דרך הן בזכות המתודולוגיה הייחודית שפיתח והן בזכות מסקנותיו המקוריות.

תרומתו למחקר סבה על ארבעה צירים עיקריים:

הציר האינדיבידואלי עריכה

הנחת היסוד של אלרואי היא שהגירה היא בראש ובראשונה חוויה אינדיבידואלית וכי יש לבחון אותה מנקודת המבט של המהגר על מנת לעמוד על טיבה. במחקריו של אלרואי משמשים המהגר היחידני ומשפחתו כקטגוריה אנליטית מרכזית. באמצעות ניתוח מקורות ראשוניים חדשניים בהיסטוריוגרפיה הציונית והיהודית של חקר ההגירה נחשפים לבטיו ומהלכיו של המהגר היהודי החל מקבלת ההחלטה להגר ועד הגעתו לארץ היעד. ברוב מחקרי ההגירה נתפס שלב ראשוני זה כמובן מאליו ולא הוקדשו מאמצים לפענחו, בעוד במחקריו של אלרואי נחשף שלב זה כמכריע ומהותי לצורך הבנת תהליך ההגירה בשלמותו.[6][7][8][9]

הציר ההשוואתי והרב תחומיות עריכה

במחקריו של אלרואי נעשה שימוש בפרספקטיבה ההשוואתית לצורך בחינת הרכב המהגרים, גלי ההגירה, ארצות המוצא של המהגרים היהודים ועוד. אחת התרומות המחקריות העיקריות של אלרואי בהקשר זה היא חשיפת קבוצות מהגרים אשר הגיעו לארץ ישראל אך לא זכו להכרה בהיסטוריוגרפיה הציונית.[10][11][12][13][14][15][16]

הציר המגדרי עריכה

כדי להבין את החברה הכללית וחברת המהגרים בפרט אלרואי בוחן את החוויה המגדרית כמעורבות האקטיבית והפסיבית של נשים בתהליכי הגירה וחוקר תופעות חברתיות שליליות הנלוות לתהליך ההגירה, כגון: נטישת נשים, אונס, זנות וסחר בנשים.[17][18][19][20][21]

ההבחנה הטיפולוגית בין עולים ומהגרים עריכה

בציר זה מתגלמת במחקריו של אלרואי הבחנה טיפולוגית בין עולים ומהגרים המבוססת על ניתוח סמנטי של מונחים אלה במחשבה הציונית. אלרואי יצא נגד טענה רווחת בהיסטוריוגרפיה, לפיה 'עלייה' הוא מונח נייטרלי. לטענתו המונח חדור תוכן ערכי ואידאולוגי אשר מצד אחד מייחס לכל יהודי שמגיע לארץ ישראל מוטיבציה לאומית ומצד אחר מטשטש, עד כדי מעלים, גורמי הגירה אחרים. לפי אלרואי זוהי דוגמה מובהקת המעידה על גיוס השפה למטרותיה של תנועה לאומית. על כן הוא סבור כי אין ההיסטוריון נדרש לקבל את המינוח הלאומי ללא ערעור ועליו לבחון את ההגירה לארץ ישראל באותן אמות מידה המקובלות בחקר ההגירה הכללי. כפתרון וכאתגר מציע אלרואי הבחנה טיפולוגית בין שני המונחים המגדירים כניסה לארץ חדשה, בין אם זו ארץ ישראל ובין אם ארץ יעד אחרת: "עלייה" ו"הגירה".[22]

פרסים עריכה

עבודתו המחקרית הפורה זיכתה את אלרואי בקרנות מחקר ובפרסים. בין פרסים אלה:

  • פרס ורבורג של המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן באוניברסיטה העברית (2002)
  • פרס משה דייוויס של המכון ליהדות זמננו (2002)
  • פרס הכט של אוניברסיטת חיפה (2005)
  • פרס קרן לוסיוס נ. ליטאור (2001)
  • פרס החוקר הצעיר המבטיח של האגודה ללימודי ישראל (2013)

עבודתו המחקרית עריכה

ספריו עריכה

  • אימיגרנטים: ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים

ספר זה ראה אור בשנת 2004 בהוצאת יד בן-צבי. הספר מבקש לבחון, באמצעות סיפוריהם של מהגרים מן השורה, את שלביה והשתלשלותה של ההגירה היהודית.[23] הספר בוחן מנקודת מבט השוואתית את הרכב המהגרים שהגיעו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה (1914-1904) וממצאיו מצביעים, בין היתר, על מספר קווי דמיון בין המהגרים שהגיעו לארץ ישראל לבין אלו שהיגרו לאמריקה, כמו גם על קבוצות מהגרים שהגיעו לארץ ישראל אך לא זכו להכרה בהיסטוריוגרפיה הציונית.[24][25] בשנת 2014 התפרסמה גרסה אנגלית של הספר בהוצאת סטנפורד המרחיבה את היריעה בהיבטים מסוימים, כגון ההיבט המגדרי.[26]

  • המהפכה השקטה: ההגירה היהודית מהאימפריה הרוסית, 1870–1924

ספר זה יצא לאור בשנת 2008 על ידי מרכז שזר. ספר זה הוא אחד החשובים שנכתבו על ההגירה היהודית הגדולה ממזרח אירופה. הספר שופך אור על "המהפכה השקטה" שבמהלכה עזבו את מזרח אירופה כשליש מכלל היהודים אל עבר העולם החדש. פרופסור אלרואי ביקש להתחקות אחר מגוון לבטיו וקשייו של המהגר היהודי היחידני משך כל תהליך הגירתו ועד הגעתו לנמלי היעד בניו יורק, בואנוס איירס או יפו. הספר בוחן גם את השפעת תהליך ההגירה על המשפחה היהודית ואת יחס החברה היהודית המזרח אירופאית להגירה היהודית ההמונית.[27][28]

  • מחפשי מולדת: ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) ומאבקה בתנועה הציונית בשנים 1905–1925

עוסק בהיסטוריה אינטלקטואלית בשונה מקודמיו אשר עסקו בהיסטוריה חברתית. בספר מתחקה אלרואי אחר נבכי המחשבה הטריטוריאליסטית מראשיתה, עם פרסום ה"אוטואמנציפציה" של פינסקר ועד התפרקות יט"א ודעיכת הרעיון שעמד בבסיסה. הספר מספר את קורות מסע החיפושים אחר ה'מולדת' ובוחן את האירועים הדרמטיים שקדמו להקמת יט"א, את פולמוס אוגנדה בימי הרצל ולאחר מותו, את פרישתם של מייסדי יט"א מההסתדרות הציונית והקמת ארגונם ואת האידאולוגיה של הארגון ומאבקו עם ההסתדרות הציונית. הספר מציג היבט חשוב בשיח האידאולוגי שרחש בתנועה הציונית בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה ומהווה תרומה חשובה להבנת תולדות העם היהודי והתנועה הציונית בעידן שקדם להכרה הבין-לאומית בזכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל.[29][30][31] גרסתו האנגלית של הספר יצאה לאור בשנת 2016 בהוצאת אוניברסיטת ויין מדטרויט.[32]

  • "Bread to Eat and Clothes to Wear: Letters from Jewish Migrants in the Early Twentieth Century"

ספר זה יצא בשנת 2011 בהוצאת אוניברסיטת ויין. חלקו הראשון של הספר כולל מבוא נרחב המתאר את היקף ההגירה היהודית ומאפייניה הייחודיים, דן בהקמת לשכות המודיעין שהקימו ארגונים יהודים בינלאומיים ומנתח היבטים שונים של ההגירה היהודית כפי שהם משתקפים במכתבי המהגרים. חלקו השני של הספר כולל 66 מכתבים פרי עטם של יהודים ממזרח אירופה. מכתבים אלה מעידים על התהליך המורכב של ההגירה, על הצורך העז של המהגרים במידע, על מצבם העגום של הנשים היהודיות שנותרו מאחור, על הפוגרומים מהם סבלו היהודים ועל מכשולים נוספים שעמם התמודדו המהגרים בדרכם לארץ היעד.[33]

ארץ מקלט עוסק בהגירה לארץ ישראל בשנים 1919–1927, בתקופת העלייה השלישית והעלייה הרביעית, אך אין הוא מתמקד בהנעת המהגרים לארץ ישראל, בקליטתם ובתרומתם ליישוב היהודי באותן שנים, אלא בשלבים הראשונים של תהליך ההגירה: בהתחבטויות שלהם אם להגר, מתי ולאן, בהתמודדותם עם המערכות המנהלתיות, בטלטוליהם בדרכים, ולבסוף – בהגעתם לארץ ישראל, לחוף יפו או חיפה.

  • שבר לב פצוע: יומנו של אלכסנדר ברקנר, פועל בעלייה השנייה 1910–1911. ירושלים: יד יצחק בן צבי, ©תשפ"ב 2022.[34]

בשעות הבוקר המוקדמות ביום שישי, 27 באוקטובר 1911, נשמע קול ירייה בחוות כנרת. הרועה אלכסנדר ברקנר כיוון אקדח אל ליבו ושם קץ לחייו. הכדור פילח את בית החזה ויצא מגבו. ברקנר גסס שעות ארוכות, גנח, צעק והתפתל. דקות אחדות לפני שנפח את נשמתו השתתק ועצם את עיניו. סיפור חייו ומותו של החלוץ אלכסנדר ברקנר נשכח, אך מתוך היומן שהותיר אחריו, וראה אור בהוצאת יד יצחק בן צבי, מצטיירת ועולה דמותו המורכבת על לבטיה ועל מצוקותיה. כותב היומן לא היה ממנהיגיה הידועים של העלייה השנייה – נקודת מבטו היא של פועל פשוט החי בשוליה של החברה החלוצית וטרוד בצרותיו ובחולשותיו. כתיבתו חפה מכל תחבולה אידאולוגית – ודווקא בזכות זה אפשר ללמוד מהיומן לא רק על קשייו שלו, אלא גם על קשייהם של בני דורו, בטרם עמעם או עיוות הזיכרון את המעשה ההיסטורי. סיפור חייו של ברקנר מרתק ונוגע ללב. יש לו חשיבות רבה להבנת תקופת העלייה השנייה כולה. לפנינו מקור היסטורי אותנטי המשקף את חיי הפועלים באותה העת: המפגש עם אנשי העלייה הראשונה, כיבוש העבודה והשמירה, האכזבה מן הארץ ומתושביה, הייאוש ומפח הנפש, התאבדויות וירידה מן הארץ. מחד גיסא, חוויותיו של ברקנר הן אישיות וייחודיות; מאידך גיסא הן חוויות קולקטיביות של דור, שעלה לארץ-ישראל בעקבות הקול הקורא של יוסף ויתקין ומות הרצל, ביקש לבנות את הארץ ולהיבנות ממנה ולהקים בה חברת מופת עובדת אדמה ודוברת עברית.

  • ולא נודע מקומם: שישה נעדרים בקרבות תש"ח, ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2023

וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמָם מגולל את קורותיהם של שישה נעדרים מקרבות תש"ח. בשפה קולחת ומרתקת מתאר אלרואי את עבודתו כחוקר ביחידת אית"ן ופורש בפני הקוראים את הגיגיו ואת ניתוחיו בנוגע לקורות הלוחמים ולפעולותיהם. כמו הדרך המתפתלת אל בית העלמין בקריית ענבים, שבו נקברו מרבית חללי חטיבת הראל, כך מתפתלים גם הסיפורים, נפרדים לעלילות משנה על קרבות ועל נופלים, מתפזרים בין שלל מאורעות התקופה ומגיעים לבסוף אל הנחלה ואל פתרונם. החקירות באשר לנסיבות נפילתם והיעלמותם של ששת גיבורי הספר החזירו אותם לתודעה הלאומית, וכפועל יוצא חזרו לתודעה גם חללי תש"ח, ובהם נופלי הפלמ"ח, שסיפוריהם שזורים בסיפורי השישה. וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמָם מגולל גם את סיפורהּ של מלחמת העצמאות על צדדיה הכואבים והמכוערים, על הנחישות, ההקרבה וההתמדה של הלוחמים, וגם על המחיר האישי הכבד ששילמו בני דור תש"ח. גיבורי הספר היו שישה מתוך 6,000 שמסרו את נפשם במלחמת העצמאות, וגם שישה מתוך 600 אלף אזרחים יהודים צמאי עצמאות.

פרסומים אחרים עריכה

  1. חלוצים אובדי דרך? – סוגיית ההתאבדות על סדר יומן של העליות השנייה והשלישית, יהדות זמננו (13), תשנ"ט, עמ' 209–241.
  2. ההרכב הדמוגרפי של העלייה השנייה, ישראל: היסטוריה, תרבות וחברה (2), 2002, עמ' 33–55.
  3. "רוסלאן" – האומנם הסנונית הראשונה המבשרת את בוא העלייה השלישית? קתדרה, ניסן תשנ"ג (107), עמ' 63–81
  4. גדוד העבודה" של בעלי מלאכה: סיפורו של אתוס שנכשל, עיונים בתקומת ישראל (13), 2003, עמ' 255–275
  5. מבקשי מולדת': תנועת הליגה לארץ חופשית (הפריילאנד ליגע), היישוב ומדינת ישראל 1934–1956, עיונים בתקומת ישראל (15), 2005, עמ' 413–434.
  6. גולים בארצם: פרשת מגורשי תל אביב-יפו בגליל התחתון 1917–1918, קתדרה, תמוז תשס"ו (120), עמ' 135–160.
  7. הסחר בנשים בחברה היהודית בראשית המאה העשרים ו"בעמק הבכא" של מנדלי מוכר ספרים: ניתוח היסטורי-ספרותי, ביקורת ופרשנות (40), 2008, עמ' 37–59.
  8. משרתי המושבה או רודנים גסי רוח?: מאה שנה לאגודת השומר – פרספקטיבה היסטורית, קתדרה, תשרי תש"ע (133), עמ' 77–104.
  9. 'ההגירה הנעלמה': יחסה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית להגירה היהודית הגדולה, 1881–1914, ציון, עד, (תשס"ט), עמ' 267–285.
  10. 'מפעל לאומי זה אי־אפשר להעמיד על החמלה והרחמים': תגובתם של היישוב והתנועה הציונית לפוגרומים באוקראינה בשנים 1918–1920, עיונים בתקומת ישראל (23), 2013, עמ' 411–450
  11. 'מה לנו ארץ אבות': היישוב היהודי בארץ־ישראל והאידאולוגיה הטריטוריאליסטית, 1903–1914, קתדרה 157, תשרי תשע"ו, עמ' 77–112
  12. h Territorial Organization Project in the Bilād Al-Rāfidayn and the Question of Palestine', Middle East Studies, 50:6, 911–935.
  13. Two Historiographies The Israeli Historiography and the Mass Jewish Migration to the United States, 1881–1914, Jewish Quarterly Review, 105.1 (Winter 2015), pp. 99–129.
  14. 'Shtetl on the High Seas: The Jewish Emigration from Eastern Europe and the Cross-Oceanic Experience', in Michael Boyden, Hans Krabbendam and Liselotte Vandenbussche (Eds), Tales of Transit: Narrative Migrant Spaces in Atlantic Perspective, 1850–1950, Amsterdam University Press, 2013, pp. 81–99.
  15. The Jewish Migration from Antwerp and Other European ports, 1900–1939, for Res Star Line, 1873–1934. Davidsfonds Uitgeverij, 2013, pp. 148–163

חיים אישיים עריכה

אלרואי מתגורר בחיפה ואב לשניים.

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: המהפכה השקטה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גור אלרואי

הערות שוליים עריכה

  1. ^ תוכנית רודרמן באתר אוניברסיטת חיפה
  2. ^ פרופ’ גור אלרואי נבחר לתפקיד רקטור אוניברסיטת חיפה, ‏18 במרץ 2021
  3. ^ שחר אילן, פרופ' גור אלרואי יחליף את רון רובין כנשיא אוניברסיטת חיפה, באתר כלכליסט, ‏17 בינואר 2024
  4. ^ נדב שרגאי, פה נקבר טוראי מרדכי פרנקו, באתר הארץ, 26 באפריל 2007
  5. ^ לוחמים ביחידות מובחרות לא התייצבו למילואים: "קורע אותי, אבל צריך לפעול", באתר ynet, 25 ביולי 2023
  6. ^ Gur Alroey, Bureaucracy, Agents and Swindlers: Hardships Faced by Russian Jewish Emigrants in the Early Twentieth Century, Studies in Contemporary Jewry 19, 2003, עמ' 214–231
  7. ^ Gur Alroey, The Jewish Emigration from Palestine in the Early Twentieth Century, ournal of Modern Jewish Studies 2, 2003, עמ' 112–131
  8. ^ Gur Alroey, Out of the shtetl. In the Footsteps of Eastern European Jewish emigrants to America, 1900–1914, Leidschrift, 1 21, 2006, עמ' 92–122
  9. ^ Gur Alroey, Information, Decision, and Migration: Jewish Emigration from Eastern Europe in the Early Twentieth Century, Immigrants and Minorities, 1 29, March 2011, עמ' 33–63
  10. ^ Gur Alroey, Galveston and Palestine: Immigration and Ideology in the Early Twentieth Century, American Jewish Archives LVI, 2004, עמ' 129–150
  11. ^ Gur Alroey, Patterns of Jewish Migration from the Russian Empire in the Early 20th Century, Jews in Russian and Eastern, 57 2, 2008, עמ' 24–51
  12. ^ Gur Alroey, Aliya to America? A Comparative Look at Jewish Mass Migration, 1882-1914, Modern Judaism, 2 28, 2008, עמ' 109–133
  13. ^ Gur Alroey, Two Historiographies The Israeli Historiography and the Mass Jewish Migration to the United States, 1881-1914, Jewish Quarterly Review 105.1, Winter 2015, עמ' 99–129
  14. ^ גור אלרואי, ההרכב הדמוגראפי של העלייה השנייה, ישראל: היסטוריה, תרבות וחברה 2, 2002, עמ' 33–55
  15. ^ גור אלרואי, ההגירה הנעלמה': יחסה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית להגירה היהודית הגדולה, 1914–1881, ציון עד, תשס״ט – 2009, עמ' 267–285
  16. ^ גור אלרואי, ההגירה היהודית לארץ ישראל ולארצות הברית בראשית המאה העשרים: ניתוח חברתי־דמוגרפי, מגמות, 3–4 48, עמ' 459–485
  17. ^ Gur Alroey, And I remained Alone in a Vast Land: Women in the Great Jewish Migration from Eastern Europe, Jewish Social Studies, 3 12, Springs/Summer 2006, עמ' 39–72
  18. ^ גור אלרואי, חלוצות שאינן פועלות: הגירת נשים לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, קתדרה 118, טבת תשס״ז – 2007, עמ' 67–88
  19. ^ גור אלרואי, הסחר בנשים בחברה היהודית בראשית המאה העשרים ו"בעמק הבכא" של מנדלי מוכר ספרים: ניתוח היסטורי־ספרותי, ביקורת ופרשנות 40, 2008, עמ' 37–59
  20. ^ גור אלרואי, נשים עזובות בשלהי התקופה העות'מאנית וראשית המנדט, ישראל 15, אביב תשס״ט – 2009, עמ' 93–116
  21. ^ אסתר הרצוג ואראלה שדמי (עורכות), זנות וסחר נשים בארץ ישראל בראשית המאה ה־20, בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל, תל אביב: פרדס, 2013, עמ' 73–88
  22. ^ עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן (עורכים), גור אלרואי, ״׳עולים, ׳מהגרים׳, ו׳פליטים׳: גלגולים סמנטיים של המילה ׳עולה׳ במחשבה הציונית, אבני דרך: מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, 2005, עמ' 347–361
  23. ^ גיא אבוטבול, אמור מעתה "אימיגרנטים" ולא "ציוניים", באתר "העוקץ", 28 ביולי 2004
  24. ^ גור אלרואי, אימיגרנטים: ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, ירושלים: יד בן צבי, תשס״ד – 2004, עמ' 223
  25. ^ שלמה דשן, אימיגרנטים: ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים, מגמות, 1 מד, 2005, עמ' 206–208
  26. ^ Gur Alroey, An Unpromising Land: Jewish Migration to Palestine in the Early Twentieth Century, Stanford University Press, 2014, עמ' 285 Pages
  27. ^ גור אלרואי, המהפכה השקטה: ההגירה היהודית מהאימפריה הרוסית, 1870–1924, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2008, עמ' 281 עמודים
  28. ^ סקוט אורי, היסטוריה של ההגירה היהודית, ישראל 16, 2009, עמ' 279–281
  29. ^ גור אלרואי, מחפשי מולדת: ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) ומאבקה בתנועה הציונית בשנים, 1905–1925, קריית שדה בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשע״א – 2011, עמ' 315
  30. ^ חיים אבני, חלופה לארץ ישראל, קתדרה 152, תמוז תשע״ד – 2014, עמ' 193–197
  31. ^ תום שגב, תוכנית קניה, באתר הארץ, 9 בדצמבר 2011
  32. ^ Gur Alroey, Zionism without Zion: The Jewish Territorialism Organization (JTO) and the Zionist movement, Detroit: Wayne State University Press, 2016
  33. ^ Gur Alroey, Bread to Eat and Clothes to Wear": Letters from Jewish Migrants in the Early Twentieth Century, Detroit: Wayne State University Press, 2011, עמ' 223 Pages
  34. ^   רות בקי-קולודני, אלכסנדר ברקנר היה אחד מהמתאבדים הלא־מעטים של ימי העלייה השנייה, באתר הארץ, 29 ביוני 2022
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גור_אלרואי&oldid=38348969"