גוש התיישבות

קבוצת יישובים ישראלים בעלי גורם משותף הקרובים מבחינה גאוגרפית
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (30 ביולי 2023)

גוש התיישבות הוא מושג שהתקבל על ידי המתכננים של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל משנות ה-30 של המאה ה-20. הסתבר שכאשר יש באזור מסוים יישובים אחדים, עד כמה שאפשר הומוגניים, מבחינת התנועה המיישבת או צורת היישוב, יש לכך בעיקר יתרונות ביטחוניים, מוסדיים, חברתיים וכלכליים. דוגמה לגוש התיישבות קלאסי, אשר תוכנן מתחילתו בתור שכזה, הוא חבל לכיש שהוקם בשנות ה-60 של המאה ה-20.

תחילתו של המושג עריכה

ניתן לראות את התממשות החשיבות של המושג "גוש התיישבות" בהימצאות קבוצת היישובים היהודיים באזור שכונה אצבע הגליל בשנות ה-30 של המאה ה-20. החלטת חבר הלאומים על מתן המנדט הבריטי על ארץ ישראל ומנדט צרפתי על סוריה העלתה את השאלה היכן יעבור הגבול בין שתי הארצות. בטרם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל בימי השלטון העות'מאני היו ארץ ישראל וסוריה מחוז שלטוני אחד - הוואלי של דמשק. כאשר חבר הלאומים קבע כי המנדט על סוריה יהיה בידי צרפת ואילו המנדט על ארץ ישראל יהיה בידי בריטניה, הועלה הצורך לקבוע את הגבול בין שתי מדינות. היות שאין תוואי טבעי לגבול הצפון של ארץ ישראל, נקבע קו ישר לגבול, צפונית לאגם החולה שכונה על שם אלה שתוו אותו הסכם סייקס–פיקו. לפי תוואי זה היישובים היהודיים בצפון "אצבע הגליל" - מטולה, כפר גלעדי ותל חי, היו אמורים להיכלל במדינת סוריה. על רקע זה פרצו אירועי תל חי בשנת 1920. אף על פי שאירועי תל-חי גרמו למתנדבים רבים לנוע צפונה, נפילת תל-חי ונטישת מטולה וכפר גלעדי שבאו בעקבותיה, הייתה לעובדה. מן היישובים היהודיים בפינת הצפון נותרו רק קברים ומבנים חרוכים. בסוף שנת 1920 נמסר האזור לשליטה בריטית ושלושת היישובים יושבו מחדש כבר בסתיו 1920. בשנת 1924 תוקן הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי ובכך חזרו היישובים לחיק המנדט הבריטי וגוש היישובים הפך לעובדה.

מצודות אוסישקין עריכה

במטרה לחזק את האחיזה היהודית בגבול הצפוני, הוחלט על רכישת קרקעות בצפון עמק החולה ליד גבול הצפון. בשנים 19391943 הוחלט להקים חמישה יישובים, ליד הגבול הצפוני של ארץ ישראל, באזור המכונה אצבע הגליל. היישובים נקראו לכבודו נשיא ההסתדרות הציונית, מנחם אוסישקין. היישובים כונו בשם מצודות אוסישקין, כאשר הכוונה המקורית היא הגנה על גבול הצפון. כל "מצודה" ניתנה לתנועה מיישבת אחרת[1]: השומר הצעיר הקים את דן, הקיבוץ המאוחד את דפנה, העובד הציוני את שאר ישוב, תנועת המושבים את בית הלל, והפועל המזרחי את מושב נחלים.

השיתוף בין היישובים היה ביטחוני וכלכלי. אך היה צורך בשיתוף חברתי, ומושב נחלים של הפועל המזרחי (ששכן במקום שבו נמצא כיום קיבוץ הגושרים), שלא עמד בציפיות שאר היישובים, נאלץ לעזוב את המקום.

גושים אחרים בטרם הקמת המדינה עריכה

כאשר נרכש שטח אדמה רצוף, כמו על ידי יהושע חנקין בעמק יזרעאל, הוחלט על הקמת שורה של יישובים בגוש אחד. כאמור, המניע הראשוני היה ביטחוני, אך לא פחות היה הרצון לארגן מוסדות ייצור ושיווק שיתופי, מטרה שלמענה נדרש מספר מספיק של יישובים חקלאיים. כך הוקם הגוש המערבי של מושבים כמו נהלל וגוש מזרחי של קיבוצים כמו עין חרוד. עם זאת קיבוצים ומושבים היו בשני הגושים. במסגרת זו הוקם גם גוש ההתיישבות של בקעת עמק הירדן.

גושים דתיים עריכה

הניסיון של התיישבות דתית בנחלים אשר במצודות אוסישקין הביא את ראשי תנועת ההתיישבות של הפועל המזרחי למגמה להקים גושי התיישבות נפרדים של יהודים דתיים. אחת המטרות הייתה האפשרות להקים במסגרת הגוש מוסדות חינוך אזוריים דתיים, עם מספר תלמידים סביר בכל כיתה וכיתה. כך הוקם הגוש הדתי בדרום עמק בית שאן ובגוש עציון - בטרם הקמת המדינה. גוש יישובים נוסף הוקם בנגב, במוצאי יום הכיפורים, הלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946, במסגרת מבצע הקמת 11 הנקודות. במסגרת ה"נקודות" הוקם גוש יישובים דתי שכלל את היישובים סעד, תקומה, בארות יצחק וכפר דרום.

עם הקמת המדינה עריכה

הקמת גושי התיישבות בתקופה שלאחר הקמת המדינה היה כבר עניין של מדיניות מנהלית. דוגמה לכך הוא חבל לכיש. תכנון ההתיישבות המרוכז בחבל החל בראשית שנות ה-50. בשנת 1953 הוחלט ליישב את חבל הארץ מדרום לפרוזדור ירושלים עד צפונית לנגב הצפוני ובין הרי יהודה במזרח ובין שפלת החוף במערב. במרכזו הוקמה העיר קריית גת. בשנים 19551961 הוקמו בו 20 יישובים, בנוסף לשלושת הקיבוצים שכבר היו במערבו של החבל: גת, גלאון וכפר מנחם.

באזור היו כפרים ערבים נטושים (מלבד יישוב קטן שנותר בתל אל סאפי ליד הקיבוץ כפר מנחם). הוא שימש למעבר מסתננים מהר חברון לרצועת עזה. באזור תוכננו גושי התיישבות אחדים, בין השאר במטרה להגביר את ביטחון היישובים היהודיים מסביב לחבל המתוכנן, שסבלו רבות מהמסתננים. בכל גוש הוקמו מושבים אחדים ומרכז קהילתי, כמו מרכז נהורה, ובלב החבל נוסדה עיר חדשה קריית גת. מתכנן החבל היה לובה אליאב ומשרדי התכנון של החבל היו באשקלון. משם יצאו הוראות ביצוע מפורטות מתי לבנות בית, איך להקים מוסד ציבורי והיכן תוצב כל קבוצת מתיישבים. ההצלחה של החבל נמדדה בכך שרוב תושביו השתלבו בחיי העבודה מיד עם הגיעם ארצה. חלקם הגיעו ליישובים ישירות מנמל חיפה, לאחר שהגיעו ארצה ממדינות צפון אפריקה.

הקמתו של חבל לכיש שימשה דוגמה בינלאומית להקמת חבלי התיישבות ובין השאר נוסתה באיראן. בצורה זו הוקמו גושי התיישבות נוספים ברחבי ישראל.

גושי ההתיישבות שהוקמו לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות היוו את הבסיס להקמת המועצות האזוריות הראשונות.

ביהודה, שומרון וחבל עזה עריכה

הגוש המפורסם ביותר בתחומי יהודה, שומרון וחבל עזה הוא גוש קטיף.[דרוש מקור] היוזמה להקמתו הייתה של ממשלת ישראל. המטרה הייתה ליישב בצורה מאורגנת, בין השאר את מפוני חבל ימית (שהיה גם הוא גוש התיישבות). בשנת 1979, לאחר חתימת הסכמי קמפ-דייוויד, הוקם מושב שיתופי ראשון בחבל - המושב עצמונה. בשנת 1982 התארגנו קבוצות של בני מושבים מהדרום ומהשרון שרצו להקים לעצמם יישוב ואף הם הקימו מושבים. כמו במקרים רבים, הגוש חפף את תחום השיפוט של המועצה האזורית חוף עזה, שהוקמה בשנת 1978. המניע להקמת הגוש היה ביטחוני, מימוש תוכנית חמש האצבעות, שהגה יצחק רבין לאחר מלחמת ששת הימים וכלכלי - מציאת פתרון התיישבותי למפוני חבל ימית ובני מושבים ואחרים.

בעת הפינוי של הגוש, באוגוסט 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, היו בו 17 יישובים, מושבים חקלאיים דתיים, המסונפים לתנועה המיישבת, תנועת המושבים של הפועל המזרחי, כדוגמת גושי התיישבות אחרים של תנועות מיישבות.

במאי 1983 הוקם המרכז האזורי שתוכנן להיות היישוב העירוני של החבל ונקרא בשם נוה דקלים. אף על פי שמדובר בגוש התיישבות, במשרד השיכון ראו את נוה דקלים כיישוב עירוני. משרד השיכון סבר כי היישוב העירוני ייהפך לעיר וכך תכנן אותו.

הפיתוח הכלכלי של החבל, כמו בגושי התיישבות אחרים, היה בידי חברה כלכלית שהבעלות עליה היה בידי משקי הגוש. וכך הוקמה בשנת 1980 "החברה לפיתוח חבל קטיף" שהציבה לעצמה מטרה לפתח בחבל קטיף את ענפי התיירות, החקלאות, התעשייה ועוד מספר ענפי פיתוח כגון המחלקה לבנייה, אחזקה ויזום והנהלת חשבונות.

מעמדם של הגושים עריכה

עם ההתקדמות במהלך שנות ה-90, בתהליך המדיני בין ישראל והרשות הפלסטינית, התהווה המושג גושי התיישבות, בהקשר המבטא קיבוץ של מספר רב של התנחלויות גדולות, בהן ערים, המובדלות מההתנחלויות המבודדות והקטנות. גושי ההתיישבות, על פי תפיסתו של ראש הממשלה יצחק רבין ערב חתימת הסכם אוסלו ב', היו אמורים להישאר בתחומי מדינת ישראל, גם לאחר חתימת הסכם הקבע עם הפלסטינים ויסוד מדינה פלסטינית. במסגרת פסגת קמפ דייוויד, כלל הצוות הישראלי את גוש אדומים, גוש עציון, גוש אריאל, גוש טלמונים ואזור בנימין בקטגוריה של גושי התיישבות, אשר ישראל מעוניינת לכלול בתחומה, לאחר הקמת מדינה פלסטינית.

לאור ההתנגדות הפלסטינית לעמדות הישראליות ולאחר משא ומתן פרטני וממושך בטאבה בינואר 2001, הסכימו הפלסטינים לגושי התיישבות מצומקים, הכוללים את אריאל, קרני שומרון, ביתר עילית וגוש עציון, אך ללא מעלה אדומים, אפרת וגבעת זאב. הסכמת הפלסטינים להכללת גושי התיישבות בישראל, הותנתה ב"חילופי שטחים" שבתוך הקו הירוק לפלסטין, כגון שטחים בחולות חלוצה או מזרח חבל לכיש.

בשנת 2004, שיגר הנשיא ג'ורג' ווקר בוש לראש הממשלה אריאל שרון מכתב ובו הוא מצהיר כי עמדת ארצות הברית היא כי בכל הסדר קבע ישראלי-פלסטיני, יש להתחשב במציאות הדמוגרפית שנוצרה בשטח מאז מלחמת ששת הימים וכי אין לצפות שישראל תיסוג באופן מלא מכל שטחי יהודה ושומרון. אריאל שרון ראה במכתב הנשיא בוש הישג ישראלי הנובע מהחלטת ממשלת ישראל על תוכנית ההתנתקות.

עם יסודה של מפלגת קדימה, גיבש המועמד לראשות הממשלה אהוד אולמרט, את תוכנית ההתכנסות הכוללת נסיגה משמעותית ישראלית מהשטחים, אך תוך סיפוחם של גוש אריאל, גוש אדומים וגוש עציון לישראל. פרסומים בעיתון ידיעות אחרונות מיוני 2006, טענו כי חבר הכנסת עתניאל שנלר ממפלגת קדימה, משרטט את קווי הנסיגה הישראלית, כך שלישראל יסופחו גם גוש קדומים-קרני שומרון וכן קריית ארבע. אולם פרסום נוסף מספטמבר 2007 של העיתונאים נחום ברנע ושמעון שיפר מאותו עיתון, קובע כי השר חיים רמון בשיחותיו עם הפלסטינים, סיכם על הכללת מעלה אדומים ואריאל בתחומי ישראל כגושי התיישבות, אך לא על הכללתם של קרני שומרון, עפרה ובית אל.

רשימת גושים עריכה

רשימת הגושים, מהגדול לקטן בשיא גודלם:

גוש יישובים מתוכם: ערים חבל ארץ מחוז היישוב הגדול אוכלוסייה שנת הקמה חלק מגוש פירוט
הקריות 6 6 עמק זבולון חיפה קריית אתא 251,598 1925 מטרופולין חיפה אגד ערים בצפון מפרץ חיפה ומטרופולין חיפה.
חבל לכיש 48 1 השפלה הדרום קריית גת 95,798 1939 - הוקם בשנות ה-50. נקרא על שם העיר העתיקה לכיש.
חבל תפן הגליל הצפון -
גוש אדומים 8 1 מדבר יהודה יהודה ושומרון מעלה אדומים 51,819 1975 מטרופולין ירושלים נמצא בין ירושלים ליריחו. מהווה רצף טריטוריאלי מירושלים אל ים המלח.
גוש אריאל 1 השומרון יהודה ושומרון אריאל - נמצא בין הקו הירוק לעיר אריאל. מרוב שטחו ניתן לראות חלקים גדולים ממישור החוף.
גוש עציון 29 - יהודה יהודה ושומרון אפרת 39,054 1927 מטרופולין ירושלים גוש יישובים יהודיים בין ירושלים לחברון, בדרום ירושלים רבתי.
גוש שער שומרון 5 - השומרון יהודה ושומרון אורנית 21,826 1977 גוש אריאל גוש הנמצא בשער השומרון מכיוון גוש דן, ומכאן שמו. מהווה את הקצה המערבי של גוש אריאל.
גוש מערבא 8 - השומרון יהודה ושומרון בית אריה-עופרים 19,819 1983 גוש אריאל (למעט בית אריה-עופרים) מהווה את המרכז הגאוגרפי של גוש אריאל. הגוש מתוח בצורת צפון–דרום.
יישובי חורשים 5 - השרון, השומרון המרכז, יהודה ושומרון אורנית 15,295 1949 גוש דן נמצא על הגבול בין השרון לשומרון, משני צידי הקו הירוק. נתחם בין כביש 6 ממערב לגדר ההפרדה במזרח.
גוש שילה 14 - בנימין יהודה ושומרון שילה 13,000 (הערכה)[2] 1978 - בגב ההר, מערבית לבקעת הירדן. מצויים בו אתרים היסטוריים כגון שילה המקראית.
חבל עדולם 15 - השפלה ירושלים נחושה 10,430 1957 - בין בית שמש לבית גוברין ומצפון לחבל לכיש. נוסד מתוך כוונה לסתום פרצה בגבול ישראל–ירדן.
חבל אשכול 32 - עוטף עזה הדרום בארי 10,000[דרושה הבהרה] - במשולש הגבולות עם ישראל–רצועת עזהמצרים, מנוהל בעיקר על ידי מועצה אזורית אשכול
גוש קטיף 16 - חבל עזה הדרום נוה דקלים 8,900 (לפני ההתנתקות) 1973 - שכן לחוף הים התיכון. פונה במסגרת תוכנית ההתנתקות. חלק מההגדרות כוללות בתוך הגוש גם את כפר דרום.
גוש טלמונים 7 - בנימין יהודה ושומרון טלמון 7,447 1983 - נקרא גם "גוש נתב"ג", מכיוון שניתן לראות ממנו את כל גוש דן. שוכן צפונית–מזרחית לרמאללה
חבל ימית 16 1 סיני הדרום ימית 1967 - בירתו תוכננה לגדול ולאכלס כחצי מיליון איש. פונה במסגרת הסכם השלום עם מצרים, בפינוי חבל ימית.
תענכים 13 - עמק יזרעאל הצפון רם און 6,136 (הערכה)[3] 1953 - נמצא בדרום עמק יזרעאל, בין עפולה לג'נין. מחולק ל-3 חלקים המונים 4 יישובים כל אחד, וחלק רביעי, רם-און.
חבל שלום 11 - עוטף עזה הדרום נווה 5,300 1956 חבל אשכול במשולש הגבולות ישראל-מצרים-רצועת עזה. החל להתפתח החל מסוף שנות ה-70 בעיקר עבור מפוני חבל ימית.
גוש חיספין 4 - רמת הגולן הצפון חיספין 4,798 1968 - גוש דתי בדרום–מזרח רמת הגולן. לפעמים נכלל המושב נטור בהגדרת הגוש.
גוש שקד 4 - השומרון יהודה ושומרון חיננית 3,195 1977 - נמצא בקצה הצפון–מערבי של השומרון, על גבול הקו הירוק. ממוקם על רכס אמיר.
חבל צוחר 7 - עוטף עזה מחוז הדרום צוחר 2,695 1973 חבל אשכול רוב היישובים הוקמו לפני ההקמה הרשמית של גוש ההתיישבות.
קבוצת ביכורה 4 - עמק בית שאן הצפון תל תאומים 1,931 1951 - 5 קילומטרים צפונית לקו הירוק באזור עמק בית שאן ומעבר הבקעה. נמצא בדרום העמק.
מושבי יחדיו 3 - הנגב הצפוני הדרום תדהר 1,756 1953 - גוש קטן הנמצא בין נתיבות, אופקים ורהט, על כביש 25.
התוחמת הצפונית 3 - חבל עזה הדרום ניסנית 1,580 (לפני ההתנתקות) 1982 - נמצא בקצה הצפוני של חבל עזה. פונה במסגרת תוכנית ההתנתקות.
פתחת ניצנה 5 - הנגב הדרום ניצנה 1,235 1980 - על גבול ישראל–מצרים.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ חלוקת משבצות התיישבות לפי התנועות המיישבות הייתה נורמה מקובלת לפני הקמת המדינה וגם תקופה ניכרת אחרי הקמתה. תקציבי ההתיישבות הועברו ליישובים בהנחיית התנועה המיישבת, לה היישוב היה כפוף בכל. בפועל לא ניתן היה להקים יישוב ללא סינופו לתנועה מיישבת
  2. ^ בחיבור מספר התושבים המדויק ביישובים הגדולים עם חישוב מספר המשפחות במאחזים, כשכל משפחה שווה בממוצע 5 תושבים.
  3. ^ חיבור של 6,064 תושבי הגוש למעט יעל, שאוכלוסייתו לא נספרה בלמ"ס, עם 72 תושבי יעל בהנחה שממוצע הגודל של כל אחת מ-16 המשפחות בו הוא 4.5 נפשות