גזירת הלבוש (רוסיה)

גזירת הלבוש (או גזרת המלבושים) הוא כינוי למספר חוקים שנחקקו באימפריה הרוסית נגד הלבוש היהודי בשנות ה-40 של המאה ה-19 בתקופת ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה. במסגרת חוקים אלה, נאסר על יהודי האימפריה ללבוש את הלבוש היהודי המסורתי שהיה מקובל באזורים אלו, והם נדרשו להחליף את לבושם בלבוש אירופאי או רוסי. הגזירה גם אסרה על נשים נשואות לגלח את שערן, כפי שהיה נהוג בקהילות רבות.

יהודים בגליציה בלבוש מסורתי. ניתן להבחין בפיאותיהם, במעיל העליון השחור והארוך ללא כפתורים, באברקיים והגרביים הלבנות, בנעליים נטולות השרוכים ובכובע הפרווה שלראשם

התגובות לגזרות בעולם היהודי היו חלוקות: בתנועת החסידות התגלתה התנגדות רבה לגזירות, ומנהיגיה החשיבו את החובה לשנות את הלבוש המסורתי כשעת השמד, ואילו הרבנים המתנגדים סברו שאין צורך להתנגד לגזירות באופן פעיל, והסכימו לשנות את לבושם. החסידים האשימו את המשכילים בקידום החוקים כחלק מהמגמה להחדיר את תרבות המערב לעם היהודי.

בעקבות חלוקה זו התקבע הלבוש הכללי היהודי כלבוש אירופאי (מגבעת קנייטש וחליפה קצרה) ולאחר מכן כלבוש החרדי-ליטאי בעוד הלבוש החסידי נותר ברובו דומה ללבוש המסורתי הישן (שטריימל או ספודיק וקפוטה) עם שינויים מסוימים (קסקט בחסידות פולין ורוסיה, וכובע סמט בחצרות גליציה). בעקבות הגזירה גם התקבעה חבישת פאה נכרית בקרב הנשים היהודיות ברוסיה ובפולין, ובליטא נשים רבות לא כיסו את ראשן כלל.

רקעעריכה

ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה שכונה "צאר הברזל", נודע כשליט עריץ. הוא דגל באבסולוטיזם פוליטי ושלט בארצו ביד רמה. הייתה לו גם עוינות כלפי היהודים, שבהם ראה זרים. סיסמתו הייתה: "צאר אחד, עם אחד ודת אחת", ובה באו לידי ביטוי הכוחניות, ריכוזיות היתר, והקנאות הדתית שאפיינו את ימי שלטונו. ב-30 שנות שלטונו פורסמו כ-600 גזירות (שנקראו בשם "תיקון היהודים") שמטרתן הייתה למנוע את ההשפעה הרבה של היהודים על הכלכלה ברוסיה, לבולל אותם באוכלוסייה המקומית, לערער את הקהילה היהודית ולהקטין את מספרם על ידי המרת דתם. בין הגזירות המפורסמות יותר היו: גזרת הקנטוניסטים, וגזירת הגירוש מהכפרים.

רוב מוחלט של יהודי האימפריה הרוסית בתקופה זו היו יהודים מסורתיים שהשתייכו לזרם המתנגדים או לתנועת החסידות, ולבושם היה לבוש מסורתי, שכלל על פי רוב, לגברים: מעיל עליון שחור וארוך כמעט עד לקרסול, כדוגמת הקפוטה אך ארוך יותר, המעיל נרכס מימין לשמאל באמצעות קרסים או שרוכים, ולא באמצעות כפתורים. מכנסיים קצרות שנקשרו בדרך כלל בשרוכים באזור הברך. גרביים לבנות. נעליים ללא שרוכים דומות לנעלי בית. ולראשם כיפה גבוהה, או כובע פרווה כדוגמת קולפיק, או ספודיק. ואילו הנשים נהגו לגלח את שערן לאחר נישואיהן, ולחבוש מטפחת. כל שינוי מהותי בלבוש נחשב לפריצת גדר ולנטייה מהמסורת

כבר בשנת ה'תקס"ד, 1804, בתקופת שלטונו של אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה, נקבע שסוחרים יהודים הרוצים לצאת מתחום המושב, וכן יהודים שנבחרו כחברי מועצה בערים, מחויבים ללבוש לבוש גרמני או רוסי.

על פי המסופר, קבוצת משכילים מווילנה, בראשותם של מרדכי אהרן גינצבורג, שמואל יוסף פין, אייזיק מאיר דיק, ש. זלקינד, ולאון מנדלשטם, פנו לשר ההשכלה הרוסי סרגיי אובארוב לקראת ועידת הרבנים באימפריה בשנת ה'תר"א (1841), ויזמו את הגזירה. הם ביקשו שהשלטונות יאסרו על הלבוש המסורתי, שאותו ראו כסמל של בערות ופנאטיות דתית, בכדי לגרום להתקרבות בין היהודים לאוכלוסייה המקומית. אולם, הרעיון נתקל בהתנגדות נחרצת של ראשי הרבנים בוועידה רבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק) ורבי יצחק מוולוז'ין, ששכנעו את הממשלה הרוסית לא להטיל איסור כזה.[1]

הגזירהעריכה

בשנת 1844 (ה'תר"ד) נחקקו באימפריה שני חוקים חדשים הנוגעים ליהודים: ייסוד בתי ספר לקטנים, כלומר, איסור על קיום תלמוד תורה במתכונת המסורתית, וחוק נוסף לפיו הוטל על היהודים לשנות את בגדיהם המסורתיים, לקצץ בבגדיהם הארוכים ולקצוץ את הפאות והזקן. החלטה זו כונתה בציבור היהודי בשם "גזירת הלבוש". מטרת שני החוקים הייתה לצמצם ככל האפשר את ההתבדלות התרבותית של היהודים באימפריה, שהתבטאה בסגנון הלבוש, כמו בחינוך היהודי המסורתי שהעניקו לבניהם.

בתחילה ניתנה ארכה בת 5 שנים לתת זמן ליהודים להחליף את בגדיהם, כאשר בינתיים הוטל מס שנקרא "קרובקה" על כל יהודי מגיל 10 עד גיל 60 הלובש בגדים מסורתיים, ובשנת ה'תר"ח נוסף עליו קנס בסך 5 רובל רוסי לשנה על חבישת הירמולקה. אולם, רבים ממושלי המחוזות ומפקדי המשטרה המקומיים לא המתינו 5 שנים עד להחלתו סופית של החוק והחלו להתאנות ליהודים בעלי זקן ופאות: זקנים נקצצו, פאות נמרטו, ובגדים נחתכו. לעיתים רבות תוך התעללות קשה מצד השוטרים הרוסיים.

תגובת היהודים לגזירהעריכה

המנהיגים הדתיים נדרשו לגזירה. דעתם של חלק גדול מהם היה להתיר לשנות את הלבוש. הבולטים שבהם היו: רבי מנחם מנדל שניאורסון (ה'צמח צדק')[2], רבי ישראל מרוז'ין שהתייחס לגזירה בביטול וחשש בעיקר מהאכזריות שהפגינה המשטרה ברוסיה ועל התרת דמם של היהודים, רבי מאיר הורוביץ מדז'יקוב[3], ופוסקים נוספים כמו רבי שלמה דרימר[4]. עם זאת, גם אלו שהסכימו להקל, התייחסו על פי רוב לגזירה בכאב רב, ובפרט המנהיגים החסידיים כמו רבי משה מקוברין[5], ורבי מאיר מדז'יקוב שכתב שמי שיש באפשרותו לעקור ממקום הגזירה שיעשה זאת.

לעומת עמדתם הפרגמטית של מנהיגי היהדות החרדית ברוסיה, הייתה עמדתם של רוב המנהיגים החסידיים בפולין בלתי מתפשרת, הם פעלו ככל יכולתם לביטול הגזירה אותה ראו כחותרת תחת יסודות היהדות, ניסיון שעשו לביטולה דרך משה מונטיפיורי על ידי אגרות שנשלחו דרך רבי ישראל מרוז'ין מאת מנהיגי החסידות בפולין כמו רבי יצחק מוורקא, רבי חיים מאיר יחיאל שפירא ממוגלניצא, ורבי יצחק מאיר אלתר נכשל, ועם כניסת החוק לתוקף הכריזו עליה רבי יצחק מאיר אלתר ורבי אברהם לנדא מטשכנוב כיהרג ואל יעבור (בניגוד לדעתו של רבי מנחם מנדל מקוצק)[6].

בעמדה דומה תמכו פוסקים נוספים מגליציה והונגריה, כאשר נחקק בשנת ה'תר"ד חוק בממלכת הבסבורג, לפיו, יהודי הרוצה להינשא לפני גיל 30 עליו להחליף את לבושו היהודי. בהם: רבי שלמה קלוגר[7], רבי שאול לנדא, רבי אברהם זאב וולף פרנקל מפשבורסק[8], ורבי מאיר איזנשטטר[9], שחלקם הסתמכו על האפשרות להינשא מחוץ לגבולות הממלכה.

סיום הגזירה והשלכותיהעריכה

ברוסיה החליפו רוב היהודים את לבושם בהסכמת רוב המנהיגים המתנגדים והחסידיים. אחרי מותו של ניקולאי הראשון בפורים תרט"ו (1855) שככה הגזירה, החסידים החליפו בחלקם את לבושיהם בחזרה, והמתנגדים נותרו ברובם בלבוש החדש.

בפולין הגיעה הגזירה לשיאה בשנת תרי"א, אחרי שהיהודים שיחדו אישים בחצר הצאר, הגביר המושל איוואן פסקביץ' את האכיפה ופנה להחיל את החוק בכח המשטרה. לפי מקורות חסידיים הציעו לו משכילים ומתנגדים מוורשה לאסור את המתנגד המרכזי של החוק ביהדות פולין – רבי יצחק מאיר אלתר. בחצות הליל של 8 באפריל 1851, אור לז' בניסן תרי"א נעצר רבי יצחק מאיר מתוך כוונה לאלצו לחתום על כרוז הקורא לחסידים לותר על לבושם היהודי. בעקבות המעצר התעוררה סערה ציבורית, ולמחרת היום שוחרר רבי אלתר ועזב את וורשה לתקופה. לאחר תיווכים בין החסידים לשלטונות הגיעו לידי פשרה ולפיה נתנו ליהודים לבחור בין לבוש קצר וגילוח הזקן בסגנון מערב אירופי, ללבוש ארוך בסגנון רוסי: כובע מצחייה, מכנסיים בתוך המגפיים וגידול זקן בדומה לאיכרים ברוסיה. החסידים בחרו באפשרות השנייה עם שינויים קלים, וכך התקבע הלבוש החסידי בפולין. במשך השנים שלאחר מכן היו עוד כמה ניסיונות שלא צלחו להחיל מחדש את הגזירה בפולין.

ההיסטוריון גלן דיינר שלא מצא אזכור למאורע זה ברשומות, טען שסיפור ההתנגדות והמאסר הוא המצאה חסידית מאוחרת, ובפועל היה רבי יצחק מאיר שותף לקו המתון שאחזו בו כמעט כל רבני פולין: הוא חתם ב-1849 על קריאה לציית להוראות הממשל. בפועל, אף על פי שנותר הצו על כנו ואף חודש ב-1853, הוא התמסמס מאחר שהיה בלתי-ניתן לאכיפה, והיהודים ניצלו את האפשרות לבחור בלבוש רוסי שהיה חריג דיו בסביבה הפולנית וקרוב לסגנונם המסורתי.

השלכותיה של הגזירה על הלבוש היהודי היו רבות. בקרב רבות מבנות יהדות ליטא פשט המנהג שלא לכסות את ראשן מאימת הגזירה. בעקבות שינוי הלבוש גם פסק רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין לשנות את המנהג המקובל לפיו גם בשבת חזון לובשים בגדי שבת, בנימוק שבעבר השינוי בין בגדי החול לבגדי השבת כשטריימל וקפוטה היה בולט, והיה בכך איסור של אבלות בפרהסיא האסורה בשבת, אך לאחר שינוי הלבוש יש ללבוש את בגדי החול בשבת חזון.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • היכל הבעש"ט יב, 'אלה תולדות', עמ' צ"ו-קכ"ד, באתר אוצר החכמה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עמרם בלוי, ‏"גדולי החסידות וגזרת המלבושים", בתוך: קובץ תורני היכל הבעש"ט, גיליון י"ב, ניו יורק תשס"ו, עמ' צ"ח, באתר אוצר החכמה. וכן בספר זכרון יעקב חלק א', פרקים נ"ה-נ"ו.
  2. ^ צמח צדק יורה דעה סימנים צ'-צ"א.
  3. ^ שו"ת אמרי נעם חלק ב' סימן ט"ז.
  4. ^ שו"ת בית שלמה יורה דעה סימן קצ"ז.
  5. ^ אמרות משה, חלק אגרות קדש סימן א'.
  6. ^ שתי הדעות מובאות בספר בית קוצק, עמ' ס"ז.
  7. ^ שו"ת טוב טעם ודעת חלק א' סימנים קפ"ח-קפ"ט.
  8. ^ שו"ת משיב כהלכה יורה דעה סימן ח'.
  9. ^ שו"ת אמרי אש יו"ד סימן נ"ה.