גטו טרזין והצלב האדום

במהלך מלחמת העולם השנייה שימש גטו טרזין את האס אס כ"גטו לדוגמה"[1] כדי להטעות נציגי הצלב האדום ולהסוות את השואה המתמשכת והתוכנית הנאצית לרצוח את כל היהודים. הצלב האדום הגרמני ביקר בגטו ב-1943 והגיש את הדו"ח המדויק היחיד על הגטו, המתאר צפיפות ותת תזונה. בשנת 1944 יופה הגטו לקראת משלחת מהוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) וממשלת דנמרק. המשלחת ביקרה ב-23 ביוני 1944. ציר הצלב האדום הבינלאומי מוריס רוסל כתב דו"ח חיובי על הגטו וטען שאיש לא גורש מטרזין. באפריל 1945 הותר למשלחת נוספת של הצלב האדום הבינלאומי לבקר בגטו. באותו זמן שוחררו מחנות ריכוז וגטאות אחרים. השחרור אפשר להיוכח במצבם האמיתי. למרות זאת, חזרה המשלחת על הממצאים השגויים של רוסל. האס אס העביר את הגטו לידי הצלב האדום הבינלאומי ב-2 במאי 1945, מספר ימים לפני תום המלחמה.

רקע כלליעריכה

הצלב האדוםעריכה

במהלך השואה, הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) היה מבוסס בשווייץ הנייטרלית. מדיניותה הייתה לשמור על נייטרליות קפדנית ולהימנע מהתערבות ברדיפות שביצעו הנאצים על רקע גזעני, רדיפות שנתפסו כעניין פנימי גרמני. ב-1933 קיבל הצלב האדום הבינלאומי הפצרות להתערב לטובת אסירי מחנות הריכוז, אך הוא היסס לקבל הזמנות גרמניות לבקר במחנות ריכוז. קרל יקוב בורקהרדט (Carl Jacob Burckhardt), פקיד ב-ICRC שקיבל החלטות מרכזיות בנוגע לגרמניה הנאצית, הצהיר בפגישה בספטמבר 1935 כי "מסוכן לעסוק" במחנות הריכוז. הוא סבר שביקורים כאלה ינוצלו על ידי הנאצים למטרות תעמולה. בורקהרדט אכן ביקר בסופו של דבר במחנה הריכוז דכאו. תלונתו העיקרית הייתה שאסירים פוליטיים ופושעים לא הופרדו אלה מאלה. הצלב האדום הבינלאומי עסק בעיקר בשבויי מלחמה שמדינותיהם חתמו על אמנת ז'נבה משנת 1929, וזו לא כיסתה אזרחים. עם זאת, כפי שהדגיש נשיא הצלב האדום הבינלאומי מקס הובר (Max Huber) במסיבת עיתונאים עם כתבים גרמנים ב-1940, תקנון הצלב האדום הבינלאומי לא הגביל את משימתו של הארגון לעצורים המכוסים באמנות ז'נבה. הצלב האדום הבינלאומי נקט פעולה בקנה מידה קטן כדי לסייע לאזרחים מתחילת המלחמה ב-1939, אם כי יכולת הפעולה של הצלב האדום הבינלאומי נגד ממשלת גרמניה הוגבלה בשל העובדה שעצורים אלה לא היו מוגנים בחוק הבינלאומי.[2]

לאחר שאדולף היטלר תפס את השלטון ב-1933, הצלב האדום הגרמני (DRK) בחר להתאים את עצמו למשטר הנאצי.[3] גנרל האס אס ארנסט רוברט גרוויץ הפך לראש הצלב האדום הגרמני ב-1937; ההיסטוריון האמריקני ג'רלד שטיינאכר (Steinacher) מתאר אותו בתור "נאצי קנאי" ו"חסיד קרוב של מנהיג האס אס היינריך הימלר". גרוויץ היה מעורב בתוכנית T4 (רצח אנשים עם מוגבלויות) ובניסויים בבני אדם. לדברי שטיינאכר, מינויו של גרוויץ סימן שהצלב האדום הגרמני "הפך ליחידת שירות רפואי נאצי" התומכת במאמץ המלחמתי הגרמני. פקידי הצלב האדום הבינלאומי תחקרו בתחילת שנות ה-30 את הצלב האדום הגרמני וזה טען שיש לו גישה חופשית למחנות ריכוז, שהאסירים בהם מטופלים היטב ונהנים מתנאים טובים יותר מהאוכלוסייה האזרחית הכללית. לצלב האדום הבינלאומי הייתה גישה למידע עצמאי המתאר רציחות במחנות. במספר הזדמנויות, הצלב האדום הגרמני הפריע למאמצי הצלב האדום הבינלאומי לעזור לקורבנות הרדיפה של הנאצים. הנציג של הצלב האדום הגרמני בצלב האדום הבינלאומי, ולטר גאורג הרטמן (Hartmann), זכה לשבחים כאחד ההומניטרים היחידים בצלב האדום הגרמני, אך הוא היה חבר במפלגה הנאצית מאז 1933.[4]

טרזיןעריכה

 
קריקטורה של בדז'יך פריטה על תנאי החיים בטרזין

טרזין היה מחנה ריכוז וגטו שהוקם על ידי האס אס בנובמבר 1941 בעיירת המבצר טרזין, בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה (צ'כיה תחת הכיבוש הגרמני). גטו טרזין היה בו זמנית תחנת ביניים למחנות ההשמדה, ומקום שהוסווה כהתיישבות עבור קשישים ויהודים בולטים כדי להטעות את קהילותיהם לגבי הפתרון הסופי.[5] מתוך כ-155,000 בני אדם שנשלחו לטרזין לפני תום המלחמה, 35,000 מתו בגטו מרעב ומחלות ו-83,000 נספו לאחר גירוש לגטאות שונים, למחנות השמדה ולאתרי הרג אחרים. את הגטו ניהלה מועצת הזקנים בראשות "ראש היהודים", שהייתה אחראית על יישום פקודות הנאצים.[6]

מעורבות הצלב האדום בטרזיןעריכה

אספקהעריכה

ב-1942 אישר הצלב האדום הבינלאומי את דבר קיומו של גטו יהודי בטרזין וגילה שאפשר לשלוח תרופות, מה שעודד את הצלב האדום הבינלאומי לנסות שיטה זו במחנות ריכוז אחרים. [7] זמן קצר לאחר מכן רולנד מרטי, נציג הצלב האדום הבינלאומי בברלין, ביקש רשות לביקור ניסיון בטרזין, בהנחה שיהיה קל יותר לקבל אישור לבקר שם מאשר במחנות אחרים, אך בקשתו נדחתה. הצלב האדום הגרמני טען שיש מספיק מזון ואספקה בטרזין, ולכן חבילות הצלב האדום מיותרות. במאי 1943, קיבל הצלב האדום הבינלאומי אישור חתום על ידי ראש היודנרט בטרזין שכמה חבילות מזון הגיעו אליו. מאמצי הצלב האדום הבינלאומי לשלוח חבילות מזון למחנות ריכוז נפגעו בשל סירובו של הצלב האדום האמריקני לשכנע את בעלות הברית לאפשר פטור, במסגרת המצור על גרמניה הנאצית, ליבוא מזון המיועד למחנות ריכוז. על מנת למנוע את סילוק החבילות על ידי האס אס, הצלב האדום הבינלאומי הורשה לשלוח אותן רק לנמענים בעלי שם. [8]

ביקור הצלב האדום הגרמני (יוני 1943)עריכה

בורקהרדט לחץ על הצלב האדום הגרמני לבקר בטרזין כדי להבהיר אם הגטו הוא יעד סופי לאסירים יהודים או נקודת מעבר למקומות מזרחיים יותר. הוא גם רצה לאשר את משלוח חבילות המזון. אדולף אייכמן (ואולי הממונים עליו במשרד הראשי לביטחון הרייך) היו להוטים לאפשר את הביקור, כחלק מאסטרטגיה של הסתרת הפתרון הסופי. ב-24, 27, או 28 ביוני 1943[9] הורשו נציג הצלב האדום הגרמני ולטר גאורג הרטמן וסגנו, היינריך ניוהאוס, לבקר בגטו בהדרכתו של פקיד משרד החוץ הגרמני. הם אישרו את מסירת האספקה של הצלב האדום והבטיחו אישור מהאס אס שעודפים יישלחו למחנות אחרים, במיוחד אושוויץ. בדו"ח שלו תיאר הרטמן את תנאי הגטו כ"איומים" ו"צפופים להחריד"; האסירים סבלו מתת תזונה חמורה והטיפול הרפואי לא היה מספק. מכל הדיווחים של הצלב האדום על טרזין, זה של הרטמן היה היחיד שדייק באופן כללי. הרטמן הדליף את רשמיו לפקיד הצלב האדום הבינלאומי אנדרה דה פילאר, שדיווח עליהם לצלב האדום הבינלאומי בז'נבה ולגרהארט ריגנר, מזכיר הקונגרס היהודי העולמי בז'נבה, ביולי 1943. בניגוד לציפיות האס אס, הביקור הגביר את חשדות הצלב האדום הגרמני לגבי תוכנית ההשמדה הנאצית.[10]

בקשה לביקור הצלב האדום הבינלאומי (נובמבר 1943)עריכה

ממשלת דנמרק, הצלב האדום הדני, המלך הדני כריסטיאן העשירי ואנשי דת דנים לחצו על הצלב האדום הגרמני לאפשר ביקור, בגלל 450 יהודי דנמרק שגורשו לשם באוקטובר 1943. הצלב האדום הדני החל לשלוח חבילות מזון, בקצב של 700 לחודש, לאסירים דנים עוד לפני שניתן להם אישור לעשות זאת. בביקור בדנמרק בנובמבר 1943 הבטיח אייכמן לנציגי דנמרק כי הם יורשו לבקר באביב 1944. הצלב האדום הבינלאומי היה נתון ללחץ גובר מצד ארגונים יהודיים והממשלה הצ'כוסלובקית הגולה להתערב לטובת יהודים, אם כי ההיסטוריונית ליוויה רוטקירכן ראתה בלחץ על הצלב האדום הבינלאומי מצד המוסדות הדנים גורם מכריע בהחלטת הצלב האדום הבינלאומי לחדש את בקשתו לבקר בטרזין גם בנובמבר 1943.[11] המשרד הראשי לביטחון הרייך ראה בביקור הזדמנות ליצור ספק בדיווחים על השמדה שהגיעו למדינות המערב, אך רצה להכין את הגטו במידה מספקת כדי שמשלחת הצלב האדום הבינלאומי תתרשם לטובה.[12]

ייפוי גטו טרזין (פברואר עד יוני 1944)עריכה

 
פריטה לועג לקמפיין הייפוי

בפברואר 1944[13] החל האס אס בפרויקט להכנת הגטו לביקור הצלב האדום. אסירים בולטים רבים ויהודים דנים שוכנו מחדש ברבעים פרטיים ומעולים. הרחובות שונו ונוקו. הוקמו חנויות דמה ובית ספר. האס אס עודד את האסירים לבצע מספר הולך וגדל של פעולות תרבות. במסגרת ההכנות נשלחו 7,503 בני אדם למחנה המשפחות של טרזין באושוויץ במאי 1944; בשילוחים נשלחו חולים, קשישים ונכים שלא היה להם מקום ביישוב היהודי שנועד להיראות אידיאלי. בסוף מאי הורשו פאול אפשטיין, אוטו צוקר ומנהיגים אחרים של הכלואים בטרזין לחתום על מכתבים שהוכתבו להם על ידי האס אס, מכתבים שנשלחו לוועדת העזרה וההצלה בבודפשט. רודולף קסטנר, ראש הוועדה, העביר את המכתב לחו"ל.[14]

לא ברור באיזו מידה הצלב האדום הבינלאומי העריך את החשיבות של מתן דיווח מדויק על טרזין,[15] בהתחשב בכך שהייתה לו גישה למידע עצמאי המאשר כי אסירים הועברו לאושוויץ ונרצחו שם. ליאו ינוביץ, חבר במינהל העצמי של טרזין, היה בטרנספורט הראשון למחנה המשפחות בספטמבר 1943. בחודש הבא אפשרה לו הנהלת אושוויץ לשלוח מכתב לפריץ אולמן, נציג הסוכנות היהודית בז'נבה, ובו רשימה של אסירים שגורשו מטרזין.[16] ב-16 ביוני 1944 דיווח השירות האירופי של ה-BBC: "יהודים אלו [שרציחתם תוכננה לחודש יוני] הועברו לבירקנאו ממחנה הריכוז טרזין שעל האלבה בדצמבר האחרון [1943]. ארבעת אלפים יהודים צ'כיים שנלקחו מטרזין לבירקנאו בספטמבר 1943 נטבחו בתאי הגזים ב-7 במרץ [1944]."[17]

ביקור הצלב האדום ב-23 ביוני 1944עריכה

הוועדה שביקרה ב-23 ביוני 1944 כללה את מוריס רוסל, נציג הצלב האדום הבינלאומי; יואל-הנינגסן (E. Juel-Henningsen), הרופא הראשי במשרד הבריאות הדני; ופרנץ הוואס (Hvass), עובד מדינה בכיר במשרד החוץ הדני.[18] ההיסטוריונים השווייצרים סבסטיאן פארה ויאן שוברט רואים בבחירתו של רוסל הצעיר והבלתי מנוסה עדות לאדישותו של הצלב האדום הבינלאומי כלפי הסבל היהודי.[19] עם זאת, ההיסטוריון השווייצרי ז'אן קלוד פאבז (Favez) טוען כי האס אס היה להוט להראות את טרזין לבורקהרדט או לנציג בכיר אחר של הצלב האדום הבינלאומי, בעוד שהצלב האדום הבינלאומי חשש שתשומת לב כזו תעניק לגיטימציה לתעמולה הנאצית.[20]

ב-23 ביוני 1944 הובלו המבקרים לסיור ב"כפר פוטיומקין".[21][22] המבקרים בילו שמונה שעות בתוך טרזין, בנתיב שנקבע מראש,[23] והורשו לדבר רק עם יהודי דנמרק ונציגים נבחרים, כולל פאול אפשטיין.[18] אפשטיין הוסע בלימוזינה על ידי קצין אס אס שהתחזה לנהג שלו.[24][11] אפשטיין נאלץ לשאת נאום שנכתב על ידי האס אס, המתאר את טרזין כ"עיירה כפרית נורמלית" שבה הוא "ראש העיר",[18][25] ולמסור למבקרים נתונים סטטיסטיים מפוברקים על הגטו. עינו עדיין הייתה שחורה ונפוחה ממכה שקיבל מקארל רהם, והוא ניסה להזהיר את רוסל כי אין מוצא לאסירים מטרזין.[18][26] כמו כן הוצגו בפני האורחים משחק כדורגל והופעה של אופרת הילדים ברונדיבר.[27]

אחרי ביקור נציגי הצלב האדום בטרזיןעריכה

הדו"ח של רוסל קבע כי התנאים בגטו נוחים - אפילו טובים יותר מאשר תנאיהם של אזרחים בפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה - וכי איש לא גורש מטרזין.[28] כשנשאל על ידי פקיד הצלב האדום הבינלאומי יוהנס פון שוורצנברג, לא הצליח רוסל להסביר את הפער בנתוני האוכלוסייה שהיו בידי הצלב האדום הבינלאומי בנוגע לגטו: היעדרם של 30,000 אנשים שנאמר שנשלחו לאושוויץ.[29] הנציגים הדנים דיווחו כי לא ברור אם טרזין הוא מחנה מעבר, והביעו הזדהות עם האסירים.[28] המבקרים הבטיחו לשמור את הדו"חות בסוד, אך חלק מהמידע מדו"ח רוסל הודלף לקונגרס היהודי העולמי, מה שגרם לאנשי הקונגרס למחות על אי דיוק הדו"ח ולבקש ביקור נוסף של הצלב האדום הבינלאומי בגטו.[30]

לאסירים הנותרים בגטו היו תגובות סותרות:[18] לדברי אחד הניצולים, "קיץ 1944 היה התקופה הטובה ביותר שהיה לנו בטרזין. אף אחד לא חשב על טרנספורטים חדשים."[30] מנגד, הרב ליאו בק, מנהיג רוחני בטרזין, הצהיר כי "ההשפעה [של ביקור הצלב האדום] על המורל שלנו הייתה הרסנית. הרגשנו נשכחים ונטושים."[30]

בעקבות פרסום הפרוטוקולים של אושוויץ בקיץ 1944, המתארים רצח המוני באושוויץ, לחצו ארגונים יהודיים על הצלב האדום הבינלאומי לבקר שוב בטרזין.[31] בספטמבר ובאוקטובר 1944 גורשו לאושוויץ 18,400 יהודים מהגטו.[32]

שחרור במשא ומתן (פברואר ואפריל 1945)עריכה

 
ילדים יהודים מתאוששים בסנט גאלן, שווייץ, 11 בפברואר 1945.

ב-5 בפברואר 1945, לאחר משא ומתן עם הפוליטיקאי השווייצרי ז'אן מרי מוזי,[32] שחרר הימלר טרנספורט של 1,200 יהודים, רובם מגרמניה והולנד,[33] מטרזין לשווייץ הנייטרלית. אירוע זה זכה לסיקור תקשורתי בינלאומי, והאסירים המשוחררים הצהירו כי ביקור הצלב האדום הבינלאומי הקודם היה מבוים.[34] המלך הדני הבטיח את שחרורם של העצירים הדנים מטרזין ב-15 באפריל 1945. האוטובוסים הלבנים, שאורגנו על ידי ממשלת דנמרק בשיתוף הצלב האדום השוודי, החזירו את 423 יהודי דנמרק ששרדו.[32][33]

השליחות של אפריל 1945עריכה

במקביל לשחרורים הראשונים של מחנות ריכוז על ידי בעלות הברית המערביות,[35] הגיעו צירי הצלב האדום הבינלאומי אוטו להנר (Lehner) ופול דונאנט (Dunant) לטרזין בליווי הדיפלומט השווייצרי בוכמילר ב-6 באפריל 1945 וסיירו בגטו בליווי אייכמן. דונאנט הורשה לדבר עם בנימין מורמלשטיין[31] שהפך לראש היודנרט לאחר שאפשטיין נורה על ידי האס אס במבצר הקטן של טרזין בספטמבר 1944.[21] להנר צפה בסרט התעמולה הנאצי "טרזיינשטט"[31] שצולם בגטו לפני הגירושים בסתיו 1944.[32] ליוויה רוטקירכן טוענת שהמטרה העיקרית של משלחת זו הייתה לאשר את ממצאיו של רוסל. היא מצטטת קטע מהדו"ח של להנר: "הרושם הכללי שעשה המחנה היה חיובי מאוד. אנו מתייחסים גם לדו"ח של ד"ר רוסל ואפשר להוסיף ששום דבר לא השתנה בינתיים... זקן היהודים הוא כיום הר מורמלשטיין. זקן היהודים לשעבר, ד"ר אפשטיין, הועבר למזרח לפני חצי שנה. על פי עדותו של זקן היהודים וגם של השלטונות הגרמניים, לא בוצע לאחרונה גירוש: 10,000 יהודים נשלחו למחנות במזרח, בעיקר לאושוויץ... [היהודים המגורשים] עוסקים בהרחבת המחנה באושוויץ. אחרים מועסקים במינהל."[17] בהמשך הדו"ח חזר להנר על התעמולה הנאצית שתיארה את טרזין כ"ניסוי ציוני".[36] בעקבות הביקור סעדו להנר ודאננט בארמון צ'רנין (Czernin) בפראג עם אייכמן; קרל הרמן פרנק, מפקד האס אס והמשטרה בפרוטקטורט; וארווין ויינמן (Weinmann), ראש ה-SD בפראג.[31][37] אייכמן הכחיש שהורגים יהודים.[35] דונאנט ביקר בטרזין שוב ב-21 באפריל 1945. הוא פרסם דו"ח המאשר את ממצאיו של רוסל ולהנר וטען כי הביקורים לא היו מבוימים.[38] 15,500 אסירים, ניצולי צעדות המוות, הגיעו לטרזין בימיה האחרונים של המלחמה וחלו במגפת טיפוס.[32][38] לאחר שהאס אס ויתרו על השליטה בגטו ב-2 במאי 1945, השתלט דונאנט על הממשל בגטו והעניק סיוע ממפקדה בפראג.[38] אנשי הצלב האדום הצ'כוסלובקי הגיעו ב-4 במאי, אך מיקדו את מאמציהם באסירים פוליטיים במבצר הקטן, וכאשר סייעו לאסירים בגטו היהודי, זלזלו ביהודים זרים (שאינם צ'כוסלובקים).[39]

השפעה והערכהעריכה

לפי ההיסטוריון הצ'כי מירוסלב קרני, הדו"ח של רוסל, במיוחד התעקשותו שיהודים לא יגורשו מטרזין, הביאו להפחתת אמינותו של דו"ח ורבה-וצלר. דו"ח זה, שכתבו שני נמלטים מאושוויץ, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, תיאר את גורלם של יהודים שגורשו מטרזין לאושוויץ ורובם נרצחו.[40]

הצהרתו של רוסל כי יהודים לא גורשו מטרזין גרמה לצלב האדום הבינלאומי לבטל ביקור מתוכנן במחנה המשפחות טרזין, לו כבר נתן היינריך הימלר את רשותו. קרני וההיסטוריון הישראלי אוטו דב קולקה קושרים בין הדיווח לבין חיסול מחנה המשפחות ביולי, בו נרצחו 6,500 בני אדם.[25][40][41] רוסל שלח את תצלומיו לפון תאדן, שהראה עותקים מהתצלומים במסיבת עיתונאים בניסיון להפריך דיווחים על השואה.[40]

הדו"ח של רוסל תואר כ"סמל לכישלון הצלב האדום הבינלאומי" לתמוך ביהודים בתקופת השואה.[42] לטענת שטיינאכר, הדו"ח "גרם לפיחות במעמדו של הארגון" בשל נאיביותו, "שותפותו ביצירת מיצג שווא בדיוני אכזרי", במיוחד משום שרוסל המשיך להגן על מסקנותיו לאחר המלחמה.[43] רוטקירכן כותבת כי גורל אסירי הגטו "יכול להיחשב אבן בוחן לתפקידו השלילי של הצלב האדום הבינלאומי במהלך מלחמת העולם השנייה".[44] אך המקרה של טרזין לא היה ייחודי. ביקור דומה בדראנסי בידי ז'אק דה מורסייה (Morsier) במאי 1944 הפיק דו"ח "זוהר".[45]

לקריאה נוספתעריכה

מקורות מקווניםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Adler 2017, p. 166.
  2. ^ Steinacher 2017, pp. 37–38, 42.
  3. ^ Steinacher 2017, p. 39.
  4. ^ Steinacher 2017, p. 40.
  5. ^ United States Holocaust Memorial Museum 2018.
  6. ^ Blodig & White 2012, p. 180.
  7. ^ Favez 1999, p. 28.
  8. ^ Steinacher 2017, p. 57.
  9. ^ Rothkirchen 2006, p. 252.
  10. ^ Favez 1999, p. 102.
  11. ^ 1 2 Rothkirchen 2006, p. 256.
  12. ^ Dawidowicz 1975, p. 134.
  13. ^ Adler 2017, p. 615.
  14. ^ Rothkirchen 2006, pp. 255–256.
  15. ^ Farré 2012, p. 1390.
  16. ^ Rothkirchen 2006, p. 257–258.
  17. ^ 1 2 ליוויה רוטקירכן, The Jews of Bohemia and Moravia: Facing the Holocaust, 2006
  18. ^ 1 2 3 4 5 United States Holocaust Memorial Museum 2018, Red Cross Visit.
  19. ^ Farré & Schubert 2009, p. 70.
  20. ^ Favez 1999, p. 73.
  21. ^ 1 2 Rothkirchen 2006, p. 245.
  22. ^ על ביקור הצלב האדום ב-23 ביוני 1944, באתר יד ושם
  23. ^ Farré & Schubert 2009, p. 71.
  24. ^ Brenner 2009, p. 228.
  25. ^ 1 2 Blodig & White 2012, p. 181.
  26. ^ Rothkirchen 2006, pp. 256, 258.
  27. ^ Rothkirchen 2006, p. 257.
  28. ^ 1 2 Rothkirchen 2006, p. 258.
  29. ^ Favez 1999, p. 45.
  30. ^ 1 2 3 Rothkirchen 2006, p. 259.
  31. ^ 1 2 3 4 Rothkirchen 2006, p. 262.
  32. ^ 1 2 3 4 5 Blodig & White 2012, p. 182.
  33. ^ 1 2 Adler 2017, p. 40.
  34. ^ Rothkirchen 2006, p. 261.
  35. ^ 1 2 Steinacher 2017, p. 58.
  36. ^ Rothkirchen 2006, pp. 262–263.
  37. ^ Drubek 2016.
  38. ^ 1 2 3 Rothkirchen 2006, p. 263.
  39. ^ Adler 2017, p. 174.
  40. ^ 1 2 3 Schur 1997.
  41. ^ Kárný 1996.
  42. ^ Farré & Schubert 2009, abstract.
  43. ^ Steinacher 2017, p. 57–58.
  44. ^ Rothkirchen 2006, p. 247.
  45. ^ Farré & Schubert 2009, pp. 76, 80.