פתיחת התפריט הראשי

גירושי יהודי צרפת

מיניאטורה המתארת את גירוש צרפת

יהדות צרפת, מהקהילות היהודיות העתיקות באירופה, עברה גירושים חוזרים ונשנים במהלך ימי הביניים, כשהמכנה המשותף להם הוא אנטישמיות, כמו גם תאוות בצע.

הגירוש הראשון ב-1182עריכה

  ערך מורחב – גירוש צרפת (1182)

פיליפ השני, מיד לאחר הכתרתו למלך צרפת - 14 במרץ 1181, החל ברדיפת היהודים ובהחרמת חלק מרכושם, ובהמשך, בשנת 1182 (ד'תתקמ"ב), גירש אותם מאזור המלוכה, והפקיע את שאר רכושם הנייח. המטרה בכל התהליך הייתה העשרת קופת המלוכה.

לאחר 16 שנה, בשנת 1198 (ד'תתקנ"ח), שוב משיקולים כספיים, התיר המלך פיליפ השני את חזרת היהודים.

הגירוש ב-1270עריכה

בשנת 1270 (ה'ל'), במהלך מסע הצלב השמיני, הטיל לואי התשיעי, מלך צרפת הגבלות ועונשים על המלווים בריבית היהודים ואף גזר על חלקם גירוש[1]. באותה שנה הורה שכל יהודי בתחומי הממלכה שיימצא ללא טלאי צהוב יקנס בעשר ליברות כסף.

הגירוש ב-1289עריכה

ב-1289 היהודים גורשו מאנז'ו, מיין, נווארה וגסקוניה. רובם עברו להתגורר בפריז, שם התקבלו על ידי פיליפ הרביעי, אם כי הוטלו הגבלות על עסקיהם.

הגירוש הגדול ב-1306עריכה

  ערך מורחב – גירוש צרפת הגדול

לקראת אמצע שנת 1306 (ה'ס"ו), המלך פיליפ הרביעי הוציא צו גירוש על היהודים, על מנת למלא את קופת הממלכה שהתרוקנה. רכושם הופקע מהם, כולל אדמות, בתים ומטלטלין, שאלה האחרונים נמכרו במכירה פומבית. ב-י' באב (22 ביולי) של אותה השנה, יום למחרת תשעה באב, נעצרו היהודים בבתי הכלא, שם הם קיבלו הודעה כי הם נידונו לגלות, ועליהם לעזוב את כל שטחי הממלכה בתוך חודש, בלא ליטול עמהם דבר, מלבד הבגדים שעליהם. אלו שבחרו להמיר את דתם ולהתנצר - לא גורשו[2].

תשע שנים חלפו מאז הגירוש, כשלואי העשירי, בשנת מלכותו הראשונה - 1315 (ה'ע"ה), התיר ליהודים לשוב למקומות בהם התגוררו לפני הגירוש. בעיקרון, תוקף ההיתר היה לתקופה של עשר שנים בלבד, והוא היה כפוף למספר הגבלות על היהודים השבים. לאחר חלוף עשר השנים נתן המלך ארכה בת שנה להסדרת עזיבת היהודים, שאף זו הייתה עשויה להתבצע בהגבלות מסוימות, אך לבסוף הצהיר כי הוא פורש עליהם את חסותו.

הגירוש ב-1322עריכה

ב-1322 גורשו שוב מרבית היהודים על ידי שארל הרביעי, מלך צרפת (בנו של פיליפ הרביעי), שלא היה מרוצה מן ההכנסות שקיבל מן הקהילות היהודיות.

הגירוש ב-1394עריכה

בתקופתו של ז'אן השני ב-1359 ושוב ב-1361 נעשו ניסיונות לאפשר ליהודים להתיישב שוב בצרפת. ניתנה להם ערובה לביטחונם למשך עשרים שנה, והם הורשו אפילו לגבות ריבית גבוהה על הלוואות. בנו של ז'אן השני, שארל החמישי ניסה להגן על היהודים במשך כל ימי מלכותו, ואף האריך בעשרים שנה את הערובה לביטחונם ואת זכותם להתגורר בצרפת - זכויות שניתנו לראשונה בתקופתו של אביו. אך ב-1365-1366 חוגים מסוימים ניסו להשפיע עליו לגרש את היהודים וב-6 בינואר 1367 הוא נאלץ לחתום על צו גירוש שלא יצא לפועל, וציווה לערוך רשימה של נכסי היהודים (צווים דומים הוצאו על ידו ב-1368 וב-1370). אחרי מותו של שארל החמישי ב-1380, ההמון תקף את היהודים. רבים מהם נרצחו וילדים יהודים נחטפו. ראש עיריית פריז איג אובריו ניסה למנוע את הפוגרום ביהודים, ואפילו החזיר מספר ילדים להוריהם, אך הוא פוטר והושם בכלא. ב-1382, איג אובריו והיהודים היו קורבנות של מהומות "מרד הפטישאים" נגד הכתר הצרפתי.

שארל השישי, שירש את המלכות מאביו, שודל אף הוא לגרש את היהודים, ובסופו של דבר אכן נכנע ללחץ ההמון[1], וב-17 בספטמבר 1394 (כ"ב בתשרי ה'קנ"ה), בחג שמיני עצרת, שנתיים לאחר שלקה במחלת נפש שגרמה לו התקפות חוזרות ונשנות של שיגעון, פרסם צו, כי מחמת תלונות חוזרות ונשנות הבאות לאוזניו על פשעים שביצעו היהודים כלפי הנוצרים, נאסר על כל היהודים להתגורר בתחומי הממלכה (זאת למרות שחלפו רק 13 שנה מתוך ה-20 שנות ערבות לביטחון היהודים, שהוענקו על ידי אביו). הצו לא נאכף מיידית. ניתנה ליהודים שהות למכור את נכסיהם ולפרוע את חובותיהם. כמו כן אלו הנוצרים שלוו מאת היהודים, חויבו לפרוע את חובותיהם (בהמשך, לאחר עזיבת היהודים, אלו שעדיין לא פרעו את חובותיהם, נפטרו מכך). במשך החורף של 1395 יצאו היהודים מגבול צרפת, כשהם מלווים בדרכם על ידי שומרים עד הגבול.

גירוש פרובאנס ב-1501עריכה

מ-1484 החלו להישמע ולהישנות קריאות לגרש את היהודים גם במחוזות עצמאיים, שעד עתה היו נוחים ליהודים הגרים בהם, דוגמת פרובאנס, אלא ששארל השמיני לא שעה אליהם. לאחר מותו ב-1498, בן דודו לואי השנים עשר, שירש אותו, הוציא צו גירוש כללי על כל יהודי פרובאנס, הייתה זו אחת הפעולות הראשונות שלו כמלך. הצו לא נאכף מיד, וחודש שוב בשנת 1500, ושוב ב-1501. בפעם זו האחרונה, היא יושמה באופן סופי. יהודי פרובאנס קיבלו את האפשרות להמיר את דתם ולהתנצר, והיו שאכן עשו זאת. כל השאר גורשו. בארבע ערים שהיו תחת שליטתו של האפיפיור, ובעיקר בעיר הגדולה אביניון, נשארו היהודים, שכונו יהודי האפיפיור, כבני חסותו של האפיפיור שלא נטל חלק בגירושים.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 מאת ענת פרי, אותה אנטישמיות ישנה, באתר הארץ, 5 במרץ 2002
  2. ^ עמק הבכא (לרבי יוסף הכהן הרופא, קראקוב 1895) עמ' 71.