גירוש יהודי אנגליה

כינוי לצו שפורסם בשנת 1290 על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה, ובו נאסר על יהודים לשהות בתחומי הממלכה האנגלית.

גירוש יהודי אנגליה ארע בשנת 1290. בצו שפרסם אדוארד הראשון מלך אנגליה באותה שנה, נאסרה על יהודים השהייה בתחומי הממלכה האנגלית, והיהודים שהתגוררו בה חויבו לעזוב. מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד.

גירוש היהודים; איור ברשומת רוצ'סטר מ-1355.

רקע לגירוש עריכה

 
גירוש יהודים מאירופה, בין השנים 1100–1600

הסיבות לגירוש יהודי אנגליה נבעו מעמדות אנטישמיות שונות. לגירוש קדמו שנים של עוינות, שכללו עלילות דם וגזירות כלכליות קשות שבמשך השנים פגעו במעמדם הכלכלי של היהודים והביאו להתרוששותם ולאובדן מקומם המרכזי בחיי המסחר והכלכלה באנגליה.

בשנת 1182, התקיימה הגירה המונית של היהודים לאנגליה מצרפת, לאחר שגורשו על ידי פיליפ השני.

בין האירועים המרכזיים שקדמו לגירוש ניתן למנות את האירועים הבאים:

  • בשנת 1144, בתקופתו של סטפן מלך אנגליה אירעה עלילת הדם הראשונה במדינה, בנוריץ', לאחר היעלמותו של נער נוצרי בשם ויליאם שעבד עם יהודים במסגרת עבודתו.
  • בשנת 1168 נשלחו יהודים רבים לנורמנדי כחלק מהסכם בין הנרי השני מלך אנגליה לפרידריך הראשון ויהודים אחרים חויבו בתשלום מיסים. על היהודים שנותרו באנגליה הוטלו גזירות שונות. לדוגמה: עד לשנת 1177 לא הורשו היהודים לקבור את מתיהם באף מקום למעט לונדון. משנה זו שונה החוק והם הורשו לחזור לקוברם ברחבי המדינה.
  • בשנת 1189, בוצע פוגרום ביהודי לונדון ורבים מהם נטבחו
  • בשנת 1190 התבצע הטבח ביהודי יורק.
  • ב"עלילת לינקולן" בשנת 1255 נתגלתה גופת ילד נוצרי בשם ליטל סנט יו (אנ'), בבאר בעיירה לינקולן. היהודים היו החשודים המידיים ברצח הילד למטרות פולחן, ולאחר חקירתם בעינויים הועלו שמונה עשר יהודים לגרדום.
  • בשנת 1278 התקיימה עלילת זיוף המטבעות, שבמהלכה הושלכו כשלוש מאות יהודים לבתי כלא, ורבים מהם נדונו למוות[דרוש מקור]. מאותה תקופה ועד לגירושם חויבו יהודי אנגליה לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית[1]. במגדל לונדון מצוין[דרוש מקור] שהסיבה שיהודי אנגליה גורשו היא הופעת תכשיטים וכלי כסף בקהילה היהודית ועיגול מטבעות הכסף; כשהטביעו מטבעות, החותם היה עגול אולם החתיכה הייתה צורה לא מוגדרת והחותם הופיע רק על חלק מהמטבע; לפי העלילה, היהודים גזרו את החתיכות שלא הוחתמו ובכך שינו את משקל המטבע ללא רשות או סמכות.

הגירוש עריכה

ב-18 ביולי 1290, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב[2], שיגר המלך אדוארד הראשון צווים אל השריפים של כל ערי אנגליה. בצווים נכתב כי על כל היהודים לעזוב את המדינה עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290; עוד נכתב כי היהודים שיישארו בה לאחר תאריך זה יוצאו להורג. בעקבות הוראת המלך גורשו באותה שנה אלפי יהודי אנגליה. היהודים שהיגרו בעיקר להולנד, צרפת וספרד הסמוכות, הורשו אומנם לקחת איתם את רכושם, אך בתיהם וכל הנכסים והרכוש שלא הצליחו לקחת עימם הפכו לפי צו ממלכתי לרכוש הכתר, וכל החובות לטובתם הוסבו לחובות לטובתו.

לאחר שנת 1290 אין עדות רשמית בדבר קיומם של יהודים בממלכת אנגליה והאפשרות הפורמלית היחידה להישאר באנגליה הייתה להתגורר בבית המומרים (The Domus Conversorum) – מוסד ששכן בלונדון ובעת הגירוש אחסן כ-80 יהודים מומרים אשר גרו שם ללא תשלום ובתנאים קהילתיים.

היותה של אנגליה אי ללא גבולות יבשתיים עם מדינות אחרות איפשרה פיקוח הדוק יחסית על ההגירה ומנעה מיהודים לשוב למקום במשך כ-350 שנה.

סיפור על הטבעת יהודים בעת הגירוש עריכה

מסופר על קבוצת יהודים אמידים ששכרו אונייה שיצאה מנהר התמזה באזור קווינבורו (אנ') אל צרפת ובשל השפל נתקעה על שרטון בלב ים. רב החובל הציע לכלל הנוסעים היהודים לרדת אל השרטון כדי "למתוח שם רגליים" עד לבוא הגאות. כשהגיעה הגאות והמים התחילו לעלות, ביקשו היהודים לעלות מייד על האונייה, אך רב החובל השאיר אותם על השרטון והפליג משם עם רכושם כשהוא מכריז בלעג: "קראו עכשיו למשה שלכם, שיקרע לפניכם את הים ויובילכם ביבשה" והנוסעים היהודים טבעו למוות במים הגואים[3][דרושה הבהרה].

חזרת היהודים לאנגליה עריכה

בשנות ה-50 של המאה ה-17 ניהל מנשה בן ישראל, רב מהולנד, מגעים לביטול צו הגירוש עם אוליבר קרומוול, שהיה שליט אנגליה לאחר ניצחון תומכי הפרלמנט במלחמת האזרחים האנגלית והוצאתו להורג של צ'ארלס הראשון בשנת 1649. על רקע כתבים אוהדים של ג'ון ווימז (אנ'), בכיר בכנסייה של סקוטלנד, ולאחר דיונים ארוכים הצליח מנשה בן ישראל לשכנע את קרומוול להתיר שיבת יהודים לאנגליה, תמורת שלמונים. אך "הוועד המדיני" לא ביטל פורמלית את הצו. בפועל התקבלה הסכמה שבשתיקה, וכבר בשנת 1655 היגרו לאנגליה כ-300 יהודים ספרדים. יהודים אשכנזים החלו להתיישב מחדש באנגליה רק לקראת סוף המאה, ובשנת 1690 הוקם בית הכנסת האשכנזי הראשון בלונדון.

בניגוד לספרד, שממשלתה ביטלה רשמית את צו הגירוש בשנת 1968, אנגליה מעולם לא ביטלה את צו הגירוש באופן רשמי. למרות זאת, לאחר שהאמנציפציה ו-Jewish Relief Act 1858 ביטלו כל אפליה בין אנגליקנים לשאר אזרחי אנגליה, אין משמעות מעשית לצו זה.

יש המסבירים את מצבם המשפטי הפורמלי של היהודים באנגליה, בתקדים "משפט רובלס", משפט שהתנהל בתביעתו של יהודי מאנוסי פורטוגל בשם דון אנטוניו די דייגו רובלס. הלה החזיק באזרחות ספרדית, וככזה הוחרם כל רכושו כשלל מלחמה, מאחר שספרד עמדה במצב מלחמה עם אנגליה. בתחילה טען רובלס במשפטו שהוא במקורו אזרח פורטוגל ולא אזרח ספרד, וככזה אין עילה להחרמת רכושו. בהמשך שינה את טענתו וטען כי אינו ספרדי או פורטוגזי, אלא יהודי. ב-16 במאי 1656, הודיע "הוועד המדיני" לקרומוול שלא עלה בידו להכריע בשאלת אזרחותו של רובלס, ולמעשה הורה להחזיר לו את רכושו. בעצם הדיון בשאלת האזרחות, מאחר שהחוק להחרמת רכוש יהודי קדם ביותר מ-350 שנה לחוק להחרמת רכוש ספרדי, הניח הוועד המדיני את היסוד להכרה באי-תקפותו של חוק הגירוש[4].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ נאום נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה באתר הרשות השופטת
  2. ^ ראו לוח שנה יוליאני-עברי
  3. ^ פרופסור אלינער ברקת, גיבורי מצודת יורק, 28.3.2014, באתר חכמות בנתה ביתה
  4. ^ י.ל. רבינוביץ', פרשת רובלס, בתוך: מחניים, קי, גיליון נושא על עלילות ומשפטי ראווה נגד יהודים, עמ' יח ואילך.