פתיחת התפריט הראשי

גן המנורה (ידוע גם בשמות בור שיבֶּר וגן הסוס) הוא גן ציבורי במרכז ירושלים, בין הרחובות המלך ג'ורג', בארי, שמואל הנגיד ובן יהודה, צפונית לבית פרומין ודרומית לבניין המשביר לצרכן. בגן אמפיתיאטרון קטן, מזרקת מים דמוית מפל, פסל בדמות סוס וכן שירותים ציבוריים.

גן המנורה
Menorah Garden, Jerusalem, Israel circa 1960.jpg
הגן בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20
מיקום ירושלים, ישראל
קואורדינטות 31°46′51″N 35°12′56″E / 31.7808°N 35.2156°E / 31.7808; 35.2156
על שם מנורת הכנסת
תאריך הקמה 1956
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מנורת הכנסת בגן המנורה (1957)
פסל הסוס בגן
הגן ב-2012

היסטוריהעריכה

בור שיברעריכה

בעליו הראשונים של השטח היו יהודים. בתקופה שבטרם רחוב בן יהודה רכש האדריכל והקבלן הערבי-נוצרי ג'ורג' שיבר את הסביבה, ובה המגרש. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 שימש כמגרש כדורגל של הפועל ירושלים, ואולם לשיבר היו תוכניות גדולות יותר עבורו. במשך שנות ה-30 וה-40 הוצגו תוכניות שונות, בהן הוצע להקים במקום תיאטרון, בית קולנוע, מרכז מסחרי, גורד שחקים ובית מלון שתכננה להפעיל משפחתו של ירחמיאל אמדורסקי. ב-1936 נחפר במקום בור לשם הקמת היסודות לבניין בן 8 קומות, שתוכנן להפוך בשלב עתידי לבניין בן 15 קומות. עם פרוץ המרד הערבי הגדול הופסקו העבודות, והמשקיעים משכו ידיהם מהמיזם. הבור שנותר במקום זכה לכינוי בור שיבֶּר, על שמו של ג'ורג' שיבר. בשל המבנה הטופוגרפי במקום, הבור שנוצר נמוך במעט מרחוב המלך ג'ורג', אך בינו לבין מפלס רחוב שמואל הנגיד מפרידים כמה מטרים.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה שוב התעורר עניין במתחם. איש עסקים מצרי שאף להקים במקום את גורד השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון, והודי ששירת בצבא הבריטי התעניין אף הוא ברכישת המגרש, אך המגעים לא יצאו אל הפועל. לאחר סיום המלחמה השתמשו שלטונות המנדט בבור לשם מעצרם של תושבים שהפרו את העוצר שהטילו מעת לעת על העיר.

גן המנורהעריכה

ב-1950 קבעה הכנסת את משכנה בבית פרומין שבסמוך לבור. באותה העת בחנה עיריית ירושלים חלופות למבנה חדש לבית העירייה; אחת מהן הייתה בור שיבר, שיתרונותיו היו הן סמיכותו למשכן הכנסת והן מיקומו המרכזי. בסופו של דבר נגנזה התוכנית עקב קשיי מימון. גם ההסתדרות ומשקיעים זרים שאפו לשים ידם על המגרש, אך גם תוכניות אלה לא קודמו. תחת זאת, הוקם במקום גן ציבורי בתכנונו של ראש מחלקת הגנים בעירייה, ע. הלל.

ב-1956 העניק הפרלמנט הבריטי מתנה למדינת ישראל – פסל ברונזה ועליו תיאור אירועים ודמויות מתולדות העם היהודי, מעשה ידיו של האמן בנו אלקן.[1] הפסל הוצב בבור, סמוך למשכן הכנסת, ב-15 במאי אותה שנה, לרגל יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, בטקס שבו השתתפו אלפים. בשל מיקומו זכה הפסל לכינוי "מנורת הכנסת", ואילו הבור זכה אף הוא לכינוי חדש – גן המנורה. ב-1966 עברה הכנסת למשכנה הנוכחי, ומנורת הכנסת הועברה עִמהּ, והוצבה מול השער הראשי, למרגלות גן הוורדים. עם זאת, גם בהיעדרה של המנורה, נותר כינויו של הגן "גן המנורה".

שמו של הגן הוסב לגן משה ברעם על שם שר העבודה בממשלת רבין הראשונה (1974-1977) ואיש ירושלים.

גן הסוסעריכה

ב-1997 הוצב בגן פסל דמוי סוס, בשם "סוסת השלום", שהעניקה לירושלים ממשלת סלובניה לרגל חגיגות 3,000 שנים להיווסדה של ירושלים. בעקבות הצבת הפסל נוסף לגן כינוי חדש – גן הסוס.

במהלך מחאת האוהלים בשנת 2011, הוקם בגן מאהל המחאה המרכזי בעיר ירושלים.

תוכניות לפיתוח הבורעריכה

בשנת 1961, רכשה חברת בנייני מידות בע"מ, חברת בת של חברת הכשרת הישוב את המתחם שהיה על-פי תוכנית המתאר דאז מיועד למסחר. ב-1968 מסרה בנייני מידות את המגרש לעיריית ירושלים, בתמורה לקבלת זכויות בנייה במקומות סמוכים. ייעוד המתחם שונה משטח מסחרי לשטח ציבורי פתוח. בכוונת העירייה היה להקים במקום חניון ציבורי. הזכויות במתחם הועברו ונרשמו על-שם עיריית ירושלים ב-1969. במהלך השנים לא יצאה לפועל בידי העירייה תוכנית בנייה לצורך הציבורי (חניון ציבורי תת-קרקעי ומעליו כיכר). ב-1988 החלו מגעים בין ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק, לבין חברת הכשרת הישוב במגמה לפתח את בור שיבר על בסיס תכנון שהוא שילוב בין חניון ציבורי תת-קרקעי לבין שטחי מסחר, מגורים ומשרדים במגרש ולצורך כך, לשנות את ייעודו של המתחם לייעוד מסחרי. במסגרת זאת, הכינה חברת הכשרת הישוב תוכנית מתאר באמצעות האדריכל שלמה אשכול וזכתה לאישור העירייה. והוסכם על התמורה שתשלם החברה לעירייה בעבור רכישה חוזרת של הזכויות במתחם.

בשל התנגדות להסכם בוועדת הכספים של העירייה, הועבר העניין לבדיקת מבקר העירייה ובדו"ח שהגיש, שלל את זכותה של הכשרת הישוב לרכוש את המתחם חזרה והמליץ על עריכת מכרז פתוח לפיתוח המתחם. חברת הכשרת הישוב תבעה את העירייה וב-2000 נקבע, במסגרת הסכם פשרה משפטי שקיבל תוקף של פסק-דין במסגרת הליכי הערעור בבית-המשפט העליון[2], כי החברה זכאית לרכוש בחזרה את בור שיבר, עם שינוי ייעודו לייעוד שאינו ציבורי במסגרת תוכנית חדשה, אותה תיזום החברה. התוכנית, כך נקבע בהסכם, תובא לאישור הוועדה המקומית בתוך שנה מיום החתימה על ההסכם. בתקופת ראש העיר אהוד אולמרט, סוכם על הקמת מגדל של 24 קומות במקום, וזאת ברוח המדיניות של רשויות התכנון בתקופתו, אשר התירה ואף עודדה בנייה של בניינים רבי קומות בירושלים, בעיקר במרכז העיר. החברה הכינה תוכנית באמצעות אורי שטרית, שמאוחר יותר מונה למהנדס העיר ירושלים, ובתחילת שנות האלפיים, התוכנית קודמה. החברה לא עמדה בהתחייבות להגיש את התוכנית בתוך שנה. כמו כן, הגיעה החברה למסקנה, שנתוני הביקושים למשרדים בירושלים, אינם מעודדים, והיא ביקשה לעכב את הטיפול בותוכנית. בספטמבר 2007, מונה לעירייה מהנדס עיר חדש, האדריכל שלמה אשכול שעמדתו הִיא שלא לבנות במתחם בור שיבר וכי קיימת חשיבות עליונה להשאיר את בור שיבר כשטח ירוק פתוח. חברת הכשרת היישוב שוב תבעה את העירייה.[3]

בשנת 2014, נדחתה התביעה נגד עיריית ירושלים, השופט קיבל את טענת העירייה לפיו קידום התוכנית אמור היה להעשות תוך תוך שמירה מלאה על עצמאות שיקול הדעת הנתון לגורמי התכנון במסגרת מילוי תפקידם וכי אין בהתחייבות העירייה בהסכם, שלא להתנגד לתוכנית חדשה שתגיש החברה ואף לתמוך בה.[4]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה