גנאיוס נאיוויוס
גנאיוס נאיוויוס (Gnaeus Naevius; 270–265 בערך[1][2] – סביבות 201 או 199 לפנה"ס[3]) היה משורר אפי ומחזאי רומי מהתקופת הלטינית הישנה (אנ').
| לידה |
275 לפנה״ס ancient Capua, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
201 לפנה״ס (בגיל 74 בערך) אוטיקה, תוניסיה |
| שם לידה |
Cnaeus Naevius |
| מדינה |
רומא העתיקה |
| שפות היצירה |
לטינית |
  | |
הייתה לו קריירה ספרותית בולטת ברומא, עד שההערות הסאטיריות שלו שנמסרו בקומדיה הכעיסו את משפחת מטלוס, שאחד ממנה היה קונסול. לאחר שהות בכלא הוא חזר בו ושוחרר על ידי הטריבונים של הפלבס. לאחר שביצע עבירה שנייה הוא הוגלה לתוניסיה, שם כתב דברים לזכר עצמו והתאבד. הקומדיות שלו היו בז'אנר ה-Palliata Comoedia (Fabula palliata), עיבוד לקומדיה היוונית החדשה. בהיותו חייל במלחמות הפוניות, הוא היה פטריוטי מאוד, והמציא ז'אנר חדש בשם Praetextae Fabulae (אנ'), הרחבה של טרגדיה לדמויות או אירועים רומיים לאומיים, שנקרא על שם הטוגה (Toga praetexta) שלובשים אנשי ממשל בכירים. מכתביו שרדו רק קטעים של כמה שירים שנשמרו בציטוטים של מדקדקים מהעת העתיקה המאוחרת (כאריסיוס, אייליוס דונאטוס (אנ'), סקסטוס פומפיוס פסטוס (אנ'), אולוס גליוס, איזידורוס היספלנסיס, מקרוביוס, נוניוס מרקלוס (אנ'), פריסקיאנוס (אנ'), מרקוס טרנטיוס וארו).
ביוגרפיה עריכה
חלק גדול מהמידע הנוגע לחייו של נאיוויוס אינו ודאי. אולוס גליוס מתאר את הדברים שנאיוויוס כתב על עצמו לצורך כתיבתם על מצבתו כמפגינים "יהירות קמפנית",[4] ועל סמך זאת הוצע כי נאיוויוס היה יליד קמפניה באיטליה.[5] עם זאת, נראה כי הביטוי "יהירות קמפנית" היה ביטוי המצביע על התרברבות. יתר על כן, העובדה כי היה ברומא שם בית אב (Gens) פְּלֶבֵּי "נאיוויה" (אנ'), עושה זאת אפשרי ואפילו סביר, כי נאיוויוס היה אזרח רומאי מלידה.[6] הוא שירת בצבא הרומי או בקרב ה-socii במלחמה הפונית הראשונה, ולפיכך כנראה הגיע לבגרות לפני שנת 241 לפנה"ס.[6]
הקריירה שלו כמחבר דרמות החלה בהצגתה של דרמה בשנת 235 בערך, ונמשכה כשלושים שנה. לקראת הסוף הוא עורר עוינות של חלק מהאצולה, במיוחד, כך נאמר, של המטלים, על ידי ההתקפות שביצע עליהם על הבמה, ובעקבות התעקשותם הוא נאסר. לאחר שכתב שני מחזות במהלך מאסרו, בהם נאמר שהוא התנצל על גסות רוחו הקודמת,[7] הוא שוחרר עקב התערבות הטריבונים של פשוטי העם; אך זמן קצר לאחר מכן נאלץ לפרוש מרומא לאוטיקה (בערך בשנת 204 לפנה"ס).[6] ייתכן שהיה זה בזמן הגלות שלו, שנסוג מהקריירה הפעילה שלו כמחזאי, ושכתב או השלים את שירו על המלחמה הפונית הראשונה.[6] ככל הנראה היצירה האחרונה שלו הייתה הדברים שכתב לזכרו שלו, עבור מצבתו, שנכתבו במשקל סאטורני (אנ'):[6]
- ”אם לאלים בני האלמוות היה מותר לבכות על בני התמותה, המוזות האלוהיות היו בוכות על המשורר נאיוויוס. וכך לאחר שהוא הועבר לכספת של אורכוס, רומאים שכחו כיצד לדבר את השפה הלטינית”.[4]
אם שורות אלה הוכתבו על ידי קנאה בעלייתו הגוברת של קווינטוס אניוס (אנ'), חייו של נאיוויוס חייבים היו להתארך משמעותית מעבר לשנת 204 לפנה"ס, השנה בה החל אניוס את דרכו כסופר ברומא.[6] שלא כמו ליוויוס אנדרוניקוס (אנ'), נאיוויוס היה יליד איטליה ולא יווני; הוא היה גם סופר מקורי, לא רק מעבד או מתרגם. אם זה בגלל ליוויוס, שצורות הספרות הלטינית היו מלכתחילה מעוצבות על פי אלו של הספרות היוונית, זה בגלל נאיוויוס שהרבה מרוחה ותוכנה היו מקומיות.[6]
יצירותיו עריכה
מעט מאוד שרד מיצירותיו של נאיוויוס. ידועים מהן שלושים שמות ו-140 חרוזים.[8] כמו ליוויוס, גם נאיוויוס עיבד טרגדיות וקומדיות יווניות לבמה הרומית. בין שמות הטרגדיות שלו: "אייגיסתוס" (Aegisthus), "ליקורגוס" (Lycurgus), "אנדרומאכה" או Hector Proficiscens, Equus Troianus. האחרונה הועלתה בפתיחת תיאטרון פומפיוס (55 לפנה"ס).[6] דמותם הלאומית של גאונותו והלכי הנפש שלו באו לידי ביטוי בסטייתו מסיפורי המקור היווניים, והפקת לפחות שני מחזות לדוגמה של ה-fabula praetexta (דרמה לאומית על נושאים היסטוריים רומיים), אחד מבוססת על ילדותם של רמוס ורומולוס (Lupus או Alimonium Romuli et Remi), השני נקרא "קלאסטידיום" (Clastidium), שחגג את ניצחונו של מרקוס קלאודיוס מרקלוס על הקלטים (222 לפנה"ס).[6]
אולם הוא היה המפורסם, הפורה והמקורי ביותר ככותב קומדיות. בעוד שהוא לעולם אינו מסווג ככותב טרגדיות עם אניוס, פקוויוס (Pacuvius), או לוקיוס אקיוס (אנ'), הוא ממוקם בקאנון של המדקדק וולקאטיוס סדיגיטוס (אנ'), שלישי (מיד לאחר קאיקליוס סטאטיוס (אנ') ופלאוטוס) בשורת מחברי הקומדיות הרומאים. הוא מאופיין שם כנלהב ופזיז באופי ובסגנון. הוא גם נזכר, יחד עם פלאוטוס ואניוס, כמומחה באמנותו באחד הפרולוגים של טרנטיוס. נראה כי הקומדיה של נאיוויוס, כמו זו של פלאוטוס, הייתה עיבוד חופשי למקורותיו יותר מאשר העתק גס שלהם, כפי שהיו כנראה אלו של ליוויוס, או העתק אמנותי כמו אלו של טרנטיוס. השמות של רובן, כמו אלו של פלוטוס, ובניגוד לאלו של קאיקיליוס וטרנטיוס, הם לטיניים, ולא יווניים.[6] הוא שאב מכותבי הקומדיה הפוליטית הישנה של אתונה, כמו גם מהקומדיה היוונית החדשה של מנאנדרוס, והוא ניסה להפוך את הבמה ברומא, כפי שהייתה באתונה, לזירה של מלחמה פוליטית ואישית. ניתן להבחין ברוח חזקה של תמיכה ביותר מקטע אחד; ורוח זו עממית ומתנגדת לעלייה הסנאטוריאלית שהתקבלה יותר ויותר עם התקדמותה של המלחמה הפונית השנייה. מלבד ההתקפה שלו על המטליים[9] ועל חברי אריסטוקרטיה אחרים, סקיפיו הגדול[10] הוא מושא לביקורת מחפשת פגמים על רקע תעלול נעורים המיוחס לו. מבין השורות הבודדות שנותרו מהקומדיות האבודות שלו, נראה שאנחנו מבחינים בכוח האידיומאטי ומהירות התנועה האופייניים לסגנונו של פלאוטוס. נמצאת שם גם אותה אהבת אליטרציה, שהיא תכונה בולטת אצל כל המשוררים הלטיניים הישנים אפילו עד לוקרטיוס.[6]
הוא לא היה רק מחבר הדרמות יליד איטליה העתיק ביותר, אלא גם המחבר הראשון של שיר אפי (Bellum Punicum, המלחמה הפונית), שעל ידי שילוב ייצוגה של היסטוריה בת זמנו עם רקע מיתי, ניתן לומר שהוא יצר את הסוג הרומי של שירה אפית. השיר היה יצירה אחת רציפה, אך חולק לשבעה ספרים על ידי מדקדק מתקופה מאוחרת יותר. החלק המוקדם שבו עסק בהרפתקאות המיתולוגיות של איניאס בסיציליה, קרתגו ואיטליה, ושאל מפגישתם של זאוס ותטיס בספר הראשון של האיליאדה את רעיון הפגישה בין יופיטר וונוס; שוורגיליוס עשה אותו לאחד הקטעים הראשיים ב"אינאיס". החלק המאוחר עסק באירועי המלחמה הפונית הראשונה בסגנון כרוניקה מטרית. השפעה חשובה בספרות והאמונה הרומיות, אשר מקורה היה בסיציליה, הופיעה לראשונה בשיר הזה: ההכרה בקשר המיתי של איניאס והטרויאנים שלו עם ייסודה של רומא. הקטעים שנותרו מייצרים רושם של נרטיב חי ומהיר, שאליו הותאמה באופן טבעי זרימת המשקל הסאטורני הילידי, בניגוד למבנה הכבד והמורכב של ההקסמטר (אנ').[6]
הרושם שאנו מקבלים מהאיש, הוא שבין אם הוא נהנה באמת מהזכויות המלאות של האזרחות הרומית ובין אם לא, הוא היה נציג נמרץ של הרוח הלוחמת הנועזת של ההמונים הרומיים הקדומים. לביטויים שעדיין מצוטטים ממנו בלטינית אין שום צליל שנשמע עתיק, אם כי יש להם נימה אידיומאטית אמיתית. כדרמטיסט הוא עבד יותר ברוחו של פלאוטוס מאשר של אניוס, פקוויוס, אקסיוס או טרנטיוס; אך ההומוריסט האומברי הגדול מופרד מבן זמנו המבוגר יותר, לא רק ברוחב כוחו הקומי, אלא גם בגישה הכללית שלו של אדישות מוסרית ופוליטית. כוחו של נאיוויוס היה המתנה האיטלקית האמיתית יותר, כוחה של ביקורת סאטירית שהופעלה בהפיכת אנשים למגוחכים; לא, כמו זו של פלאוטוס, בחילוץ הנאה ממצבי הרוח, הטיפשויות והמוזרויות של החיים. אף על פי שהאמצעים שלנו לגיבוש הערכה הוגנת של נאיוויוס הם מעטים, כל מה שאנחנו יודעים עליו מוביל למסקנה שהוא היה רחוק מלהיות הפחות טוב בין יוצרי הספרות הרומית, וכי עם אובדן כתביו, אבד וריד של תחושה וגאונות לאומית שרק לעיתים נדירות מופיעות שוב.[6]
המדקדק פריסיקיאנוס (Institutiones Grammaticae, VI, 11) מצטט שתי שורות מתוך קומדיה של נאיוויוס בשם "אפלה" (Appella או Apella), בהתייחסו להטייה של המלה caepe (בצל) בלטינית ולהופעתה הן בצורת נקבה והן בצורה הנייטרלית הנפוצה יותר. חלק מהחוקרים סברו כי השם "אפלה" מרמז למשמעות של "הנימול", כלומר היהודי, והם מבינים את השם כמשחק מילים: ללא pelle (עור), ללא עורלה. חלקם אף קושרים את השם מהקומדיה של נאיוויוס עם "אפלה היהודי" מאחת הסאטירות של הורטיוס, שם פורפיריוס מפרש את השם הזה באותו האופן. בהתחשב בשמותיהן של קומדיות אחרות מאת נאיוויוס, השם "אפלה" במשמעות "נימול" עשוי לעלות בקנה אחד עם הגישה הגסה שמציג המחבר. אך עם זאת, לא ניתן למצוא תמיכה להשקפה זו בשורות שנשתמרו, ואין הוכחה לכך שאכילת בצל הייתה מזוהה עם יהודים יותר מאשר עם תושבי איטליה ויוון. כמו כן, גם אם משמעות השם היא "נימול", אין סיבה לזהות את הכינוי עם יהודי במאה ה-3 לפנה"ס, מאחר שאין עדות לקיומם של יהודים באיטליה לפני שנת 139 לפנה"ס.[11][12]
שמות יצירות וקטעים ששרדו עריכה
|
|
קישורים חיצוניים עריכה
- נאיוויוס, בספרייה הלטינית (בלטינית)
- נאיוויוס, טקסט בלטינית ותרגום לאנגלית
- גנאיוס נאיוויוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ FJCL Latin Literature Study Guide, Florida Junior Classical League: בערך בשנת 270 לפנה"ס.
- ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, פרק טו: ספרות ואמנות, עמ' 287: "נולד בין 270–265 בערך".
- ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 287: 199 לפנה"ס.
- ^ 1 2 אולוס גליוס, לילות אטיקה, ספר 1, פרק 24, סעיפים 1–2.
- ^ אולוס גליוס, לילות אטיקה, הערה 144.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Naevius, Gnaeus, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, בויקיטקסט באנגלית
- ^ אולוס גליוס, לילות אטיקה, ספר 3, פרק 3, סעיף 15.
- ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 287.
- ^ נאיוויוס, קטעים שונים, 2.
- ^ Unassigned Fragments (קטעים ללא ייחוס), 1.
- ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. III: IV. Naevius, p. 13
- ^ ראו גם: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 142–143.
- ^ John E. Thorburn, The Facts on File Companion to Classical Drama (2005), p. 361: Naevius