גנו (בעל חיים)

סוג של אנטילופה אפריקנית דמויית בקר

גְּנוּ[1] (שם מדעי: Connochaetes, באנגלית נקרא Wildebeest - "בהמת פרא", עקב הדמיון לפרה) הוא פרסתן בינוני דמוי-בקר המשויך למשפחת הפריים ולתת-משפחת הבובאלים ואנדמי ליבשת אפריקה. הגנו כולל שני מינים עיקריים: הגנו השחור או בשמו הנוסף גנו לבן-זנב (Connochaetes gnou) והגנו הכחול הקרוי גם גנו הפסים (Connochaetes taurinus).

קריאת טבלת מיוןגנו
Krugerův park, Jihoafrická republika - panoramio (1).jpg
גנו כחול
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכפילי פרסה
משפחה: פריים
תת־משפחה: בובאלים
סוג: גנו
מינים
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Connochaetes
ליכטנשטיין, 1812
תחום תפוצה
Connochaetes map.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כיום ישנם חמישה תת-מינים של הגנו הכחול החיים ברחבי יבשת אפריקה. לעומתו, הגנו השחור חי בדרום היבשת בלבד ואין לו תת-מינים.

מיון ושיוך זני הגנו ביבשת אפריקהעריכה

היסטוריית גילוי הזניםעריכה

על פי ניתוח מולקולרי והערכות ממאובנים שתועדו, נמצא כי שני הזנים התפצלו לפני כמיליון שנה לסוג צפוני ודרומי. לכל סוג מאפיינים ייחודיים שהתפתחו בהתאם למיקום. בעקבות התפצלות זו, שושלת הגנו הכחול השתנתה ביולוגית ממאפייניו הביולוגיים המקוריים. בנוסף כחלק מהשינוי הביולוגי המצטבר, הגנו השחור החל להסתגל לשטחי ערבה פתוחים.

סממנים פיזייםעריכה

הגנו השחור והכחול מאופיינים כמכפילי פרסה ובעלי קרניים. לשני המינים יש פלג גוף קדמי גדול וכבד ביחס לפלג הגוף האחורי ושניהם בעלי חרטום ארוך ומקושת. הגנו הכחול הוא הגדול מבין השניים.

כמו כן הזכרים גדולים יותר מהנקבות ובעלי קרניים חזקות יותר. השוני הביולוגי הבולט בין הגנו הכחול לגנו השחור הוא במיקום ובעקימות הקרניים שלהם, בצבע הפרווה וכן בצבע ואורך הזנב.[2]

מאפיין[3][4][5][6] נקבת גנו שחור זכר גנו שחור נקבת גנו כחול זכר גנו כחול
משקל 110–160 ק"ג 147–193 ק"ג 140–260 ק"ג 210–260 ק"ג
גובה כתף 106–116 ס"מ 111–121 ס"מ 122–135 ס"מ 130–150 ס"מ
אורך הראש והגוף 170–220 ס"מ 170–223 ס"מ 213–242 ס"מ
אורך הזנב 80–100 ס"מ 60–100 ס"מ
אורך הקרניים 45–78 ס"מ 30–40 ס"מ עד 83 ס"מ
צבע שיער חום חום בהיר, אפור וייתכן ברק כחלחל - כסוף
צבע רעמה גוונים בין קרם לשחור שחור
צבע זנב קרם שחור
אזורי מחיה עיקריים יערות וערבות שטחי ערבה פתוחים
תמונה כללית    

אקולוגיהעריכה

מחייהעריכה

הגנו חי בערבות ובשטחים מיוערים פתוחים באפריקה, בעיקר בטנזניה. המערכת האקולוגית בסביבת הסוואנה האפריקאית מכילה 28 פרסתנים, ביניהם הגנו, לצד כ-10 מיני קרניבורים גדולי ממדים הניזונים מהם. ממצאים אלו מפתיעים מכיוון שמדובר בכמות גבוהה של מינים שונים, המצליחים להתקיים חרף הירידה ההדרגתית בכמות המשאבים הטבעיים[6].

בית הגידול והישרדות בטבעעריכה

בחירת בית הגידול על ידי הגנו מושפעת מכמה פרמטרים. הגנו הוא בעל חיים התלוי במים, מה שגורם לו לנוע בעקבות מקורות מים. תנועתו היא בכיוון ההפוך מהחיות שאינן תלויות במים, לרבות הראם והצבי. עקב העובדה שהגנו ניזון בעיקר מעשבים, הוא נע לאורך השנה בהתאם לשינויים העונתיים באדמות.[6]

בחירת סביבת המחיה הטבעית מושפעת מטורפים הנמצאים באזור, כאשר הסכנה לחייו של הגנו מושפעת במידה רבה ממשקלו. גנו מגיע עם בגרותו למשקל של כמה מאות קילוגרמים. הפריטים הפרסתנים השוקלים מעל 150 ק"ג, לרבות גנו, צבי, אימפלה, טופי, בומאל איילי, זברה ווילנד מצוי, פגיעים רק בידי הטורפים הגדולים: צבוע נקוד, אריה ונמר. עקב כך מבין 28 המינים באזור, לחיות הבינוניות והגדולות אורבות פחות סכנות מכיוון שטווח המינים שטורף אותם מצומצם יותר. עם זאת הם מקור המזון המועדף על ידי המינים שטורפים אותם.[6]

טקטיקת ההגנה העיקרית של הגנו היא התקבצות כעדר. הבוגרים עומדים מלפנים ומגנים על הצעירים, כאשר הבריחה מהסכנה נעשית כקבוצה. לצד זה פיתח הגנו טכניקות מתוחכמות יותר, לרבות משמרות שמירה על העדר במהלך הלילה. להקות גנו וזברה עשויות להתאגד בסביבת סוואנה פתוחה בעלת סיכויי תקיפה גבוהים, קרי, אזורים בעלי מספר רב יותר של טורפים המאיימים עליהן. טקטיקה זו מפחיתה עבורן את ממד הסכנה. נתונים שנאספו במשך למעלה משני עשורים בטנזניה מראים שהתנהגות זו מגינה עליהם ומהווה חלק מרכזי בהישרדותם.[7]

תוחלת חייו של גנו עומד על כ-7–8 שנים. אחוזי ההישרדות של הפרט גבוהים יותר כאשר הוא שייך לעדר גדול יותר[6].

הישרדות מינים אחרים בקרבת הגנועריכה

נוכחות הגנו משפיעה על המערכת האקולוגית בסביבה בה הוא חי. במהלך תקופת ההימצאות של אלפי חיות גנו בסביבה מסוימת, כחלק מההגירה העונתית שלהם, ישנה ירידה בכמות התקיפות של פרסתנים אחרים על ידי טורפי על: חלה ירידה בכמות התקיפות של ג'ירפות ובקר על ידי אריות, וכתוצאה מכך עולים אחוזי ההישרדות בקרב הג'ירפות. כמו כן נראתה ירידה בכמות התקיפות של זברות. הסיבה לכך ככל הנראה היא שחיות אלה אינן נודדות, ומהוות מקור הזנה זמין במשך כל השנה – להבדיל מהגנו.[8][6]

דפוסי רבייהעריכה

הגנו לא יוצר קשרים זוגיים קבועים. ההתרבות מתחילה בגיל שלוש אצל נקבות ובגיל ארבע בזכרים. תקופת הייחום נמשכת כ-23 ימים, ותקופת ההתעברות כשמונה חודשים. בתצפית נמצא שכ-80% מנקבות הגנו הרו במהלך תקופת הייחום.

תקופת ההזדווגות חלה בדרך כלל לאחר העונה הגשומה, כאשר הגנואים הזכרים מוזנים היטב ונמצאים בשיאם מבחינה גופנית. בתקופה זו מסמן הגנו הזכר טריטוריה זמנית ומנסה למשוך אליה נקבות. תדירות ההזדמנויות להזדווגות תלויה במיקום הטריטוריה ביחס לעדר הנקבות, כך שישנה תחרות עזה על טריטוריות. זכר הגנו מגן על הטריטוריה שלו מפני זכרים אחרים בעת שהוא מתחרה מולם על הנקבות. על מנת לפתות את הנקבות אל הטריטוריה שלהם, משתמשים הזכרים בנהמות ובהתנהגויות נוספות.[6]

הדמורפיזם הזוויגי (דו-צורתיות זוויגית) בחיית הגנו אינו בא לביטוי באופן בולט במראה החיצוני. ניתן להסביר זאת בחיקוי של התנהגות גברית משנית, כולל קרניים, על ידי האימהות. החיקוי נעשה כאמצעי לדחייה של פינוי הצאצאים עד אשר הם מוכנים לעזוב את עדר האם שלהם וגבולות בתיהם[6].

סכנות ושימור הגנועריכה

כיום יש ירידה חדה בגודל אוכלוסיית הגנו. תופעת ההגירה של הגנו דורשת שטחי מרעה גדולים אשר ירידתם הולכת ופוחתת בעקבות דרישות האדם לאדמות ונוף. האיום המרכזי מגיע מהצבת מחסומים, גדרות וכבישים שהאדם מציב, ומציד לא חוקי אשר מתרחש בשטחי מרעה. בנוסף לאיומי הטרף הטבעיים שמגיעים מחיות הטרף (אריות, נמרים, כלבי ציד אפריקאיים, ברדלסים וצבועים). בעקבות כך הגנו סווג על ידי האיחוד International Union for Conservation of Nature) 'IUCN') לבעל-חיים אשר נמצא בסכנה והוכנס לרשימה האדומה (IUCN Red List) הכוללת בתוכה רשימת זנים בסיכון.

כיום מאמינים כי קיימים כ-18,000 פרטים אשר 7,000 מתוכם נמצאים בנמיביה, מחוץ לשטחי המרעה הטבעיים שלהם, מהמקומות בהם הם גדלו. 80% מהם נמצאים בשטחים פרטיים ו-20% מתוכם נמצאים באזורים מוגנים. כניסתם לנמיביה זכתה להצלחה רבה ועלתה משמעותית את מספר מ-150 בשנת 1982 ל 7000 בשנת 1992.[9]

קשר עם האדם ושימושעריכה

הגנו מבוקש על יד בני אדם כמענה למספר צרכים: עור הגנו נחשב כבעל באיכות גבוהה, ובשרם יבש גס וקשה.[10] הגנו נהרג לצורך מאכל, ובמיוחד לצורך ייצור ה-biltong, זהו בשר ציד יבש ופופולרי מאוד בדרום אפריקה.[11] בשר הנקבה רך יותר מזה של הזכרים. הגנו מהווה מטרה עבור ציידי הבשר הלא חוקיים, מכיוון שקל למצוא אותו. שווי בשרו הוערך בשנת 2008 באזור ה 0.47$ לק"ג.[10] תועלת נוספת עבור האדם היא צואתו של הגנו אשר מפרה ומדשנת את אדמותיו החקלאיות. מאידך, הגנו עלול להעביר מחלות, לגרום למגפות ולהפיץ קרציות ותולעים.[12]

נדידת הגנו בסרנגטיעריכה

בכל שנה בתקופה זהה, מתחילה הנדידה המעגלית הגדולה של הגנו באזור השימור נגורונגורו בדרום הסרנגטי בטנזניה, ונעה בכיוון השעון דרך הפארק הלאומי של הסרנגטי, וצפונה לעבר שמורת המסאי מארה בקניה.

נדידה זו היא תופעה טבעית הנוצרת בעקבות זמינות שטחי המרעה. במהלכה, כ-1.4 מיליון גנו, עדרי זברות וצבאים ממין צבי תומסון, נעים בין העונה היבשה והרטובה כ-30,000 ק"מ.

בקרב זני הגנו, הגנו השחור והגנו הכחול, הראשון לרוב נוודי ואילו מתוך הזן השני ישנן גם אוכלוסיות נוודיות וגם אוכלוסיות שאינן נוודיות.

רוב תופעת הנדידה מתרחשת באזור המערכת האקולוגית של הסרנגטי-מארה, המורכבת מאזורי פארקים לאומיים, אזורי שימור ואזורים המוגנים מציד, שמתפרשים על מעל 10,000 קילומטרים רבועים (10,000,000 דונמים) בטנזניה וקניה.

נדידת הגנו בסרנגטי היא חלק ייחודי ממורשת ביולוגית. אחת נקודות הציון המרכזיות במהלך הנדידה היא חציית נהר המארה בקניה.

מסלול ועונות הנדידהעריכה

השלב ההתחלתי מתרחש בסביבות ינואר עד מרץ, כשעונת ההמלטה מתחילה, תקופה בה העשב בשל וזמין לזברות, גנו, צבאים, ובעלי חיים נוספים.

במהלך פברואר, הגנו נמצאים בדרום המערכת האקולוגית, רועים במישורים בעלי העשב הנמוך, והנקבות ממליטות כ-500,000 עגלים תוך כשבועיים-שלושה.

כשעונת הגשם מסתיימת במאי, הגנו מתחילים לנוע צפונה לאזורים שסביב לנהר הגרומטי, שם הם בדרך כלל נשארים עד סוף יוני. חציית נהרות הגרומטי והמארה מתחילות ביוני. העדרים מגיעים לקניה בסוף יולי - תחילת אוגוסט, ושם ישארו עד סוף העונה היבשה.

בתחילת נובמבר, עם התחלת הגשמים הקצרים, הנדידה מתחילה לנוע שוב דרומה, לעבר המישורים נמוכי העשב באזור הדרומי-מזרחי. העדרים בדרך כלל מגיעים בדצמבר, כך שיש להם מספיק זמן עד עונת ההמלטה בפברואר.

הסיבות לנדידהעריכה

מספר השערות ניסו להסביר את הנדידה השנתית של הגנו בסרנגטי.

הנדידה מונעת בעיקר מכמות הגשמים שמגיעה מהמישורים הדרומיים בעלי העשב הנמוך, לאזורי הסוואנה והקרקעות המיוערות עם עשב גבוה בצפון, מרכז ומערב של המערכת האקולוגית.

כמות הגשמים מעמידה אילוץ: בסוף העונה הרטובה, המינים הנודדים עוזבים את המישורים בהם העשב מתייבש והעשב הירוק הופך למוגבל בטווח הצפוני והרטוב יותר של המערכת האקולוגית.

אילוץ זה מחייב את הגנו ומינים נודדים נוספים לנוע צפונה.

הזנים הנודדיםעריכה

בנגורונגורו, רוב בעלי החיים יושבי קבע, והזכרים מתחזקים רשת טריטוריות במהלך השנה. נקבות וצעירים יוצרים קבוצות של כ-10 אינדיבידואלים, או מצטרפים להתקבצויות גדולות יותר, וזכרים חסרי טריטוריה יוצרים קבוצות רווקים.

בסרנגטי ובטרנגירי האוכלוסיות בעיקרן נוודיות, מאופיינות בעדרים שמכילים זכרים ונקבות, אך קיימות גם תתי אוכלוסיות יושבות קבע. במהלך עונת הייחום, הזכרים יוצרים טריטוריות זמניות לכמספר שעות עד יום, ומנסים לאסוף מספר נקבות איתן הם מזדווגים, אבל בקרוב הם יצטרכו להמשיך, לעיתים קרובים ממשיכים הלאה כדי ליצור טריטוריה זמנית אחרת.

במסאי מארה, האוכלוסייה היושבת קבע של הגנו הכחול הדלדלה מכ-119,000 פריטים ב-1977, לכ-22,000 ב-1997. נראה שהסיבה לירידה זו היא התחרות ההולכת וגדלה בין הבקר לגנו על אזורי מרעה שקטנים כתוצאה משינויים בשיטות חקלאיות, וייתכן שבגלל תנודות בירידת גשמים.

השפעת הנדידה על המערכת האקולוגיתעריכה

ראשית, במהלך נדידת הגנו, הוא ניזון מהעשב ומדשן את האדמה בעזרת גלליו. ניתן לחלק את המערכת האקולוגית של הסרנגטי, בהכללה, לשני סוגי אזורי מחיה עיקריים: מישורים חסרי עצים בעלי עשב נמוך, הנמצאים בחלקה הדרומי של האקוסיסטמה, והסוואנה בעלת העשב הגבוה והקרקעות המיוערות בצפונה ובמערבה. הגנו הם אוכלי עשב במערכת זו, עם אוכלוסייה שמוערכת בין 1 ל-1.4 מיליון פריטים לאורך 25 השנה האחרונות.

שנית, אריות, צ'יטות, צבועים, תנינים וטורפים נוספים מסתמכים עליהם כמזון. אלפי גנו נטרפים מידיי שנה, חלקם על הקרקע וחלקם לאחר טביעה בזמן חציית נהר, על ידי עוזניות או תנינים שמחכים להם בנהר.

סכנות ואיומים במהלך הנדידהעריכה

 
תנין יאור מזנק על גנו כחול ותופס אותו במלתעותיו בנהר המארה שבשמורת מסאי מארה.

אחת הסכנות הגדולות במהלך הנדידה היא חציית נהר המארה, קצת לאחר המעבר מטנזניה לקניה. לא ידועה הסיבה לבחירת העדר את הנקודה בה יחצו את הנהר, נקודה שעשויה להשתנות מחציה לחציה. הם מתגודדים על גדת הנהר, רצים קדימה ואחורה, חסרי מנוחה ולחוצים לקראת המעבר בנהר. מלבד סכנת הטביעה, מחכים לגנו תניני יאור גדולים שמציבים עצמם ליד נקודות החציה ותופסים פריטים מהעדר כשאלה מטלטלים במים.

בנוסף לכך, לאורך השנים 20172020, נהר המארה הפך לעמוק בצורה מסוכנת עבור הגנו, באופן חלקי בגלל כריתת היערות בקו פרשת המים.

יתר על כן, בעקבות אוכלוסיית בני האדם ההולכת וגדלה במזרח אפריקה, מדענים הביעו דאגה שלחצים של פיתוח, כריתת יערות, וציד לא חוקי יהוו סכנה עבור הגנו. העדר הגיע לשיא כמעט היסטורי של 1.5 מיליון פריטי לפניי כעשור, וכעת מונה רק כ-1.2 מיליון. ייתכן גם שירידה זו נובעת משינוי אקלים - האוקיינוס ההודי מתחמם ורוחות מעבירות לחות למזרח אפריקה, כתוצאה מכך מתרחשות תקופות של בצורת או מערכות גשם אינטנסיביות יותר, שמעלות את הסיכוי לאיום חדש על הגנו והנדידה שלו.[13]

אוכלוסיית הגנו במדינות אפריקהעריכה

דרום אפריקה על פי הערכות, קיימים כ-40,000 פרטי גנו כחול בדרום אפריקה.

חלקם בחוות פרטיות וחלקם בפארקים לאומיים, כדוגמת פארק קרוגר, שמורות קוואזולו-נטאל, שמורת מדיקווה והפארק הלאומי פילנסברג.

זימבבואה עיקר אוכלוסיית הגנו בזימבבואה ממוקמת באזור הספארי למקו, ומונה כ-8,000 פרטים.

ניתן למצוא כמה מאות פרטים נוספים בחוות פרטיות וכמאה פרטים בפארק הלאומי גונרזהו.

בוטסואנה וקלהארי מספר הפרטים בבוטסואנה מוערך בכ-46,000.

בצפון הקלהארי, מספר הפרטים מוערך בכ-14,000 ומרוכז בעיקר בדלתת האוקבנגו ובפארק הלאומי מקגדיקגדי. בחוות טולי בלוק שבמזרח הקלהארי, מוערך מספר הפרטים בכ-19,000. כ-10,000 – 12,000 נוספים שוכנים בפארקים בדרום מערב הקלהארי.

נמיביה על פי הערכות, בפארק הלאומי אטושה, שוכנים כ-2,000 – 3,000 פרטים. ניתן לשער כי קיימים עוד פרטים רבים בחוות פרטיות, אך מספרם אינו ידוע.

זמביה וברוטסלאנד – בעזרת African Parks, ארגון חוץ ממשלתי שלא למטרות רווח, הוגברו מאמצי השימור והופחת הציד הלא חוקי בפארק הלאומי ליאווה פליין ומספר הפרטים בפארק מוערך בכ-23,500.

מוזמביק מלחמת האזרחים במוזמביק, פגעה קשות באוכלוסיית הגנו במוזמביק, ובשנות ה-90 הגנו כמעט ונכחד לחלוטין במדינה, עם עדויות מעטות לקיומו.

במאמץ לשקם את אוכלוסיית בעלי החיים במוזמביק, החל ב-2002 הועברו קרוב ל-2,000 בעלי חיים, ובהם כמה מאות גנו, מהפארק הלאומי קרוגר לפארק הלאומי לימפופו. בין השנים 2004 ל-2007, ובעזרת עמותת קאר, בראשותו של גרגורי קאר, הובאו פרטי גנו לפארק הלאומי גורונגוסה לאחר שנכחדו בו לחלוטין.

טנזניה על פי הערכה, בשמורת הציד סלוס, קיימים כ-56,000 פרטים.

בפארק הלאומי סאדני שבמזרח טנזניה ניתן למצוא כמה מאות פרטי גנו לבן זקן מזרחי.[14]

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גנו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מילון בעלי חיים: נכר (תשל"ב), 1972, האקדמיה ללשון העברית.
  2. ^ Rebecca R. Ackermann, James S. Brink, Savvas Vrahimis, Bonita De Klerk, Hybrid wildebeest (Artiodactyla: Bovidae) provide further evidence for shared signatures of admixture in mammalian crania, South African Journal of Science 106, 2010-10-29 doi: 10.4102/sajs.v106i11/12.423
  3. ^ Black Wildebeest - Encyclopedia of Life, eol.org
  4. ^ Blue Wildebeest - Encyclopedia of Life, eol.org
  5. ^ wildebeest - Encyclopedia of Life, eol.org
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Richard D. Estes, The Gnu's World: Serengeti Wildebeest Ecology and Life History, Univ of California Press, 2014-04-12, ISBN 978-0-520-95819-7. (באנגלית)
  7. ^ Baldus, R. D., and A. E. Cauldwell, Tourist Hunting and Its Role in Development of Wildlife Management Areas in Tanzania, Game and Wildlife Science
  8. ^ Derek E. Lee, Bernard M. Kissui, Yustina A. Kiwango, Monica L. Bond, Migratory herds of wildebeests and zebras indirectly affect calf survival of giraffes, Ecology and Evolution 6, 2016-10-25, עמ' 8402–8411 doi: 10.1002/ece3.2561
  9. ^ Economic Development Erika Schulze (Free State Department of Small Business, Petri Viljoen, Paul Grobler (University of Free State), Bloemfontein) James Brink (National Museum, Savvas Vrahimis, IUCN Red List of Threatened Species: Black Wildebeest, IUCN Red List of Threatened Species, ‏2016-06-16
  10. ^ 1 2 Ronald M. Nowak, Walker's mammals of the world, Baltimore : Johns Hopkins University Press, 1999
  11. ^ Staffan Ulfstrand, Savannah lives, Oxford University Press, 2002
  12. ^ NATIONAL ACADEMY OF SCIENCES-NATIONAL RESEARCH COUNCIL WASHINGTON DC Talbot, Lee M. Talbot, Martha H., WILDLIFE MONOGRAPHS. THE WILDEBEEST IN WESTERN MASAILAND, EAST AFRICA, 1963-09
  13. ^ For Wildebeests, Danger Ahead, Smithsonian Magazine (באנגלית)
  14. ^ Estes, Richard., Status of the wildebeest (Connochaetes taurinus) in the wild 1967-2005, Wildlife Conservation Society, [2009]