פתיחת התפריט הראשי

גרנד פרי בריטניה

גרנד פרי בריטניה הוא מרוץ גרנד פרי המתקיים אחת לשנה כחלק מסבב מרוצי אליפות הפורמולה 1. הגרנד פרי הבריטי הוא המרוץ הוותיק ביותר באליפות - היה זה מרוץ הבכורה שפתח את האליפות בשנת 1950, עונת הבכורה. מרבית המרוצים נערכו במסלול סילברסטון. מאז שנת 1948 המנצח במרוץ מקבל את "גביע הגרנד פרי הבריטי" המוענק על ידי "מועדון הרכב המלכותי".

גרנד פרי בריטניה
British Grand Prix
תוואי המסלול בו מתקיים המרוץ מאז שנת 2011
תוואי המסלול בו מתקיים המרוץ מאז שנת 2011
ענף פורמולה 1
תאריך ייסוד 1926
הכי הרבה זכיות אליפות הנהגים:
בריטניהבריטניה לואיס המילטון (6)
אליפות היצרנים:
איטליהאיטליה פרארי (16)
www.silverstone.co.uk

היסטוריהעריכה

ברוקלנדס: 1926–1927עריכה

מסלול ברוקלנדס נבנה בשנת 1907 בוייברידג', שבמחוז סארי הנמצא בסמוך ללונדון. היה זה המסלול הראשון שתוכנן מלכתחילה לשמש כמסלול מרוצים ושימש גם כאחד משדות התעופה הראשונים במדינה. מרוץ הגרנד פרי הראשון תוכנן על ידי הנרי סגראב, נהג המרוצים הבריטי שניצח בגרנד פרי צרפת בשנת 1923 ובגרנד פרי סן סבסטיאן שנה לאחר מכן. במרוץ הבכורה ניצחו צמד הנהגים הצרפתים לואי וגנר ורוברט סנישאל. שנה לאחר מכן התקיים במסלול הגרנד פרי השני.

במהלך השנים הבאות התקיימו בבריטניה מספר מרוצים, שלא היו חלק מסבבי האליפות. גרנד פרי דונינגטון התקיים בשנים 1937 ו-1938 בדונינגטון פארק. המרוצים התקיימו בשליטה של היצרנים הגרמנים. ברנד רוזמאייר וטאציו נובולארי, שניהם נהגי חברת יוניון אוטו ניצחו במרוץ.

סילברסטון: 1948–הווהעריכה

ברוקלנדס נפגע במהלך מלחמת העולם השנייה ונזנח בסיום המלחמה. מסלולי מרוצים חדשים נבנו במקומם של בסיסי חיל האוויר הבריטי שיצאו משימוש. מועדון הרכב המלכותי יזם את מרוץ הגרנד פרי הראשון במסלול סילברסטון ב-2 באוקטובר 1948. את המרוץ ניצח לואיג'י וילורסי שהתחרה עבור מזארטי. המסלול עבר שינויים רבים על מנת להפוך אותו למסלול מהיר יותר לקראת המרוץ השני שהתקיים בשנת 1949.

בשנת 1950 הוצגה אליפות הפורמולה 1 וגרנד פרי בריטניה נבחר להיות מרוץ הבכורה של האליפות. המלך ג'ורג' השישי היה בין הצופים במרוץ וראה את ג'וזפה פארינה מנצח במרוץ[1]. בעונת 1951 ניצח חוסה פרוילאן גונזלס במרוץ, ניצחון שהיה ניצחון הבכורה של קבוצת פרארי באליפות[2][3]. אלברטו אסקרי ניצח בשני המרוצים הבאים לפני שגונזלס השיג ניצחון שני בשנת 1954.

החל מעונת 1955 התקיים הגרנד פרי במסלול אינטרי ובסילברסטון, לסירוגין. סטירלינג מוס ניצח במרוץ לאחר קרב צמוד עם חואן מנואל פנג'יו[4][5]. קבוצת מרצדס הייתה דומיננטית וזכתה בכל ארבעת המקומות הראשונים במרוץ. פנג'יו ניצח במרוץ שנה לאחר מכן עבור פרארי. מוס ניצח במרוץ בעונת 1957, הפעם עבור קבוצת ואנוול. המרוץ האחרון באינטרי התקיים בעונת 1962. ג'ים קלארק ניצח במרוץ בפעם הראשונה. בהמשך ינצח במרוץ עוד ארבע פעמים.

את מקומו של המסלול באינטרי תפס בעונת 1964 מסלול ברנדס האטץ' הנמצא במחוז קנט. המסלול נבנה בשנת 1950 והורחב משמעותית עשור לאחר מכן. בניגוד למסלול השטוח באינטרי מסלול ברנדס האטץ' מאופיין בפניות חדות ושינויי גובה רבים[6]. המרוץ בעונת 1969 סיפק קרב צמוד בין ג'קי סטיוארט ויוכן רינדט. רכבו ושל רינדט ספג פגיעה קשה בכנף האחורית של הרכב ונאלץ להיכנס לרחבת הטיפולים על מנת לתקן את הבעיה. סטיוארט ניצח במרוץ[7]. שנה לאחר מכן היה זה רינדט שהשיג את הניצחון. במרוץ בעונת 1973 אירעה תאונה גדולה במהלך ההקפה הראשונה, תאונה בה היו מעורבות 11 מכוניות, אך ללא נפגעים[8]. לקראת עונת 1975 נוספה פניית שיקיין נוספת, פניית וודקוט (Woodcote), על מנת להאט את המהירות בה נכנסות המכוניות לפנייה. גשם כבד ירד במהלך המרוץ, והוביל נהגים רבים, ביניהם ג'ודי שכטר וג'יימס האנט, להחליק מחוץ למסלול. אמרסון פיטיפלדי ניצח במרוץ, שקוצר בעקבות הגשם.

שינויים נוספים בוצעו במסלול בעונת 1976. באותה שנה עורר המרוץ מחלוקות גדולות. הטלוויזיה הבריטית סירבה לשדר את המרוץ בשל החלטתה של קבוצת סורטיס לפרסם על המכוניות את חברת דורקס, יצרנית הקונדומים[9]. האנט ניצח במרוץ, אך לאחר מכן נפסל בשל תלונות של פרארי וקבוצות אחרות והניצחון ניתן לניקי לאודה, שסיים במקום השני[10]. קליי רגצוני ניצח במרוץ בברנדס האטץ' בעונת 1979, הניצחון הראשון של קבוצת ויליאמס[11]. לאודה ניצח שוב בגרנד פרי בעונת 1984 ועלה לראש טבלת הניקוד של האליפות בכל הזמנים[12]. איירטון סנה זינק למרוץ בעונת 1985 מהמקום הרביעי, אך לקח את ההובלה לאחר הפנייה הראשונה. הוא הוביל לאורך חלקים גדולים של המרוץ, אך לבסוף נותר ללא דלק והפסיד במרוץ לאלן פרוסט[13]. המרוץ בעונת 1986 היה האחרון שהתקיים בברנדס האטץ'. ז'אק לאפיט, בן ה-42, נפגע בתאונה בפנייה הראשונה. תאונה שהביאה לסיום קריירת המרוצים שלו. נייג'ל מנסל שמכוניתו נתקעה בתחילת המרוץ החליף למכונית הרזרבית של נלסון פיקה, שותפו לקבוצה, וניצח עימה במרוץ[14].

 
נייג'ל מנסל מסיע את איירטון סנה שנותר ללא דלק בסיום הגרנד פרי של עונת 1991

המסלול בסילברסטון עבר מספר שינויים לקראת עונת 1987. מנסל, שבחר שלא להחליף צמיגים במהלך המרוץ, שבר את שיא המסלול 11 פעמים בדרך לניצחון שני ברציפות. בסיום המרוץ פרצו מאות צופים לתוך המסלול[15]. בשלושת המרוצים הבאים סיים מנסל במקום השני אחרי סנה (1988) ופרוסט (1989, 1990). בסיום המרוץ בשנת 1990 זרק מנסל את הכפפות לקהל והכריז על פרישה, הכרזה ממנה חזר בסופו של דבר[16]. לקראת עונת 1991 עבר המסלול, שנחשב למסלול המהיר באליפות, שינוי משמעותי שהאט את קצב הנהיגה. מנסל ניצח בשני המרוצים הבאים. לאחר פרישתו ניצחו במרוץ שני נהגים אחרים של קבוצת ויליאמס, פרוסט ודיימון היל.

בעקבות מותם של איירטון סנה ורולנד רצנברגר בגרנד פרי סן מרינו של שנת 1994 בוצעו במסלול מספר שינויים. שינויים נוספים נעשו שנתיים לאחר מכן. במהלך המרוץ של 1999 נפצע מיכאל שומאכר ושבר את רגלו. בעקבות הפציעה החמיץ את מרבית העונה ויצא ממרוץ האליפות. בשנת 2003 פרץ למסלול קורנליוס הורן, שנודע בהתפרצויות לאירועים במטרה לעורר מודעות לכך שסוף העולם מתקרב. המרשלים הצליחו לתפוס אותו ולהורידו מהמסלול ובהמשך נעצר על ידי המשטרה[17].

מחלוקת בין מועדון נהגי המרוצים הבריטי (BRDC), בעלי המסלול בסילברסטון ובין הנהלת הפורמולה 1 לגבי מימון השיפוצים הנדרשים במסלול הוביל לספקות לגבי המשך המרוץ. באוקטובר 2004 הוצא המרוץ מסבב התחרויות המתוכנן לשנת 2005 בשל סירוב של הבעלים לשלם את דמי ההשתתפות שנדרשו[18]. בסופו של דבר נחתם חוזה חדש לקיום המרוץ לחמש שנים נוספות[19]. ביולי 2008, שנה לפני סיום החוזה, הוכרז כי יחתם הסכם עם דונינגטון פארק ל-10 שנים[20]. דונינגטון פארק לא הצליח להשיג את המימון הנדרש ובדצמבר 2009 נחתם חוזה חדש עם סילברסטון ל-17 עונות[21].

מנצחיםעריכה

נהגים שניצחו את המרוץ מספר פעמיםעריכה

נהגים המופיעים בכתב מודגש עדיין פעילים

ניצחונות נהג שנים
6 בריטניה  לואיס המילטון 2008, 2014, 2015, 2016, 2017, 2019
5 בריטניה  ג'ים קלארק 1962, 1963, 1964, 1965, 1967
צרפת  אלן פרוסט 1983, 1985, 1989, 1990, 1993
4 בריטניה  נייג'ל מנסל 1986, 1987, 1991, 1992
3 אוסטרליה  ג'ק ברבהאם 1959, 1960, 1966
אוסטריה  ניקי לאודה 1976, 1982, 1984
גרמניה  מיכאל שומאכר 1998, 2002, 2004
2 ארגנטינה  חוסה פרוילאן גונזלס 1951, 1954
איטליה  אלברטו אסקרי 1952, 1953
בריטניה  סטירלינג מוס 1955, 1957
בריטניה  ג'קי סטיוארט 1969, 1971
ברזיל  אמרסון פיטיפלדי 1972, 1975
קנדה  ז'אק וילנב 1996, 1997
בריטניה  דייוויד קולטהארד 1999, 2000
ספרד  פרננדו אלונסו 2006, 2011
גרמניה  סבסטיאן פטל 2009, 2018
אוסטרליה  מארק ובר 2010, 2012

קבוצות שניצחו את המרוץ מספר פעמיםעריכה

קבוצות המופיעות בכתב מודגש הן קבוצות שעדיין פעילות באליפות
קבוצות המופיעות עם רקע ירוק הן קבוצות שהתחרו בעידן שלפני מלחמת העולם השנייה
קבוצות המופיעות עם רקע ורוד הן קבוצות שהתחרו בשנים בהן המרוץ לא נכלל כחלק מאליפות הפורמולה 1

ניצחונות יצרן שנים
16 איטליה  פרארי 1951, 1952, 1953, 1954, 1958, 1961, 1976, 1978, 1990, 1998, 2002, 2003, 2004, 2007, 2011, 2018
14 בריטניה  מקלארן 1973, 1975, 1977, 1981, 1982, 1984, 1985, 1988, 1989, 1999, 2000, 2001, 2005, 2008
10 בריטניה  ויליאמס 1979, 1980, 1986, 1987, 1991, 1992, 1993, 1994, 1996, 1997
8 בריטניה  לוטוס 1962, 1963, 1964, 1965, 1967, 1968, 1970, 1972
7 גרמניה  מרצדס 1955, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2019
3 אוסטריה  רד בול 2009, 2010, 2012
2 צרפת  דלגה 1926, 1927
איטליה  מזארטי 1948, 1949
בריטניה  קופר 1959, 1960
בריטניה  טיירל 1971, 1974
צרפת  רנו 1983, 2006

מנצחים לפי שנהעריכה

מרוצים המסומנים ברקע ורוד לא היו חלק מאליפות הפורמולה 1

שנה מנצח יצרן מסלול
2019 בריטניה  לואיס המילטון מרצדס סילברבטון
2018 גרמניה  סבסטיאן פטל פרארי
2017 בריטניה  לואיס המילטון מרצדס
2016 בריטניה  לואיס המילטון מרצדס
2015 בריטניה  לואיס המילטון מרצדס
2014 בריטניה  לואיס המילטון מרצדס
2013 גרמניה  ניקו רוזברג מרצדס
2012 אוסטרליה  מארק ובר רד בול-רנו
2011 ספרד  פרננדו אלונסו פרארי
2010 אוסטרליה  מארק ובר רד בול-רנו
2009 גרמניה  סבסטיאן פטל רד בול-רנו
2008 בריטניה  לואיס המילטון מקלארן-מרצדס
2007 פינלנד  קימי רייקונן פרארי
2006 ספרד  פרננדו אלונסו רנו
2005 קולומביה  חואן פבלו מונטויה מקלארן-מרצדס
2004 גרמניה  מיכאל שומאכר פרארי
2003 ברזיל  רובנס באריקלו פרארי
2002 גרמניה  מיכאל שומאכר פרארי
2001 פינלנד  מיקה הקינן מקלארן-מרצדס
2000 בריטניה  דייוויד קולטהארד מקלארן-מרצדס
1999 בריטניה  דייוויד קולטהארד מקלארן-מרצדס
1998 גרמניה  מיכאל שומאכר פרארי
1997 קנדה  ז'אק וילנב ויליאמס-רנו
1996 קנדה  ז'אק וילנב ויליאמס-רנו
1995 בריטניה  ג'וני הרברט בנטון-רנו
1994 בריטניה  דיימון היל ויליאמס-רנו
1993 צרפת  אלן פרוסט ויליאמס-רנו
1992 בריטניה  נייג'ל מנסל ויליאמס-רנו
1991 בריטניה  נייג'ל מנסל ויליאמס-רנו
1990 צרפת  אלן פרוסט פרארי
1989 צרפת  אלן פרוסט מקלארן-הונדה
1988 ברזיל  איירטון סנה מקלארן-הונדה
1987 בריטניה  נייג'ל מנסל ויליאמס-הונדה
1986 בריטניה  נייג'ל מנסל ויליאמס-הונדה ברנדס האטץ'
1985 צרפת  אלן פרוסט מקלארן-טאג סילברבטון
1984 אוסטריה  ניקי לאודה מקלארן-טאג ברנדס האטץ'
1983 צרפת  אלן פרוסט רנו סילברבטון
1982 אוסטריה  ניקי לאודה מקלארן-פורד ברנדס האטץ'
1981 בריטניה  ג'ון ווטסון מקלארן-פורד סילברבטון
1980 אוסטרליה  אלן ג'ונס ויליאמס-פורד ברנדס האטץ'
1979 שווייץ  קליי רגצוני ויליאמס-פורד סילברבטון
1978 ארגנטינה  קרלוס רויטמן פרארי ברנדס האטץ'
1977 בריטניה  ג'יימס האנט מקלארן-פורד סילברבטון
1976 אוסטריה  ניקי לאודה פרארי ברנדס האטץ'
1975 ברזיל  אמרסון פיטיפלדי מקלארן-פורד סילברבטון
1974 דרום אפריקה (1928-1994)  ג'ודי שכטר טיירל-פורד ברנדס האטץ'
1973 ארצות הברית  פיטר רבסון מקלארן-פורד סילברבטון
1972 ברזיל  אמרסון פיטיפלדי לוטוס-פורד ברנדס האטץ'
1971 בריטניה  ג'קי סטיוארט טיירל-פורד סילברבטון
1970 אוסטריה  יוכן רינדט לוטוס-פורד ברנדס האטץ'
1969 בריטניה  ג'קי סטיוארט מאטרה-פורד סילברבטון
1968 שווייץ  ג'ו סיפרט לוטוס-פורד ברנדס האטץ'
1967 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-פורד סילברבטון
1966 אוסטרליה  ג'ק ברבהאם ברבהאם-רפקו ברנדס האטץ'
1965 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-קליימקס סילברבטון
1964 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-קליימקס ברנדס האטץ'
1963 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-קליימקס סילברבטון
1962 בריטניה  ג'ים קלארק לוטוס-קליימקס אינרטי
1961 גרמניה המערבית  וולפגנג פון טריפס פרארי
1960 אוסטרליה  ג'ק ברבהאם קליימקס - קופר סילברבטון
1959 אוסטרליה  ג'ק ברבהאם קליימקס - קופר אינרטי
1958 בריטניה  פיטר קולינס פרארי סילברבטון
1957 בריטניה  סטירלינג מוס
בריטניה  טוני ברוקס
ואנוול אינרטי
1956 ארגנטינה  חואן מנואל פנג'יו לנצ'יה-פרארי סילברבטון
1955 בריטניה  סטירלינג מוס מרצדס אינרטי
1954 ארגנטינה  חוסה פלוריאן גונזלס פרארי סילברבטון
1953 איטליה  אלברטו אסקרי פרארי
1952 איטליה  אלברטו אסקרי פרארי
1951 ארגנטינה  חוסה פלוריאן גונזלס פרארי
1950 איטליה  ג'וזפה פארינה אלפא רומיאו
1949 שווייץ  עמנואל דה גרפנרייד מזארטי סילברבטון
1948 איטליה  לואיג'י וילורסי מזארטי
1947

1928
לא התקיים
1927 צרפת  רוברט בנויז דלגה ברוקלנדס
1926 צרפת  לואי וגנר
צרפת  רוברט סנישאל
דלגה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גרנד פרי בריטניה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ The Royal Silverstone Meeting, Motorsport Magazine, June 1950
  2. ^ Ferrari beats Alfa-Romeo in British Grand Prix, Motorsport Magazine, August 1951
  3. ^ 1951 British Grand Prix: Froilan Gonzalez: Ferrari’s First GP Win…, Primotipo.com, 18 December 2015
  4. ^ The 8th British Grand Prix, Motorsport Magazine, august 1955
  5. ^ Stirling Moss wins British Grand Prix - archive, 1955, The Guardian
  6. ^ 1964 British Grand Prix flashback, Racefans.net, 19 July 2009
  7. ^ 1969: The greatest British Grand Prix?, ESPNf1.com, 2 July 2014
  8. ^ Revson reigns in the 1973 British Grand Prix, Mclaren, 27 June 2013
  9. ^ British Grand Prix 1976: How a condom manufacturer forced F1 off TV, BBC, 8 July 2016
  10. ^ Hunt wins, then Lauda wins, ESPN, 8 July 2011
  11. ^ Grand Prix Gold: 1979 British GP, Autosport
  12. ^ The British Grand Prix, Motorsport Magazine, August 1984
  13. ^ Prost Triumphs In British Grand Prix, The New York Times, 22 July 1985
  14. ^ Mansell wins in Piquet’s car, Racefans.net, 13 July 2016
  15. ^ 1987: Mansell sends crowd into frenzy, BBC, 2 July 2015
  16. ^ Decline and Fall, Motorsport Magazine, August 1990
  17. ^ Protester mars British GP, BBC, 20 July 2003
  18. ^ British GP due to be axed in 2005, CNN, 30 September 2004
  19. ^ Silverstone gears up for F1 Brexit, Motorsport Magazine, March 2017
  20. ^ British GP will move to Donington, BBC, 4 July 2008
  21. ^ Silverstone signs 17-year deal for British Grand Prix, BBC, 7 December 2009