דאוד אבן מרואן אלמקמץ

דוד (דאוד) אִבן מָרוּאן אלמֻקָמָץ אלרָאקי (נפטר ב-937 לערך) היה פילוסוף יהודי. מקמץ לא השתייך כנראה למרכז התרבות היהודית ולא הגיע מעולם הישיבות של הגאונים, אלא למד בסביבה הנוצרית בנציבין שעל גבול סוריה-עיראק. כל כתביו, שנכתבו בערבית יהודית, מושפעים מהגות נוצרית ויש הסוברים אף שהתנצר בפועל (ושב לאחר מכן ליהדות) בעוד אחרים סוברים שרק היה מקורב לחוגים נוצרים. מבחינה רעיונית קרוב אלמקמץ לאסכולת הכלאם הקדום (מועתזילה), שהוא חלק מהתאולוגיה המוסלמית הקדומה, אך הוא גם משקף את ההשפעות הנוצריות על ההגות היהודית. בניגוד לפילוסופים יהודיים קרובים לתקופתו כרב סעדיה גאון, בחיי אבן פקודה ואחרים, לא מצטט אלמקמץ כלל מן המקרא אלא רק ממקורות יווניים וערביים, ייתכן שזו גם הסיבה לכך שיצירותיו לא זכו להתייחסותם של יהודים לאורך הדורות.

זיהוי ותולדות חייםעריכה

מוצאו של אלמקמץ הוא ככל הנראה מא-רקה, שבצפון סוריה, ממנה עבר לנציבין.

האזכור המוכר הראשון לאלמקמץ נמצא ב"כתב התנצלות"[1] של ידעיה הפניני, בו הוא מונה חכמי ישראל שעסקו בפילוסופיה ומדעים וחיברו ספרים בנושאים אלה, ובין השאר כותב כך "ושני חכמים שלא נודע אצלנו זמנם בבירור, האחד ר' דוד הבבלי מכונה "אל מקמץ". חוקר הקראים שמחה פינסקר זיהה אותו עם הקראי דוד הבבלי מקהיר[2], אך נראה שזיהוי זה שגוי. יש המזהים את "ספר המקמץ", המוזכר בהקדמת הספר "חובות הלבבות", מכוון לספרו של אלמקמץ.

ב-1885 פורסמה בהוצאת חברת מקיצי נרדמים פירושו של רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני לספר יצירה, ובה ציטוט מתורגם לעברית באופן משובש של פרקים מספרו הפילוסופי של אלמקמץ. לדבריו של ברזילי, לא ידוע לו האם אלמקמץ היה מן הגאונים, אך שמע שרב סעדיה גאון הכירו ואף שמע את שיעוריו. צבי גרץ, בספרו דברי ימי ישראל, טוען שאלמקמץ היה היהודי הראשון שהזכיר את אריסטו בפירוש.

אברהם אליהו הרכבי גילה בכתבי החכם הקראי יעקב הקירקיסאני שדוד אלמקמץ התנצר (או התקרב לנצרות מבלי להתנצר באופן פורמלי[3]) ולמד בנציבין אצל מלומד נוצרי בשם חנא (נונוס מנציבין) ולאחר שלמד ממנו וקיבל ידע נרחב בפילוסופיה, חיבר את ספרו הגדול "עשרים פרקים" שנכתב במגמה מובהקת נגד רעיונות הנצרות.

ב-1989 ראה אור בהוצאת בריל הספר Dawud ibn Marwan al-Muqammis's 'Ishrun Maqala המהווה את המחקר המפורט ביותר על אלמקמץ והגותו, שהוא סיכום ועיבוד עבודת הדוקטורט של שרה סטרומזה, הכולל את תרגום הספר לעברית.

כתביועריכה

עשרים פרקיםעריכה

ספרו התאולוגי הוא "עשרים פרקים" ("עשרון מקאלה"). ב-1898 גילה הרכבי בספריית סנט פטרבורג חמישה-עשר מתוך עשרים הפרקים של חיבורו הפילוסופי הגדול. נושאי הפרקים הם:

  1. הקטגוריות האריסטוטליות
  2. המדע והמציאות הריאלית
  3. הבריאה
  4. עדות שהעולם מורכב מחומר ורוח
  5. תכונות החומר והרוח
  6. ביקורת על המאמינים בקדמוניות החומר (כלומר שהיה קיים מאז ומתמיד ושיהיה לנצח)
  7. טיעונים לחיוב מציאות האל ובריאתו את העולם
  8. אחדות האל, נגד הנוצרים, הסביאנים והדואליסטים (כתות גנוסטית)
  9. תכונות ותוארי האל - פרק זה דומה לרעיונותיו של רבי סעדיה גאון שאין תכונות האל כתכונות האדם, גם אם יש שיתוף-שם (אלוהים אינו שומע כפי ששומע אדם. למרות המושג הזהה התכונה שונה בתכלית) ומדגיש את שלילת התארים
  10. הפרכת האנשת האל והרעיונות הנוצריים
  11. מדוע אלוהים הפך לאלם של בני האדם
  12. הוכחה שאלוהים יצר את האדם לטוב ולא לרע, התמודדות עם פסימיזם מוחלט ועם אופטימיזם מוחלט
  13. על הנבואה והנביאים
  14. סימנים לנביאי ונבואות אמת
  15. על מצוות "לא תעשה"

כתבים נוספיםעריכה

  • כיתאב אל חליקה, הוא פירוש על ספרי בראשית המושפע מאוד מפרשנות נוצרית. ככל הנראה זוהי הפרשנות השיטתית הראשונה שיהודי כתב בימי הביניים.
  • פירוש על מגילת קהלת.

אלמקמץ מצטט שני חיבורים נוספים פרי עטו, שלא שרדו, "כיתאב אל בודוד" ו"כיתאב פי ארד אלמקלאת עלא אלמנטק".

פרגמנט מתוך חיבור נוסף, "כיתאב אלתאווחיד" (על אחדות האל) נמצא בגניזה הקהירית ופורסם על ידי אלקן נתן אדלר ויצחק ברוידה[4].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נמצא בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תי"ח
  2. ^ שמחה פינסקר, ליקוטי קדמוניות
  3. ^ תלוי בפרשנות המונח בערבית בו השתמש קירקיסאני
  4. ^ המאמר: An Ancient Bookseller's Catalogue ב- Jewish Quarterly Review, כרך 13 (1901), עמ' 52-62