פתיחת התפריט הראשי

דוח לוכטר הוא מסמך פסאודו מדעי[1] שנכתב על ידי פרד לוכטר, מכחיש שואה אמריקאי, מהנדס מטעם עצמו, של תאי הוצאה להורג. דו"ח לוכטר הוזמן על ידי ארנסט צינדל, במטרה להגן על צינדל בבית המשפט בקנדה שם הוא הואשם בהפצה של חומרים שקריים, הנוגעים בעיקר בהכחשת שואה. לוכטר כתב את הדו"ח ב-1988 במטרה לחקור את הכדאיות של ההשמדה ההמונית באמצעות גז במחנות ההשמדה, בעיקר אושוויץ. הוא נסע למחנה, אסף מספר חתיכות של לבנים מהשרידים של משרפות ותאי גז (מבלי שקיבל רשות לכך), הביא אותם בחזרה לארצות הברית, ושלח אותם לאנליזה כימית. במשפט, לוכטר נדרש להסביר את הדו"ח כעד מומחה, אולם התברר כי הוא חסר השכלה, או ניסיון, להעיד כמומחה בתחום הזה.

לוכטר התמקד בהיעדר החומר הכימי כחול פרוסי (משקע של ברזל ציאנידי) מקירות תאי ההשמדה. לטענתו, היעדר חומר זה מעלה ספק באשר לטענות כי תאי הגזים שימוש להרג. עם זאת, חשיפה לציאניד לא תמיד מלווה ביצירת משקעי ברזל ציאנידי על הקירות. הדבר תלוי בתנאים מאוד מסוימים אשר מאפיינים את הקירות. לוכטר לא התייחס לעובדה זו בדו"ח, ולא לסוגים השונים של תרכובות ציאניד שעלולים להיות על הקירות, עובדה שפגעה קשות באמינותו. לעומת זאת, בבדיקות שנערכו במעבדות זיהוי פלילי בפולין, כן התייחסו להמצאות של תרכובות ברזל בקירות והבדיקה שלהם אישרה את המצאות הציאניד במקומות בהם ציפו למצוא אותו. בנוסף, הדו"ח הפולני גם הראה כי לוכטר התעלם מראיות חשובות, כגון מסמכים במשרדי האדריכלות של האס אס אשר סותרים אותו, המסמכים מתארים את אופן השימוש בתאי הגזים, ואת הקצב של שריפת הגופות.

תוכן עניינים

רקעעריכה

ב-1985 ארנסט צינדל פרסם את מאמרו מכחיש השואה, של ריצ'רד וורל- "האם באמת נרצחו שישה מיליון?" הוא נתבע לדין על ידי הרשויות בקנדה על פרסום דברי שקר. התביעה הראשונה לא צלחה, ואז הוא נתבע שנית.

אל צינדל הצטרף רוברט פוריסון אקדמאי מכחיש שואה מוכר בניסיון לעזור, וגם דייוויד אירווינג סופר אנגלי, ומכחיש שואה. פוריסון טען שכשמשווים בין תאי הגזים באושוויץ אל מול תאי הוצאה להורג בגז, הקיימים בארצות הברית רואים כי לא היה שום אפשרות באושוויץ לבצע הרג המוני בגז. הם הזמינו את ביל ארמונטראוט, שהיה סוהר בבית הסוהר המחוזי של מיזורי ונכח בהוצאות להורג מהסוג הזה. ארמונטראוט הציע לצינדל לפנות ללוכטר שהיה מהנדס של תאי הוצאה להורג. פוריסון מעיד כי בתחילה לוכטר לא פיקפק בשואה, אבל אחרי יומיים של דיונים ארוכים הוא הצליח לשכנע אותו בכך שלא התרחשה ההשמדה ההמונית בגז. לוכטר הסכים לשמש כעד במשפט של צינדל. כהכנה למשפט הוא נסע לשבוע לפולין. התלוו אליהם אשתו, מתרגם לגרמנית ופולנית, צלם (שנשכר על ידי צינדל), וכתב. אף על פי שלא היו איתם פיזית, לוכטר אמר שפוריסון וצינדל היו איתם ברוחם[2].

לוכטר היה שלושה ימים באושוויץ ועוד שלושה במיידנק. בזמן שהותו הוא לקח ללא רשות דגימות מהריסות תאי הגזים. אשתו והמתורגמן שימשו כצופים, בעוד הצלם מתעד את הכל במצלמתו. את הסרטון, והתיעוד של איסוף זה הוא הגיש בבית המשפט כעדות. לוכטר ביסס את טענותיו על בסיס הידע שלו על הפעלה של תאי גז, הסקירה שעשה באושוויץ של הריסות תאי הגזים, ועל בסיס תוכניות המתאר של המחנה. הוא טען כי קיבל אותן מגורמים רשמיים במוזאון אושוויץ[3].

הדו"חעריכה

הדוח פורסם תחת השמות דו"ח לוכטר: דו"ח הנדסי, הבודק את הטענות על הוצאה להורג בתאי הגזים באושוויץ, בירקנאו, מיידנק, פולין, וגם תחת השם אושוויץ: סוף הדרך. דוח לוכטר הבדיקה הראשונה המדעית של מחנה אושוויץ. הדוח פורסם בהוצאות לאור צינדל סמיסדאט, ועל ידי הוצאה לאור נקודת מוקד, שהיא ההוצאה לאור של דייוויד אירווינג. בית המשפט קיבל את הדו"ח רק כהצגת ראיות כללית, לא כראיה ישירה. לוכטר הוזמן להעיד במשפט ולהסביר את ממצאיו. לפני עדותו, הוא נשאל על כישוריו המקצועיים. עד מהרה התברר כי ללוכטר אין הכשרה, לא כמומחה רעלים, וכי אין לו תעודת הנדסאי. הוא בעל תואר ראשון באמנות, והוא האמין כי רכש את הכישורים הנחוצים למהנדסים ברמה מקצועית. הוא טען כי התואר הראשון שלו עסק בנושא הקשור להנדסה, אך התברר כי תחום עיסוקו היה היסטוריה. הוא גם טען כי דעתו נקבעה בעיקר מאותן תוכניות של המחנה שקיבל מהמוזאון, אך המוזאון הכחיש כל קשר אליו.

השופט רונלד תומאס טען שהמתודולוגיה של לוכטר מגוחכת. הוא פסל חלקים נרחבים מהדו"ח על בסיס חוסר המומחיות של לוכטר. הוא סירב לאפשר ללוכטר להעיד על ההשפעה של ציקלון B על בני אדם, כי הוא אף פעם לא עבד עם החומר, והוא לא היה מומחה הרעלים או כימאי. בכל הנוגע לדעותיו של לוכטר, יש להן ערך כמו הערך של כל הדיוט אחר, טען השופט. לוכטר גם טען כי התייעץ עם מומחים מחברת הכימיקלים דו פונט, בנוגע לתרכובות הציאניד, אך הם הכחישו כי דיברו איתו.

טענות וביקורתעריכה

ישנה ביקורת רבה על הדו"ח ובעיקר על המתודולוגיה של לוכטר. ג'יימס רות', המנהל של המעבדה שביצעה את ניתוח הדגימות שלוכטר אסף, העיד על תוצאות הבדיקה שערך, ללא שידע מהו המקור של החומרים שקיבל, ולא את סיפור הרקע שלהם. לאחר שגילה זאת (לאחר עדותו) הוא הסביר, שציאניד אינו חודר דרך הקירות. הדרך בה הם ביצעו את הבדיקה הייתה לשבור את החלקים שהביא ולבחון את הרכבם. הדבר גרם לדילול משמעותי של כמות הציאניד שנמצא בדגימה. הדבר הנכון לעשות היה לבדוק את המשטח של הדוגמיות.

כחול פרוסיעריכה

טענותיו של לוכטר על כך שלא נעשה שימוש בתאי הגזים להרג המוני מתבסס בעיקר על המצאות כתמי ציאניד על הקירות של תאי הגזים, אל מול קירות תאי החיטוי. אף על פי ששניהם היו חשופים לאותו החומר ציקלון בה על קירות תאי החיטוי נמצאו הרבה יותר כתמי ציאניד הידועים ככחול פרוסי מאשר על קירות תאי ההשמדה. עובדה שלא עולה בקנה אחד עם הכמויות ציאניד הנדרשות כדי להרוג בני אדם, אל מול כינים. טיעון זה משמש מכחישי שואה רבים. ד"ר גרין הגיב לדברים ואמר שכדי להשתמש בטיעון כזה יש להשוות את התנאים של תאי הגזים, אל מול תאי החיטוי בזמן השימוש בהם. קודם כל צריך להוכיח שכתמי הציאניד היו יכולים להיווצר על הקירות, לפני שמסיקים משהו מהעדרם. 

 
תא גזים במיידנק עם כתמי גז כחולים

כתמי ציאניד (המוכרים גם ככחול פרוסי) לא מופיעים תמיד עם חשיפה לציאניד. ישנם מספר גורמים המשפעים על היווצרותם. גורם אחד, הוא ריכוז גבוה מאוד של ציאניד. בניגוד למה שמכחישי שואה טוענים, נדרשת כמות הרבה יותר גדולה של ציאניד כדי להרוג חרקים וכינים מאשר להרוג בני אדם, כיוון שלחרקים ישנה עמידות הרבה יותר גבוהה לרעל זה. כדי להרוג חרקים צריך רמות ריכוז של עד 16,000 חל"מ (חלקים למיליון) וזמן חשיפה של יותר מ-20 שעות (לפעמים אפילו 72 שעות). לעומת זאת, ציאניד בריכוז של רק 300 חל"מ הוא קטלני לבני אדם בחשיפה של דקות. על מנת לצור כחול פרוסי על הקירות נדרשת חשיפה ארוכה לציאניד. בתאי החיטוי החשיפה הייתה ארוכה בהרבה מהחשיפה של תאי הגזים. הבדל זה הוא אחת הסיבות מאחורי הפער בריכוזים בין תאי הגזים לתאי החיטוי.

עוד גורם המשפיע על היווצרות כתמים הוא מדד החומציות. מדובר במדד מאוד רגיש שאפילו נוכחות של בני אדם במקום עלולה להשפיע עליו. כיוון שקירות תאי הגזים, היו עשויים בטון, וכי לתאי הגזים נדחקו אנשים רבים, רמת הפחמן הדו-חמצני בתאים הייתה גבוהה. הדבר יצר סביבה חומצית שמונעת את ההיווצרות של כחול פרוסי. לעומת זאת בתאי החיטוי הייתה סביבה לחה ובסיסית, וכך נוצרו שם הכתמים. גרין גם מציין כי יש לבדוק את נוכחות הציאניד בקירות, יש לבחון לא רק את כתמי הכחול פרוסי, אלא נוכחות של מלחי ציאניד נוספים. גם כאשר מחפשים מלחי ציאניד אחרים בקירות תאי הגזים, כמעט ולא נמצאו שאריות ציאניד בקירות. את העובדה הזאת ניתן להסביר בקלות על ידי ציון כי מרבית מלחי הציאניד הקיימים מסיסים במים (בניגוד לכחול פרוסי אשר אינו נמס במים), וכי תאי הגזים ההרוסים היו חשופים למזג האוויר. לוכטר לא התייחס כלל לסוגיה של מידת המסיסות של החומרים.[4].

גרין אומר שלאור זאת שהיווצרות הכתמים תלויה בגורמים רבים, וכי המחקר שערך לוכטר לא לקח אף אחד מהגורמים האלה בחשבון, הדו"ח שלו אינו מהימן. הדו"ח אינו מגלה שום דבר חדש, אלא רק מתאר את מה שראו במחנות עצמם.

בדיקות נוספות במעבדות בפוליןעריכה

 
חורבות התאי הגזים, ומשרפה II באושוויץ-בירקנאו.

בפברואר 1990, פרופסור יאן מרקביץ, מנהל המכון למחקר משפטי (IFRC) בקרקוב ערך ניסוי מסודר שבו התחשבו בקיומן של תרכובות ברזל ובתנאים הסביבתיים הקיימים על הקירות. בהתחשב בכך שחורבות תאי הגזים בבירקנאו נשטפו על ידי מים רבים מאז 1945, מרקוביץ והצוות שלו לא היו בטוחים אם ימצאו בכלל שרידי ציאניד באזור. אבל הם קיבלו רשות לאסוף דוגמיות, ואספו אותן מאזורים יחסית מוגנים מפני האקלים.

לוכטר טוען בדו"ח כי הכמויות הקטנות של ציאניד שמצא בתאי הגזים הם תוצאה של חיטוי כללי של המחנה. עם זאת המחקר הנוסף מראה כי המקום היחיד שבו היה עלול להיות חשוף לחיטוי שנערך ב-1942 נבדק ולא היו בו שרידי ציאניד. בהתאם לכך, המחקר הוכיח כי ציאניד נכח בכל המתקנים שבו ציפו למצוא ציאניד, כלומר כל חמש המשרפות, בלוק 11 ומתקני החיטוי. המחקר סתר כל ניסיון לטעון כי לא הייתה המתה בגז בתאי הגזים. הטענות של לוכטר כי נמצאו יותר שרידי ציאניד באזורי המגורים מאשר בתאי הגזים הופרכו באופן מוחלט. בנוסף, בדיקות שנערכו במחנה אושוויץ בשנת 1945 חשפו את הנוכחות של ציאניד במחיצות האוורור של הריסות המשרפה השנייה. (בדיקות אלה מראות כי מחקרו של לוכטר אינו המחקר הראשון מסוגו שנערך במחנות). ההיסטוריון ריצ'רד ג'. אוונס טוען כי העובדה כי נמצא פחות ציאניד בתאי הגזים, לעומת בתאי החיטוי, וכי נדרשת כמות גדולה יותר של ציאניד לחיטוי מאשר הרג, רק מוכיחה ההפך ממה שטען לוכטר בבורותו.

ביקורות נוספותעריכה

לוכטר גם טען כי המשרפות לא השתנו כלל מ-1942. כך שהמחקר שלו חשף את המצב לאשורו. פרופ' ואן פלט טען כי מדובר בשטויות בהתחשב בעובדה כי הגרמנים השמידו את התאי גז והמשרפות על מנת להסתיר את הראיות בדבר רצח עם. כיוון שהמבנים היו חשופים שנים רבות לאקלים, התנאים בהם השתנו לגמרי, וכל מחקר שנערך (כמו מחקרו של לוכטר) שלא לקח זאת בחשבון הוא מחקר שגוי.

ציקלון Bעריכה

טענה נוספת של לוכטר היא שציקלון בה הוא נפיץ ולכן לא סביר שהשתמשו בו בקרבה גדולה כל כך למשרפות. אף על פי שהטענה שציקלון בה נפיץ היא נכונה, יותר מדויק להגיד כי הוא נפיץ בריכוז מסוים שגבוה בהרבה מהריכוז בו השתמשו בתאי הגז. על מנת להיות נפיץ צריך להיות ריכוז של 56000 חלקיקים לממ"ק, בעוד שהערכות של שימוש בתאי גזים מצביעים על בין 450–1810 חלקיקים לממ"ק. מדובר בריכוזים נמוכים בהרבה מהריכוזים הבעייתיים.

לוכטר טען כי לתאי הגז לא היו מערכות אוורור. עיון קצר בארכיונים מגלה כי זו טעות. בחלק מהתאים היו מערכות איוורור, ובחלק נהגו לחבוש מסכות גז, על מנת להוציא את הגופות. לוכטר התבלבל בין תעלות האוורור לבין מערכות החימום, כך ניתן להבין מהתרשימים בארכיונים.

לוכטר שימש גם כעד מומחה בנושא השימוש במשרפות. הוא טען כי ניתן לשרוף עד 156 גופות ביום. בחקירותו הנגדית הוא הודה כי הוא אינו מומחה בעניין זה, ולא מכיר את המסמכים הרלוונטיים לעניין ממשרדי האס אס, שמעידים כי היכולת היומית של שרפת הגופות היא 4756 גופות ביום. היכולת הזאת (המגובה גם בעדויות, ומסמכי פטנט) משמשת גם כחיזוק, שאושוויץ לא היה מחנה עבדים פשוט, אלא מחנה השמדה.

הערות שולייםעריכה