פתיחת התפריט הראשי

רבי דוד אלקיים (רד"א, 1851 -1941) היה חכם, משורר, פסל, צייר, עיתונאי ומלומד יהודי מאסואירה שבמרוקו. אחד משלושת מחבריה של האנתולוגיה "שיר ידידות" שמהווה את הבסיס לשירת הבקשות של יהדות מרוקו. היה שותף לרבות מעמדות תנועת ההשכלה וכתב מאמרים לעיתונים כגון הצפירה.

רבי דוד אלקיים (אלקאים)
DavidElkayam.jpg
לידה 1851
ה'תרי"א לערך
מוגדור, מרוקו
פטירה 1941 (בגיל 90 בערך)
י' בניסן ה'ת"ש
מוגדור, מרוקו
עיסוק צייר, מגלף, פסל, נגר ואמן יודאיקה
לאום יהודי
שפות היצירה עברית
נושאי כתיבה שירה ופיוט

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

דוד אלקיים (לעיתים נכתב: אלקאים) נולד בשנת 1851 לנסים אלקאים במוגדור (אסואירה), עיר נמל ומסחר מרוקאית לחופי האוקיינוס האטלנטי. דבר את השפות עברית, צרפתית, מרוקאית יהודית, ערבית ספרותית ואנגלית והיה בקיא בשירה האנדלוסית של ימי הביניים ובשירה הערבית. הוא היה משורר רחב יריעה ושירתו מגוונת, ועוסקת בשאלות של מוסר, ארץ ישראל, עוני וזקנה, תקומת השפה העברית ורעיונות ההשכלה. מספר משיריו מוקדשים לסוגיות נדירות יחסית בשירה העברית של צפון אפריקה, כגון תהליך היצירה של המשורר ומהותו. פרופ' יוסף שטרית הגדיר אותו כ"אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון אפריקה, ואולי אף הגדול שביניהם".

רד"א היה חבר בקבוצה של מלומדים יהודים במוגדור שהיו שותפים לרבות מעמדות תנועת ההשכלה והושפעו ממנה. הוא עצמו שלח באופן קבוע מאמרים לעיתונים כלל-יהודיים מודרניים כגון הצפירה והיהודי (עיתון שיצא לאור בלונדון), בין השאר על חיי הקהילה היהודית במוגדור ובמרוקו בכללותה. במאמריו בעיתונים אלה שזורים עמדותיו המשותפות עם תנועת ההשכלה, כגון קריאה ליהודים לרכוש השכלה כללית, להתנהג בשווה ללא-יהודים במצוות בין אדם לחברו ועוד. גם בסגנון הכתיבה שלו רד"א הזכיר את כתיבתם של הוגי תנועת ההשכלה.

רד"א תמך בציונות משלביה המוקדמים, ובספטמבר 1900 היה בין המייסדים של אגודת "שערי ציון", האגודה הציונית הראשונה במרוקו. הוא חיבר שיר שבח בעקבות הצהרת בלפור, והיה קרוב בעמדותיו להוגים ציונים בני זמנו, בפרט בכל הנוגע לתחיית הלשון העברית. בכתביו הוא הביע צער רב על מצבה הנוכחי של העברית בתור שפת קודש בלבד שאין דוברים בה ומחדשים אותה. בראייתו העברית לא הכילה את המגוון הלשוני שמאפיין שפות חיות, ובפרט הערבית הספרותית אותה הוא הכיר היטב.

"על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגלויות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ"ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור[1] כמו משוררי הערבים."

אולם הוא המשיך לאורך שיריו הרבים להביע את הערצתו ואהבתו לשפה העברית, וכן את התקווה שהיא תקום מתרדמתה.

"עורי, שפת אמת, שפה ברורה/ שפה בין השפות, מה לך נרדמת?

שובי לימי נעורייך, הדורה/ התנוססי, ואל תהי נכלמת...

יש תקווה לאחריתך שמורה/ כימי מרדכי ואסתר נחתמת."

רד"א שילב בין שירה, לימודי קודש ומלאכה. הוא היה יוצר ואמן ברוך כישרונות - צייר דיוקנאות, אמן גילוף עץ ואמן יודאיקה (עיטור כתובות וייצור חפצי קודש). אולם עמד ניגוד בין השכלתו הנרחבת והמוניטין וההערכה שרחשו לכישרונו בקהילה היהודית לבין מצבו הכלכלי. הוא תיאר את ידענותו כ"חוכמת עני", ולאורך שיריו חוזרת הקריאה לצדק חברתי וכנגד התעמרות של העשירים והחזקים בחברה בחלשים מקרבה. הוא היה פעיל בולט בסכסוך החברתי שהסעיר את קהילת יהודי מוגדור בסוף המאה ה-19, בין קבוצת משכילים בני המלאח (הרובע היהודי) בעיר לבין הנהגת הקהילה שהורכבה מסוחרים עשירים שישבו ברבעים האירופאים של מוגדור. ר' אלקיים נמנה בין קבוצת המשכילים בני המלאח, שהונהגה על ידי ר' יצחק בן יעיש הלוי, והאשימה את ההנהגה של יהודי מוגדור באדישות כלפי עניי הקהילה שישבו במלאח. הם גם דרשו שבית הספר היהודי לבנות שנפתח במוגדור בשנת 1885 על ידי סטלה קורקוס והיה בעל אוריינטציה אנגלית יועבר לתוך תחומי המלאח, כך שהנערות בנות המלאח לא יצטרכו להסתכן ביציאה מהרובע היהודי לבדן.

87 משיריו נאספו לאנתולוגיה בשם "שירי דודים". 27 מתוכם הם שירים ארוכים (קצידה) העוסקים בפרשות השבוע, אותם רד"א רצה להפוך לחלק משירת הבקשות. בנוסף הוא היה אחד משלושת עורכיה של האנתולוגיה "שיר ידידות", אנתולוגיה של שירה עברית ופיוטים מהעת העתיקה ועד ימיו, בעיקר מספרד וצפון אפריקה, המהווה את הבסיס לשירת הבקשות של יהדות מרוקו.

הלך לעולמו בי' בניסן ה'ת"ש, ונקבר בבית הקברות היהודי במוגדור.

מכתביועריכה

  • רבי דוד אלקיים, שירי דודים, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית, תשמ"ג (1983).
  • רבי דוד אלקיים, מכתב ממרוקו, עיתון הצפירה, 15 בנובמבר 1891, עמ' 3.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ר' אלקיים מתייחס כאן לקביעתו של המשורר המפורסם ר' אברהם אבן עזרא בן המאה ה-12 שאין להשתמש בחרוזים על משקל "שור וחמור" בשירה העברית.