דוד גרינברג

במאי קולנוע ישראלי

דוד גרינברג (19301991) היה במאי קולנוע ישראלי, מבקר, היסטוריון ומורה לקולנוע, ממניחי המסורת הקולנועית בישראל.

דוד גרינברג
לידה 1930 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1991 (בגיל 61 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

וגרינברג נולד וגדל בתל אביב, למד בתיכון חדש והיה חניך תנועת השומר הצעיר[1]. הוא היה מחלוצי הקולנוע בישראל. בשנת 1954 הקים את "מועדון הסרט הטוב" בתל אביב, הקרנות שבועיות של מיטב הקולנוע האירופי שהיה עורך בבית ליסין, בתקופה שעוד לא פעלו סינמטקים בישראל[2]. לפני הקרנת כל סרט נהג גם להרצות[3]. הוא ראה בקולנוע אמצעי לביטוי אמנותי ולא רק לבידור ובמהלך פעילותו להעמקת המודעות לקולנוע איכותי, הקים גרינברג בית־ספר עצמאי לקולנוע, כתב ביקורות בעיתונים "למרחב", "על המשמר" ו"הארץ"[2], ובשנים 19571963 הוציא לאור כתב עת בשם "אמנות הקולנוע"[3]. בשנת 1967 הוציא לאור ספר אלבום בשם "הקולנוע", שכלל צילומים ודברי הסבר על הסרטים הבולטים ביותר שנוצרו במשך שבעים שנות קיומו של הקולנוע עד אז[4].

במקביל עסק גרינברג בבימוי לקולנוע ולטלוויזיה. הוא ביים כ־50 סרטים קצרים, תיעודיים ונסיוניים, ביניהם: "מוכשר בלי ראש" (1963) (שזכה בפרס בפסטיבל קאן)[5], "שער הגיא" (1965) (זכה בפרס בפסטיבל בברצלונה)[6], "טרומפלדור – יומן אישי" (1971), "הטוב, הרע והנערה" (1972) ועוד.

בשנת 1969 כתב, ביים והפיק את הסרט העלילתי היחיד שלו באורך מלא, "איריס", בכיכובם של ליאורה רמון וגדעון שמר, שאותו צילם דוד גורפינקל. הסרט עוקב אחר מערכת יחסים יוצאת דופן בין נערה בת 16 לעיתונאי בן 40 (שאותו מגלם גדעון שמר) שהחליט לפתוח פרק חדש בחייו, עזב את משפחתו והחל במלאכת עריכת קובץ שירים מעיזבון אביו. העלילה מתרחשת בתל אביב של התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. סיפור העלילה בא בהשראת איקא ישראלי, מעין סיפור ביוגרפי שלו[7]. הנושא, קשר בין נערה לגבר מבוגר, היה סנסציוני באותה תקופה, וכך גם העיסוק בהווי הבוהמה בתל אביב. את שיר הנושא כתבו אהוד מנור ודוד קריבושי.

גרינברג השתייך לתנועה בקולנוע הישראלי, שכנותה "הרגישות החדשה" (את השם טבע הבמאי וההיסטוריון ג'אד נאמן) שחתרה לשחרר את הקולנוע הישראלי מקולנוע עם גוון הציוני-תעמולני בנוסח הסרט "הם היו עשרה". גרינברג היה מהבולטים והראשונים שבחברי התנועה. יצירותיו חותרות לכיוון המודרניזם האירופאי, המנוגד הן ליצירה המגויסת והן לקולנוע הישראלי הפופולרי באותה תקופה, "סרטי הבורקס". זהו קולנוע אישי יותר, נועז מבחינה צורנית. דוגמה לכך ניתן למצוא בסרטו הדוקומנטרי מאותה תקופה של גרינברג, "מוכשר בלי ראש" העוקב באופן לאקוני, ולכן מחריד, אחרי שגרת יום במשחטת עופות. הסרט מייצר אנלוגיה חזקה בין המשחטה לחברה האנושית, מבלי לנסות להתעסק בנושאים ישראלים ציונים, ולכן חורג מהמקומי ונוגע באוניברסלי. כמו סרט זה, כמעט כל סרטי התנועה, דוקומנטאריים ועלילתיים, נוצרו בתקציבים דלים, הרחק מעיני הממסד, וצולמו בעיקר בתל אביב שאת חיי היום יום שלה תיארו, בלוקיישנים אמיתיים. רובם, כולל סרטו של דוד גרינברג "איריס", היו כישלונות מסחריים. הביקורות, לעומת זאת, כמעט תמיד התלהבו.

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 גרינברג נמנה עם חברי קבוצת "העין השלישית" שהוביל האמן ז'אק קתמור ושעם חבריה נמנו דפנה ערוד, איקא ישראלי, מישל אופטובסקי, אמנון סולומון, לילי אבידן ואחרים[8]. "העין השלישית" הייתה תנועת אוונגרד שיצרה שיתופי פעולה אמנותיים בין חברי הקבוצה[9], יצירת מיצגים והפקת תערוכות, ואף הוציאה עיתון בשם "סטריפ"[10].

בספטמבר 1972 הציג תערוכה משולבת של ציור וסרטים. התערוכה כללה 40 ציורים שבמקביל מוקרנים על מסך באולם התערוכה ארבעה סרטים שבוימו על ידו בעת ובעונה אחת על מסך אחד, זה לצידי זה שיצרו אפקט של מסך מחולק. גרינברג צייר במשך עשרים וחמש שנה עד אז, במקביל לפעילותו הקולנועית, אך זו תערוכת היחיד הראשונה שלו[11].

באוגוסט 1977 ביים לטלוויזיה את התוכנית "זהו בידור", עיבוד למופע בהשתתפותם של: אילי גורליצקי, ששי קשת, נירה רבינוביץ' ויונה עטרי, שעלה באותה עת על הבמה[12].

בשנת 1978 כתב וביים את הסרט "מאוריציו גוטליב", בו עוקב גרינברג אחרי דמויות אוטוביוגרפיות המופיעות בתמונה הידועה "יום כיפורים" של הציר היהודי בן המאה ה-19 מאוריצי גוטליב, ומתחקה אחריהן ואחרי הקשרים שלהן עם הציר ממש כמו בסרט בלשי[13]. הסרט הופק על ידי שירות הסרטים הישראלי ושודר בטלוויזיה הישראלית כחלק מסדרה בשם "דיוקנו של אמן"[14]. באותה שנה גם כתב וביים סרט תיעודי על דוד בן-גוריון, במלאת חמש שנים לפטירתו[15].

בשנת 1987 יזם לראשונה בישראל לימודי הנפשה ממוחשבת בבית הספר לקולנוע שלו[16].

גרינברג נפטר ביוני 1990 ממחלת הסרטן. את העזבון הקולנועי שלו ביקש להעביר לספרית סינמטק תל אביב[17]. באוגוסט 1990 נערך לכבודו ערב זיכרון בסינמטק תל אביב[1].

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא דוד גרינברג בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 עירית שמגר, "גרינברג נתפס כמכובד אך השתלב לבסוף"־ סיפרו יפהפיות העין השלישית, מעריב, 1 באוגוסט 1990
  2. ^ 1 2 מאיר שניצר, מת הקולנוען דוד גרינברג, מחלוצי הסינמטקים בארץ, חדשות, 15 ביוני 1990
  3. ^ 1 2   אורי קליין, האיש שהפגיש את מנדי רייס דייוויס וחנה רובינא, באתר הארץ, 7 ביולי 2016
  4. ^ איזה מין קולנוע, "העולם הזה", גיליון 1545 מ-12 באפריל 1967, עמוד 28
  5. ^ אורי קיסרי, דוד גרינברג, אישיות קולנועית, מעריב, 16 ביולי 1964
  6. ^ מדלייה לסרט קצר של דוד גרינברג, על המשמר, 22 באוקטובר 1965
  7. ^ בסרט אהבה פיוטי מסתתרים כל הסקנדלים של דיזנגוף, "העולם הזה", גיליון 1618 מ-4 בספטמבר 1968, עמוד 21
  8. ^ רון כחלילי, התחתנתי והתגרשתי, והתחתנתי והתגרשתי, התחתנתי והתגרשתי, חדשות, 11 ביוני 1990
  9. ^ הבלדה על אן וז'אק: סיפורה הסוער של ילדת הפרחים שלא מצאה את דרכה, באתר www.maariv.co.il, ‏2022-06-05
  10. ^ אביחי בקר, הפרח של איקה ישראלי, חדשות, 12 ביוני 1992
  11. ^ דוד גרינברג – ציורים וסרטים ב.,דוגית־, על המשמר, 11 בספטמבר 1972
  12. ^ חוה נובק, זהו בידור לראש השנה, דבר, 23 בספטמבר 1976
  13. ^ מאמר של גרינברג עלתהליך יצירת הסרטדוד גרינברג, הלוהט והיפהפיה הענוגה, מעריב, 8 ביוני 1978
  14. ^ טלילה בן זכאי, סיפור אהבה יהודי, מעריב, 13 ביוני 1978
  15. ^ בן גוריון האחר, "העולם הזה", גיליון 2152 מ-29 בנובמבר 1978, עמוד 34
  16. ^ עידית שחורי, אנימציה ממוחשבת, חדשות, 27 בפברואר 1987
  17. ^ דוד גרינברג , מעריב, 15 ביוני 1990