דוד ליבאי

עו״ד ופוליטיקאי ישראלי

דוד ליבאי (22 באוקטובר 193423 בדצמבר 2023) היה משפטן ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה, שר בממשלות ישראל, ויו"ר לשכת עורכי הדין. ידוע גם בשל פעילותו כעורך דין בולט וכפרופסור למשפטים.

דוד ליבאי
לידה 22 באוקטובר 1934
י"ג בחשוון ה'תרצ"ה
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה 23 בדצמבר 2023 (בגיל 89)
י"א בטבת ה'תשפ"ד
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה
מפלגה העבודה
סיעה המערך (1984 – 1991)
העבודה (1991 – 1996)
שר המשפטים ה־12
13 ביולי 199218 ביוני 1996
(4 שנים)
תחת ראשי הממשלה יצחק רבין ושמעון פרס
שר הפנים ה־14
19 במאי 199518 ביולי 1995
(61 ימים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
חבר הכנסת
13 באוגוסט 198415 באוקטובר 1996
(12 שנים)
כנסות 11 - 14
יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה ה־5
13 באוגוסט 198413 ביולי 1992
(7 שנים)
יו"ר לשכת עורכי הדין ה־4
19831985
(כשנתיים)
פרסים והוקרה
אות אביר איכות השלטון (1995) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

דוד ליבאי נולד בקריית מאיר בתל אביב לשרה לבית ינקלסון וד"ר זלמן לובובסקי-ליבאי, מורה ועיתונאי, כותב ב"די אידישע שטימע", עורך "דבר השבוע", אינטלקטואל ועסקן מפא"י.

למד בבית הספר התיכון עירוני א' בתל אביב. למד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית. השלים תואר שני במשפט השוואתי, והוענק לו תואר דוקטור למשפטים על ידי אוניברסיטת שיקגו.

את שירותו הצבאי עשה כסנגור וכתובע בפרקליטות הצבאית, ושימש כממלא מקום התובע הצבאי הראשי.

לאחר שחרורו מצה"ל שימש כתובע בפרקליטות המדינה. את עבודתו המשפטית באזרחות החל אצל שר המשפטים פנחס רוזן, כאחראי על מחלקת החנינות ובתפקיד דובר משרד המשפטים. בשנת 1960 היה לעורך דין. מונה כעוזר ראשי לפרקליט המדינה קולין גילון, וכתובע ראשי של בית הדין המשמעתי של עובדי המדינה.

ב-1964 פתח משרד פרטי לעריכת דין. בשנת 1969 מונה למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.[1] ביוני 1971 נבחר לדיקן הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב.[2]

ביוני 1973 נבחר לראש המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי של אוניברסיטת תל אביב.[3]

פרסם את הספר "דיני מעצר ושחרור", עליו זכה במרץ 1977 בפרס מקרן פנחס רוזן.[4] כתב עשרות מאמרים בפרסומים מקצועיים.

היה חבר המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין. בנובמבר 1983 נבחר ליו"ר הלשכה, ועקב זאת התפטר מראשות ועדת החוקה של מפלגת העבודה.[5] בנובמבר 1984 הודיע על התפטרותו מראשות הלשכה מכיוון שכשנבחר לא ידע שהבחירות לכנסת יוקדמו, וברצונו להיבחר לכנסת ולקבל תפקידים שעומדים בניגוד עניינים כאשר הוא מכהן כראש לשכת עורכי הדין.[6]

סייע להקמת המכון הישראלי לחוות דעת מומחים, ויחד עם פרופ' אהרון אנקר העניק לו חסות אקדמית.[7]

היה נשוי לעו"ד ניצה שפירא-ליבאי, לשעבר יועצת ראש הממשלה לקידום מעמד האשה.[8] אב לשניים.

בפוליטיקה

עריכה

בשנת 1984 נבחר לכנסת ה-11 מטעם מפלגת העבודה. ונמנה עם מחנה פרס. בכנסת זו, ובזו שלאחריה, היה יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה וחבר הוועדה לבחירת שופטים. הביא להקמת ועדת החקירה הממלכתית לחקירת פרשת מניות הבנקים.

לאחר שנבחר לכנסת ה-13, היה לשר המשפטים בממשלתו של יצחק רבין. כיהן בתפקיד זה גם בממשלה בראשותו של שמעון פרס לאחר רצח רבין. בקיץ 1995 שימש תקופה קצרה גם כשר הפנים. בבחירות לכנסת ה-14 נבחר ברשימת מפלגת העבודה, אך פרש כעבור זמן קצר מן הכנסת עקב מעבר מפלגת העבודה לאופוזיציה בשנת 1996.

בתקופתו של ליבאי כשר משפטים גדל תקציב המשרד, נבנו בתי משפט חדשים, והונהגה משמרת שנייה בבתי משפט שונים.

כשר המשפטים, יזם הקמה של שלוש ועדות חקירה ממלכתיותועדת שמגר (טבח מערת המכפלה), ועדת כהן-קדמי לבדיקת היעלמותם של ילדי תימן, וועדת שמגר (רצח רבין).

בוועדת השרים לענייני חקיקה, שבראשה עמד, הכין לחקיקה שורה של חוקי-יסוד (זכויות במשפט, החקיקה, חופש הביטוי וההתאגדות וזכויות חברתיות) שלא זכו לאישור הכנסת.

ליבאי יזם ביחד עם אליעזר קולס את חוק יסוד: מבקר המדינה, שאושר בפברואר 1988.[9]

בנובמבר 1989 התמודד על ראשות סיעת המערך, והפסיד לחיים רמון שגבר עליו בחמישה קולות.[10]

בשלהי 1989 הוענק לליבאי על ידי התנועה למען ארץ ישראל טובה מגן "חבר הכנסת האדיב" על התנהגותו האדיבה וסגנון דיבורו התרבותי כלפי חברי הכנסת, המגן הוענק בטקס חגיגי במשכן הכנסת.[11][12] בשנת 1996 היה ליבאי ממובילי חוק הסניגוריה הציבורית.[13]

לאחר פרישתו מן הכנסת

עריכה

עם התפטרותו מן הכנסת בשנת 1996, פתח מחדש את משרדו הפרטי כעורך דין בתל אביב, ועמד בראשו עד לפטירתו.[14] במשך שמונה חודשים ייצג את נשיא המדינה, משה קצב, שנחשד בעבירות מין, ופרש מכך בעקבות מסיבת עיתונאים שערך קצב.[15] משנת 2018 ועד למותו היה חבר בוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן, בראשות השופט בדימוס יורם דנציגר.[16]

ליבאי נפטר ב-23 בדצמבר 2023, הוא נקבר יומיים לאחר מכן בבית העלמין בקיבוץ עינת.[17]

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ העלאות ומינויים בסגל האוניברסיטה של ת"א, מעריב, 13 באוגוסט 1969
  2. ^ פרופסור ליבאי דיקן הסטודנטים בתל אביב, מעריב, 21 ביוני 1971
  3. ^ ד"ר דוד ליבאי ראש המכון לקרימינולוגיה, דבר, 3 ביוני 1973
  4. ^ פרסי קרן רוזן, מעריב, 21 במרץ 1977
  5. ^ מהפך בלשכת עורכי־הדין, דבר, 25 בפברואר 1983
  6. ^ איה אורנשטיין, ליבאי מתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, מעריב, 25 בנובמבר 1984
  7. ^ ברכת כבוד שופט בית המשפט העליון (בדימוס) חיים ה. כהן, באתר המכון הישראלי לחוות דעת מומחים
  8. ^ טלילה בן זכאי, טוהר הבחירות, מעריב, 28 בנובמבר 1980
  9. ^ יוסף צוריאל, בקריאה שלישית אישרה הכנסת את חוק יסוד: מבקר המדינה, מעריב, 16 בפברואר 1988
  10. ^ יוסף צוריאל, חיים רמון - יו"ר סיעת המערך, מעריב, 27 בדצמבר 1988
  11. ^ יוסף צוריאל, עיטור המופת, מעריב, 20 בנובמבר 1989
  12. ^ מגן הח"כ האדיב לדוד ליבאי, מעריב, 19 בנובמבר 1989
  13. ^ אודות הסנגוריה הציבורית, באתר משרד המשפטים
  14. ^ איתמר אייכנר, גלעד מורג, שר המשפטים לשעבר דוד ליבאי הלך לעולמו בגיל 89, באתר ynet, 24 בדצמבר 2023
  15. ^ הילה רז, קצב הורשע - האם גם עורכי הדין הפסידו?, באתר TheMarker‏, 15 בינואר 2011
  16. ^ דוח הביניים של הוועדה למניעת הרשעות שווא ותיקונן, 2.9.2019
  17. ^ יובל אראל, ‏שר המשפטים לשעבר פרופ' דוד ליבאי הלך לעולמו בגיל 89, באתר ‏מאקו‏, 24 בדצמבר 2023
דוד ליבאי - תבניות ניווט