דויד פ. בודר
דויד פבלו בודר (באנגלית: David Pablo Boder; 9 בנובמבר 1886 – 18 בדצמבר 1961) היה פרופסור לפסיכולוגיה במכון הטכנולוגי של אילינוי (אנ') בשיקגו. ב-1946 הוא נסע לאירופה והקליט ראיונות עם ניצולי השואה.[1] במשך מסע זה הוא הקליט יותר ממאה ראיונות (עם יותר ממאה ועשרים שעות הקלטה), על מכשיר הקלטה חדיש, על חוט מתכת (אנ'), שפותח על ידי עמיתו במכון בשיקגו, דוקטור מרווין קמראס (אנ'). הוא למעשה היה הראשון שתיעד והקליט את החוויות שעברו ניצולי השואה, ונחשב למקור ראשוני ואותנטי בנושא.[2][3]
 | |
| לידה |
9 בנובמבר 1886 לייפאיה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
18 בדצמבר 1961 (בגיל 75) לוס אנג'לס, ארצות הברית |
| שם לידה |
אהרון מנדל מיכאלזון |
| ענף מדעי |
פסיכולוגיה |
| מקום לימודים | |
| מוסדות |
|
  | |
משפחה וקורות חיים עריכה
בודר נולד כאהרון מנדל מיכאלזון, לברל ובטי מיכאלזון, משפחה יהודית שחיה בעיר לייפאיה שבלטביה. הקהילה היהודית הגדולה שהייתה בעיר איפשרה לבודר לגדול תוך שימוש ביידיש וגרמנית כשפות דיבור עיקריות, בנוסף לרוסית ששמשה בבתי הספר. בגיל 19 החל בודר ללמוד פכיסולוגיה, תחילה בלייפציג ומאוחר יותר בסנקט פטרבורג. בסנקט פטרבורג הוא נישא, ב-1907, לפאולין לוויאנסקי, ובתם הלנה נולדה באותה שנה. הם התגרשו ב-1909. [4]
ב-1919 נסעו בודר, אשתו השנייה נדז'דה ובתו למקסיקו, בורחים במלחמת האזרחים ברוסיה. נדז'דה מתה באותה שנה מהשפעת הספרדית. בודר למד במהירות ספרדית והחל ללמד באוניברסיטה הלאומית שם. הוא נישא בשלישית לדוקטור דורה נווהלוף, ב-1925, ואיתה עבר לארצות הברית. בארצות הברית בודר למד לתואר באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת נורת'ווסטרן, כל זאת תוך כדי עבודה במכון הטכנולוגי של אילינוי.
פרויקט עקורי אירופה עריכה
בסוף מלחמת העולם השנייה הגה בודר את הרעיון לפרויקט לאיסוף, הקלטה ותיעוד של ראיונות עם עקורי המלחמה באירופה וניתוח ההשפעה הפסיכולוגית של חוויה זו עליהם. לאחר שנה של ניסיונות כושלים לקבלת מלגה לביצוע הפרויקט מכל מקור אפשרי, נסע בודר ביולי 1946 לפריז במימון עצמי .[5] במשך תשע שבועות ערך בודר כ-130 ראיונות ביותר מ-16 אתרים - בצרפת, גרמניה, שווייץ ואיטליה, עובר בין מרכזי שיקום, ומחנות עקורים, לבד, מאתר מרואיינים פוטנציאלים, מוצא פינה נוחה, מציב ומפעיל את מכשיר ההקלטה הכבד, ומראיין. [6] באותו זמן שלט בודר בשבע שפות, שאיפשר לו לערוך את הראיונות בשפת המקור של המרואיינים, שהיו בדרך כלל יהודים ממזרח אירופה. באוקטובר 1946, חזר בודר לארצות הברית והחל לתמלל את הראיונות ולכתוב עליהם בספר, תוך שימוש במענק מהמכון הלאומי לבריאות הנפש(אנ'). בדצמבר 1947 כתב בודר על התרשמותו הראשונית מהמסע במאמר בירחון של המכון הטכנולוגי של אילינוי[7] ב-1949 פרסם בודר את כתב היד בספר "לא ראיינתי את המתים" [8] שבו הוא תמלל וניתח שמונה מתוך הראיונות שהקליט. על אף שמכירות הספר היו עלובות, המשיך בודר לתמלל את הראיונות עד שכספי המענק הסתיימו. ב-1951 ראיין בודר עקורים מההצפה הגדולה בקנזס סיטי. (אנ') ב-1952 פרש בודר מהמכון הטכנולוגי של אילינויז ועבר, עם רעייתו, לקליפורניה, לעבוד ללא תשלום כעוזר מחקר באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הוא נפטר בגיל 75 מהתקף לב בדצמבר 1961.
הערות שוליים עריכה
- ^ Not Interview the Dead, BBC Radio 4, 4 July 2009
- ^ Voices of the Holocaust http://voices.iit.edu/david_boder
- ^ Social Networks and Archival Context http://snaccooperative.org/ark:/99166/w6m349n6
- ^ David Boder: Voices of the Holocaust Project
- ^ This American Life - 197 - Transcript
- ^ This American Life - Before it had a name
- ^ "The displaced people of Europe; preliminary notes on a
psychological and anthropological study." Illinois Tech Engineer
12 (1947) http://voices.iit.edu/DisplacedPeopleofEurope_ILTechEng.pdf
- ^ David P. Boder, I Did Not Interview the Dead, Urbana: University of Illinois Press, 1949
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "דויד פ. בודר".