דוקלנדס
| ערך מחפש מקורות |
דוֹקלנדס (באנגלית: Docklands, פירוש מילולי: ארץ המעגנים) הוא כינוי "רשמי למחצה" לאזור הנמצא במזרח לונדון. האזור מקיף ארבעה רבעים שונים בלונדון (סאת'ק, טאוור המלטס, ניוהאם וגריניץ'). המעגנים היו חלק מנמל לונדון, בעבר הנמל הגדול בעולם. במרוצת הזמן הם פותחו מחדש והפכו לאזור מגורים ומסחר. בשם דוקלנדס נעשה שימוש רשמי לראשונה על ידי הממשלה בתוכניות הפיתוח מחדש בשנת 1971 ומאז אומץ כשם לאזור.
 | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר |
לונדון רבתי  |
| קואורדינטות | 51°30′18″N 0°01′05″W / 51.505°N 0.018055555555556°W |
  | |
.svg){kind=spacer}
הרכבת הקלה דוקלנדס משרתת את האזור וממוקם בו נמל התעופה לונדון סיטי.
היסטוריה עריכה
העת העתיקה עריכה
בתקופת הרומאים ובימי הביניים ספינות נהגו לעגון בנהר התמזה באזור שנקרא הבריכה של לונדון, כיום מול הסיטי של לונדון. אך האזור היה חשוף לרוחות, לא היה מוגן מפני שודדים, ובנוסף הרציפים היו קטנים מלהכיל הרבה ספינות, וכך בשנת 1696 הוקם מעגן חדש באזור רות'רהית' (אנ'), מעגן שהיה מוגן מרוחות ומשודדים והיה בו מקום לכ-120 ספינות גדולות. לימים הפך המעגן לגרעין של נמל הסחר של סארי (אנ').
המאה ה-19 עריכה
התקופה הג'ורג'יאנית (Georgian era) עריכה
בין השנים 1802 ל 1829 הוקמו המעגנים הנקראים הג'ורג'יאניים (Georgian docks) שהוקמו בתקופה הג'ורג'יאנית (אנ'), שנות שלטונם של המלכים ג'ורג' ה-1 עד ג'ורג' ה-4 מבית הנובר. בשנת 1802 הוקם מעגן איי הודו המערבית (אנ'), אחריו הוקם מעגן לונדון בשנת 1805, ובאותה שנה נחנך גם מעגן הודו המזרחית (אנ'). בשנת 1807 נחנך מעגן סארי, בשנת 1820 נחנך מעגן תעלת ריג'נטס, בשנת 1828 מעגן סט. קתרינה (אנ'), ובשנת 1829 נחנך מעגן דרום מערב הודו (West India South).
התקופה הוויקטוריאנית (Victorian era) עריכה
בתקופה הוויקטוריאנית הוקמו עוד שלושה מעגנים, מזרחית למעגנים הקיימים, והם: מעגן רויאל ויקטוריה (אנ') שהוקם בשנת 1855, מעגן מילוול (אנ') שהוקם בשנת 1868 ומעגן רויאל אלברט (אנ') שהוקם בשנת 1880.
תקופת בית ווינדזור עריכה
המעגן האחרון בשורת המעגנים לתקופה זו הוא מעגן המלך ג'ורג' ה-5 (אנ') נבנה בשנת 1921.
המאה ה-20 עריכה
תחילת המאה עד מלחמת העולם השנייה (1900–1940) עריכה
לאחר השלמת המעגנים אזור דוקלנדס כלל שלושה סוגי מעגנים: המעגנים הימיים (הרטובים) (Wet docks) לעגינת ספינות, המבדוקים (Dry dock), ששימשו לתיקון ובניית ספינות, ובנוסף היו פזורים לאורך הנהר מחסני אחסון ורציפי עגינה.
כל מעגן התמחה בסוג סחורות מסוים, וכך מעגן סארי התמחה בבולי עץ, מעגן מילוול בגרעינים, מעגן סט. קתרינה בצמר סוכר וגומי, וכך הלאה.
תקופת מלחמת העולם השנייה (1940–1945) עריכה
החל מחודש ספטמבר 1940 החל אזור דוקלנס לספוג פגיעות משמעותיות עקב הפצצות מהאויר, שגרמו לנזקים כבדים לכל הרציפים, בכל המעגנים. הפעילות בדוקלנדס, המהווים למעשה את הנמל של לונדון, שובשה בצורה רחבה, אך למרות זאת הפעילות לא שותקה, והנמל המשיך לפעול, גם אם בצורה חלקית, בכל תקופת מלחמת העולם השנייה.
לאחר מלחמת העולם השנייה, עד סגירת המעגנים (1945–1980) עריכה
עם סיום מלחמת העולם השנייה הוחל בשיפוץ ובניית המעגנים שנהרסו במלחמה ודי מהר המעגנים חזרו לפעילות מלאה, וזכו לשגשוג במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20. באותה תקופה גם הוחל בהרחבת רשת החשמל, דבר שהצריך בניית תחנות כוח נוספות, וכך הפכו חלק מהמעגנים לקליטת כמויות אדירות של פחם שנדרשו כחומר בעירה לתחנות הכוח, כפי שאפשר לקרוא במאמר בעיתון טיימס משנת 1959[1]
דעיכת השימוש במעגנים נבעה בעיקר מהכנסת אניות המכולה לשימוש בשנות ה-60 של המאה ה-20 כאמצעי השינוע החדש לסחורות. למעגנים שהיו ממוקמים במעלה הנהר היו מספר נקודות חולשה, כאשר שתיים מחולשות אלו גרמו לבעיה. ראשית גודל הרציפים לא איפשר לקלוט אניות מכולה גדולות, ושנית המים הרדודים במקום לא איפשרו שייט של אניות כל כך גדולות. כך, בין השנים 1960–1970 כל תנועת האניות עברה למורד הנהר, בו המים היו מספיק עמוקים וניתן היה לקלוט בו אניות מכולה גדולות. בעיקר לנמל טילברי ונמל פליקסטואו (אנ').
גורם דומיננטי נוסף שגרם לירידת השימוש במעגנים היה הפחם, שהיווה מרכיב חשוב במסחר וביבוא לנמל לונדון. עם המעבר לשימוש בגז וחשמל חלה ירידה איטית, אך קבועה ביבוא הפחם ללונדון, ועם גילוי שדות הגז בים הצפוני (אנ') עבר השימוש הביתי והתעשייתי לגז וחשמל. סיום רשמי של יבוא הפחם נרשם בשנת 2011 עם מעבר תחנת הכוח בטילברי לשימוש בלעדי בביומסה, יבוא הפחם ללונדון צנח לאפס[2].
בכך למעשה בא הקץ למעגני לונדון בדוקלנס ואזור בשטח של כ-21 קמ"ר במזרח לונדון הפך לנטוש.
פיתוח מחדש של האזור (1980–1999) עריכה
כמעט מיד עם סגירת המעגנים, החלו מאמצים להחיות את האזור מחדש. הקושי העקרי ביישום תוכניות הפיתוח היה ריבוי המחזיקים בקרקעות. בין המחזיקים הגדולים ניתן למנות את רשות נמל לונדון (אנ'), מועצת לונדון רבתי, חברת הגז הבריטית (אנ'), חמש מועצות רבעים, רכבות הממלכה המאוחדת, ומועצת החשמל המרכזית (אנ'). כדי להתגבר על בעיה זו מייקל הזלטיין (אנ'), השר להגנת הסביבה באותה תקופה, הקים בשנת 1981 חברה ייעודית לפיתוח האזור שנקראה החברה לפיתוח דוקלנס של לונדון (אנ'), תאגיד סטטוטורי שהוקם ומומן על ידי הממשלה, מה שקרוי המגזר השלישי, ותפקידו היה לפתח מחדש את האזור. לתאגיד הוענקו סמכויות רחבות בכל מה שקשור לרכישה ומכירה של קרקע מתוך מגמה של פיתוח האזור, ובנוסף שימש כגוף האחראי לתכנון האזור. בשנת 1982 הוסיפה הממשלה מימד נוסף של מעורבות בכך ששינתה את ייעוד האזור לאזור פיתוח עירוני (Urban enterprise zone), שבו עסקים יהיו פטורים ממס רכוש וכן יהיו זכאים לתמריצים נוספים כגון הקלת הליכי תכנון ותנאי מימון טובים. צעדים אלו גרמו למשקיעים לראות את פוטנציאל הכדאיות של השקעה בנדל"ן במקום, דבר שהחל הליך של פריחה. הפיתוח המסיבי מתחילת שנות ה-80 עד שלהי שנות ה-90 שינו כליל את פני האזור תוך שילוב מגורים, מסחר ותעשייה קלה. הסמל הברור יותר לשנוי הוא פרויקט הקמת קנרי וורף, שהפך עם הזמן לאזור עסקים פיננסי גדול.
עם זאת התנהלות החברה לפיתוח דוקלנס של לונדון הייתה שנויה במחלוקת. גורמים מקומיים טענו שהחברה מעדיפה בניית בתי יוקרה במקום דיור לשכבות הביניים וכך לאחר מאבקי כח הועברה השליטה בשנת 1998 להמשך פיתוח האזור לרשויות המקומיות, בהתאמה.
בנוסף לפרויקטים בתחום המגורים המסחר והעסקים, הוחלט להקים במקום גם את הקמפוס האוניברסיטאי קמפוס דוקלנס (אנ') המהווה את אחד משני הקמפוסים של אוניברסיטת מזרח לונדון (אנ'), שלמעשה היה הקמפוס החדש הראשון שהוקם מזה 50 שנה.
המאה ה-21 עריכה
התחדשות אורבנית כלכלית אקדמית ותרבותית עריכה
במהלך השנים האחרונות אוכלוסיית האזור הוכפלה והאזור כולו הפך לשלוחה הראשית של המרכז הפיננסי של לונדון. בנוסף בשנים האחרונות הוקמו חברות בתחום טכנולוגיה עילית ותעבורת נתונים באינטרנט.
כמו כן הוקמו מערכות עיתונים מקומיים, וכסימן נוסף להתחדשות הוקמה בשנת 2009 התזמורת הסימפונית של דוקלנדס (אנ').
תחבורה עריכה
אזור דוקלנדס היה בעבר אזור נמוך וביצתי, מה שמנע את פיתוחו, והתושבים היחידים במקום היו פועלי הנמל. גם הקשר עם שאר חלקי לונדון התנהל רק דרך 2 גשרים מתרוממים, דבר שגרם לניתוק כמעט מוחלט מהעיר, ויצירת מעין יישוב קהילתי סגור עם מנהגים וסלנג המיוחדים לתושבים. הדבר היה כל כך חמור עד שאחד הפעילים החברתיים במקום בשם טד ג'ונס הקים, לאות מחאה, יחד עם תומכיו, את מה שהוא כינה "מועצת האי", שהוא בראשה, והחליט לסגור את המעבר מעל 2 הגשרים האלה[3].
מתוך הבנה לחשיבות הקשר היבשתי בין דוקלנדס למרכז לונדון הקימה החברה לפיתוח דוקלנס של לונדון את הרכבת הקלה דוקלנדס, דבר שהיטיב את הקשר בין האזור ומרכז לונדון, ובנוסף נבנתה מנהרת ליימהאוס (אנ') שקישרה את אייל אוף דוגס עם הכביש המהיר (אנ'). כדי לחזק גם את הקשר האווירי הוקם בשנת 1987 נמל התעופה לונדון סיטי, על שטח רויאל דוקס (אנ'), שהוא למעשה מקבץ של 3 מעגנים: מעגן רויאל אלברט, מעגן רויאל ויקטוריה ומעגן מלך ג'ורג' ה-5.
בתחילת שנות ה-2000 הוארך קו ג'ובילי, כך שהוא משרת היום את כל אזור דוקלנדס.
לקריאה נוספת עריכה
- Kevin d'Arcy. London's 2nd City: Creating Canary Wharf. Rajah Books מסת"ב 978-0-9556706-2-6.
- Rule, Fiona (28 January 2019). London's Docklands: A History of the Lost Quarter. The History Press.מסת"ב 978075098998
קישורים חיצוניים עריכה
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל לונדון | ||
- דוקלנדס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מידע על דוקלנדס, לונדון בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ Special Correspondent (16 March 1959), "Industries along the Riverside"., The Times. No. 54410
- ^ Port of London Authority., Port of London 2011 Trade Stable, Port of London Authority, 13 February 2011
- ^
Ted Johns (Obituary), The Telegraph, 14 May 2004
