דו פו

משורר סיני
לא ידועלא ידוע שם זה נכתב במקור בהתאם לסדר המזרחי; שם המשפחה הוא דו.

דוּ פוּ (או טו פו, בסינית: 杜甫; בפיניין: Dù Fǔ,‏ 770712) הוא משורר סיני שחי בימי שושלת טאנג ונחשב לאחד מגדולי המשוררים הסינים. שירתו מתאפיינת בהשקפת עולם קונפוציאנית, במגוון רחב של נושאים וצורות-שיר, בהזדהות עם הסבל האנושי וצערן של בריות פשוטות, בעיסוק במוסר ובהיסטוריה, ובאמנות גדולה וחדשנית. בתקופת שושלת סונג אמרו על שיריו שאפשר לפרשם באלף אופנים שונים.

דו פו
לידה 712
גונג-יי, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 770 (בגיל 58 בערך)
Tanzhou, שושלת סווי עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה 杜甫 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שושלת טאנג עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Pingjiang County עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תולדות חייו

עריכה

דו פו נולד בעיר הבירה צ'אנג-אן בשנת 712 למשפחת האצילים ז'ינג'או דו, שכינו את עצמם אנשי דולינג. סבו וו זטיאן היה מדינאי ומשורר, ואביו פקיד-מלומד זוטר. אמו נפטרה לאחר לדתו, והוא גודל על ידי דודתו. בילדותו ובנערותו קיבל חינוך קונפוציאני להכינו להיות פקיד בקיסרות, חינוך שכלל שינון ולימוד הכתבים הקונפוציאנים, שירה והיסטוריה. הוא החל לחבר שירים בנערותו.

בשנות ה-730 טייל בדרום סין. בשנת 735, בשל שאיפתו לשרת בחצר הקיסרות, שב לצ'אנ-אן. למרות היותו מועמד מבטיח, להפתעתו הוא לא עבר את המבחנים הקיסריים. לאחר הכישלון חיבר את שירו "מבט בהר טאי", בו הוא מבטיח שיום אחד יעפיל לפסגתו, ויראה מלמעלה את כל ההרים האחרים במבט אחד. בשנת 740 נפטר אביו. משנת 744 היה חבר של המשורר לי באי, ששימש עבורו דוגמה למשורר-מלומד. בשנת 746 נבחן שוב, אלא שכל הנבחנים הוכשלו בכוונה, והוא לא ניסה להיבחן שוב.

בשנת 752 התחתן, ובשנת 757 היו לו ולאשתו שלושה בנים ושתי בנות, ואחד מהם נפטר בהיותו תינוק. לאחר בקשות חוזרות ונשנות לקיסר, הוא לבסוף נתמנה ב-755 למשרה, בה החזיק תקופה מסוימת, כפקיד זוטר בחצר הקיסר טאנג סוּדְזוֹנְג.

חייו היו רצופים ייסורים. בתקופתו פרצו הרבה מלחמות, המיסים היו כבדים, ורבים מהתושבים נהיו פליטים. בראש ובראשונה היה זה מרד אן לושאן ב-755, שזעזע באותה עת את האומה כולה. חצר הקיסרות כולה, ודו פו בתוכה נאלצו לנטוש את הבירה צ'אנג-אן. מאותה עת ועד מותו חייו התאפיינו בעוני ובנדודים.

דו פו היה איש נחוש ששאף להגשים בחייו את האידיאלי הקונפוציאני[1]. הוא היה תמיד דואג לבריות ולגורל המדינה, ואף תיקן מרכיבים שליליים שבקונפוציאניזם. למרות קשיים ומכשולים ותסכולים רבים, הוא תמיד עסק בשיפור עצמי ועזרה לזולת, למד הן מחכמים עתיקים והן מאנשי דורו, שאף לשלמות מוסרית ויצירתית, אומר: "אסור לוותר עד שהמילים מותירות את האנשים משתאים עצורי-נשימה"[2]

שירתו

עריכה

בשיריו דו פו המשיך את מסורת השירה הריאליסטית של "הקלאסיקה של השירים". שירתו משקפת את שקיעת שושלת טאנג, תוך התייחסות לכל האירועים החשובים שבתקופתו. דו פו שלט בכל צורות-השיר של השירה סינית, מפתח אותן ויוצק לתוכן תוכן עשיר, בקנה מידה גדול, ובכוח מבע גדול[2]. במיוחד נודע בעבור שירי ה"לושי", סגנון מלאכותי המבוסס על חוקים נוקשים, בו הצליח להתבטא בטבעיות. הוא כתב על שירה ואמנות יותר מכל משורר סיני אחר מתקופת שושלת טאנג.

משירתו של דו פו נשתמרו יותר מ-1,400 שירים, הנותנים סקירה רחבה של יצירתו, וכוללים ארבע תקופות בחייו:

  • תקופת הלימודים וטיוליו בדרום (עד גיל 35).
  • תקופת מגוריו בצ'אנג-אן (גילאים 35-44).
  • תקופת היותו פקיד (גילאים 48-45).
  • תקופת נדודיו בדרום-מערב סין (גילאים 59-48).

מאפיינים קונפוציאנים של שירתו

עריכה
 
דו פו

בשיריו קידם את הערך הקונפוציאני העיקרי של אנושיות, וביקר את חוסר השוויון בין פקידי מדינה עשירים החיים חיי מותרות לבין העם העני והסובל. לדוגמה, בשיר הבא הדגיש את הערך של אנושיות (חסד, אמפתיה) בין אדם וקרובי משפחתו, בין אדם ושכניו, ובין עשיר ורש (הרקע לשיר: השיר חובר בצ'נג-טו, ככל הנראה באביב 760. הודות למענק שקיבל מהמושל, דו פו בנה בית מחוץ לעיר, וחי חיי-כפר שקטים. השיר נכתב לרגל ביקור של דודו, שלמרות משרתו הרמה, הסכים לשתות את יינו הבייתי הדל של אחיינו, ולהתיידד עם שכניו הכפריים[3]):

האורח מגיע

מִדָּרוֹם וּמִצָּפוֹן לִמְקוֹם מְגוּרַי מֵי הָאָבִיב זוֹרְמִים?

רַק רוֹאֶה לַהֲקוֹת שְׁחָפִים בָּאוֹת מִדֵּי יוֹם.

לֹא נִקִּיתִי אֶת הַשְּׁבִיל מִפְּרָחִים בְּאֵין אוֹרְחִים,

הֵן הַשַּׁעַר הַקָּלוּעַ נִפְתַּח בִּשְׁבִילְךָ רַק כַּיּוֹם.

הַשּׁוּק רָחוֹק, אֵין מַטְעַמֵּי מָנוֹת טְעִימוֹת בַּצַּלָּחוֹת,

בֵּיתִי עָנִי, הַיַּיִן שֶׁבַּקַּנְקַן הוּא מִבִּשּׁוּל יָשָׁן.

אִם תִּרְצֶה לָשֶׁבֶת וְלִשְׁתּוֹת עִם שְׁכֵנִי הַזָּקֵן,

אֶקְרָא לוֹ בַּגָּדֵר לִגְמֹר עִמָּנוּ כּוֹסוֹת אַחֲרוֹנוֹת.

 
ואנג שימין, ציור לשיר "להעפיל מעלה" מאת דו פו

כן קידם את הערך הקונפוציאני של הרמוניה: שלום בין אדם לחברו והרמוניה בין אדם וטבע[2]. לדוגמה, שיר שחובר במהלך מסע ארוך, בשנת  765 או 767, הכולל מוטיב המרכזי בשירתו - השתקפות האדם בטבע והטבע באדם:

מחשבות שחוברו במסע לילי

לְצַד הָרוּחַ וְהָעֵשֶׂב הַיָּרֹק שֶׁבַּגָּדָה,

תֹּרֶן סִירָתִי נִצָּב בַּלַּיְלָה בּוֹדֵד.

כּוֹכָבִים מוּנָחִים מֵעַל לַמִּישׁוֹר הָרָחָב,

יָרֵחַ עֲלֵי הַנָּהָר הַגָּדוֹל מִתְנוֹדֵד .

הֵיאָךְ סִפְרוּת תַּעֲשֶׂה לִי שֵׁם,

כְּשֶׁמִּפְּאַת גִּילִי-חֳלְיִי מִמִּשְׂרָה פָּרַשְׁתִּי.

לְמִי אֲנִי הֲכִי דּוֹמֶה בִּנְדוּדַי?

לְשַׁחַף יָחִיד בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

הפאתוס של שירתו

עריכה

הפאתוס של שירת דו פו נובע מסימפתיה אמיתית לבריות, בין אנשים בין בעלי חיים, ודאגה כנה לשלומם. הוא מתאר את הסבל האנושי, במצבי מלחמה או עוני או פירוד קשים, בצורה עדינה תוך הדגשת השינויים בפרטים קטנים, הנחשבים כמובן מאליו בחיי יום-יום נורמלים.

להלן, כדוגמה, השיר "ליל ירח" שחובר בשנת 756 בעיר צ'אנג-אן שנכבשה על ידי ברברים, כאשר דו פו היה לכוד שם הרחק ממשפחתו, אותה הצליח לחלץ קודם לכן לפו-צ'ו[3]:

ליל ירח

הַלַּיְלָה זֶה הַיָּרֵחַ בְּפוּ-צ'וּ,

אִשְׁתִּי מַבִּיטָה בּוֹ בְּחַדְרֵנוּ לְבַדָּהּ.

מֵרָחוֹק חוֹשֵׁב עַל בָּנַי וּבְנוֹתַי,

קְטַנִּים מִדַּי לְהָבִין גַּעְגּוּעֶיהָ לְצָ'אנְג-אָן.

עָנָן שְׂעָרָהּ רָטֹב מעַרְפִילִּים רֵיחָנִיִּים,

אַמּוֹתֶיהָ הַיְּקָרוֹת נוֹצְצוֹת בָּאוֹר הַקָּרִיר.

אֵימָתַי נִשָּׁעֵן יַחְדָּו לְיַד הַוִּילוֹן,

וְנַבִּיט בַּיָּרֵחַ עַד שֶׁדִּמְעוֹתֵינוּ תִּתְיַבֵּשְׁנָה?

הוא משתמש ברב-משמעות של הלשון הסינית בחיבור שורות מצומצמות המשקפות רגשות דקים רבים. כך בשירו הנודע "סצנת אביב", שבחובר בצ'אנג-אן הכבושה בשנת 757, המתאר את צרות ודאגות הציבור לצד שמחת הטבע האביבי, אדישים זה לזה, וגם סימפתים זה לזה. לדוגמה, השורה הרביעית אפשר לפרשה: אני שונא כל כך את הפירוד ממשפחתי, עד שקריאת ציפור, או מראה ציפורים מקננות, מקפיצים את לבי; או עקב נדודיי אני שונא לראות ציפורים נודדות, והמראה מקפיץ את לבי; או הציפורים שונאות פירוד ומזדעזעות בלבבן מהסבל האנושי:[4]

סצנת אביב

הַבִּירָה נָפְלָה, הָרִים וּנְהָרוֹת חָפְשִׁיִים,

אָבִיב בָּעִיר, עֵשֶׂב וְעָלִים מִתְעַבִּים.

לִמְצוּקוֹת הַזְּמַן פְּרָחִים מַזִּילִים דְּמָעוֹת,

שׂוֹנְאִים פֵּרוּד, צִפּוֹרִים קוֹפְצִים לְבָבוֹת.

מִזֶּה שְׁלוֹשָׁה חוֹדָשִׁים בּוֹעֲרוֹת מְדוּרוֹת,

מִכְתָּב הַבַּיְתָה שָׁוֶה אַלְפֵי זְהוּבִּים.

שְׂעָרִי הַלָּבָן הִתְקַצֵּר מֵרֹב גֵּרוּדִים,

כְּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיק סִכָּה.

השפעת שירתו

עריכה

במשך חייו לא זכה להערכה מיוחדת על שיריו. לאחר מותו הלכה וגברה ההערכה לפועלו. שירתו שימשה כמודל למשוררים סינים מאסכולות שונות, ומתקופת שושלת סונג ואילך שירתו נלמדה, ובמהלך הדורות חוברו פירושים רבים לשיריו. שירתו זכתה לפרסום והשפעה רבה בתרבויות של סין, יפן, וייטנאם, וקוריאה.

הודות להיקף מחשבתו, לרגשותיו הכנים, לאישיותו, ולהישגיו המבריקים בשירה, המבקרים הסינים כינו את דו-פו "משורר-חכם", "משורר-היסטוריון", ו"גדול המשוררים"[2]. הסינולוגים במערב מעריכים אותו כאחד מגדולי המשוררים שבכל האומות.

לקריאה נוספת

עריכה
  • David Hawkes, A Little Primer of TU FU, Oxford University Press, 1967

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "להאיר מאור מידותיו, לאהוב את העם, לנוח בתכלית הטוב"
  2. ^ 1 2 3 4 Mo Lifeng, Wu Guoquan, Du Fu, Nanjing: Nanjing University Press, 2010
  3. ^ 1 2 David Hawkes, A Little Primer of TU FU, Oxford: Clarendon, 1967
  4. ^ Zong-Qi Cai, How to Read Chinese Poetry, New York: Columbia University Press, 2008, עמ' 162-173