דזירה ארטו
דזירה ארטו (בצרפתית: Désirée Artôt; 21 ביולי 1835 - 3 באפריל 1907) הייתה זמרת סופרן (מצו סופרן בראשית דרכה) בלגית, שעשתה לה שם באופרה גרמנית ואיטלקית ושרה בעיקר בגרמניה. בשנת 1868 הייתה מאורסת לתקופה קצרה למלחין פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שטען כי הייתה האישה היחידה שאהב מעודו.[1] ייתכן, ששילב את שמה בצופן ביצירות כמו קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 ורומיאו ויוליה. אחרי נישואיה לבריטון הספרדי מריאנו פאדילה אי ראמוס ב-1869, נודעה בשם דזירה ארטו דה פאדילה או דזירה ארטו-פאדילה.
 | |
| לידה |
21 ביולי 1835 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
3 באפריל 1907 (בגיל 71) ברלין, הקיסרות הגרמנית |
| מוקד פעילות |
פריז, ברלין |
| סוגה |
מוזיקה קלאסית |
| סוג קול |
מצו-סופרן |
| שפה מועדפת |
צרפתית |
| בן או בת זוג |
מריאנו פאדילה אי ראמוס (15 בספטמבר 1869–ערך בלתי־ידוע) |
| צאצאים |
Lola Artôt de Padilla |
  | |
רקע משפחתי עריכה
מרגריט-ז'וזפין-דזירה מונטני ארטו הייתה בתו של ז'אן דזירה מונטני ארטו, נגן קרן בלה מונה בבריסל ופרופסור בקונסרבטוריון של בריסל. דודה היה הכנר אלכסנדר ארטו (1815-1845). שמו המקורי היה אלכסנדר ז'וזף מונטני, אך אימץ לו את השם ארטו ושאר המשפחה הלכה בעקבותיו. דוד אחר היה צייר הדיוקנאות הבלגי שארל בונייה (1814-1886)).[2]
ראשית הקריירה עריכה
ארטו למדה אצל פולין גארסיה-ויארדו ופרנצ'סקו למפרטי בלונדון ובפריז. היא הופיעה בקונצרטים בבלגיה ובהולנד וב-19 ביוני 1857 בקונצרט מלכותי באנגליה. ג'אקומו מאיירבר הזמין אותה להופיע באופרה של פריז, שם הופיעה לראשונה ב-5 בפברואר 1858 בהצלחה רבה באופרה שלו, "הנביא". עוד שרה שם את התפקיד הראשי בגרסה מצומצמת של "סאפפו" מאת גונו. הקטור ברליוז ואחרים היללו את שירתה ב-Journal des Débats מן ה-17 בפברואר. אף על פי כן, ארטו נטשה את הרפרטואר הצרפתי ועברה ב-1859 לשיר באיטליה. היא שרה גם בברלין באותה שנה, בחנוכת תיאטרון ויקטוריה, עם הלהקה האיטלקית של לוריני. היא הצליחה שם מאוד ב"ספר מסביליה", "סינדרלה", "טרובאדור" ועוד.
ארטו שרה בלונדון בעונת 1859-60 ושוב ב-1863 בתיאטרון הוד מלכותה, ב"בת הגדוד", לה טרוויאטה ונורמה (כאדאלגיזה, עם טרז טיטיין בתפקיד נורמה.).[3] ב-1861 התארסה לזמן קצר לנבלאי הוולשי ג'ון תומאס.[4]
ארטו חזרה לאנגליה ב-1864 ושם שרה עד 1866 בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן בפאוסט של גונו ובאופרות אחרות.
רוסיה וצ'ייקובסקי עריכה
בשנת 1868 ביקרה ארטו ברוסיה עם להקה איטלקית נודדת, שכללה גם את רוברטו סטאניו.[5] דזירה ארטו שבתה את מוסקבה בקסמיה.[6] את צ'ייקובסקי פגשה במסיבה בבית משפחת בגיצ'ב באביב. הוא גם בא לבקרה אחרי הופעת צדקה שנתנה, שבשבילה כתב רצ'יטטיבים נוספים להפקת האופרה של דניאל אובר, "הדומינו השחור". הם נפגשו שוב באקראי במסיבה מוזיקלית, שם נתנה ביטוי להשתוממותה על שלא ביקר אותה לעיתים קרובות יותר בחודשי הסתיו. הוא הבטיח לבוא, הבטחה שלא התכוון לקיים, אבל אנטון רובינשטיין שכנע אותו לראותה באופרה. היא החלה לשלוח לו הזמנות מדי יום והוא התרגל לבוא מדי ערב לביקור בביתה. לפי תיאוריו אותה לאחיו מודסט התפעל מחן תנועותיה, מיפי מבעה ומשליטתה האמנותית. הוא הניח מידו את העבודה על הפואמה הסימפונית "פאטום" כדי להקדיש לה את כל תשומת לבו. יש מקום להניח, שיותר משגילה בה עניין רומנטי, הלך צ'ייקובסקי שבי אחר הזמרת והשחקנית שבה, וכי התקשה להפריד בין האמנית לאדם. צ'ייקובסקי הקדיש לארטו את הרומנסה לפסנתר בפה מינור אופוס 5.
בסוף אותה שנה עמדו על הפרק נישואים ביניהם. נאמר, כי היה זה ניסיונו הרציני הראשון של צ'ייקובסקי להתגבר על ההומוסקסואליות שלו.[7] אמה של ארטו, שנלוותה אליה במסעותיה, התנגדה לנישואים. שלוש סיבות היו להתנגדותה: גבר ארמני מסוים, שישב בשורה הראשונה בכל הופעותיה של ארטו והיה מאוהב בה בעצמו, סיפר לאמה בדיות על הרקע של צ'ייקובסקי ועל מצבו הפיננסי והיא, שלא התמצאה במנהגים הרוסיים, לא ראתה סיבה לפקפק בדבריו; שנית, הייתה גילו של צ'ייקובסקי - הוא היה צעיר בחמש שנים מדזירה ארטו; ולבסוף, ייתכן שהגיעו לאוזניה שמועות על הרגליו המיניים של צ'ייקובסקי. אביו של צ'ייקובסקי, לעומת זאת, תמך בתוכניות בנו.[8] ארטו עצמה לא הייתה מוכנה לוותר על הקריירה שלה כדי לתמוך במלחין מתלבט, וצ'ייקובסקי מצדו לא היה מוכן להיעשות למי שאינו אלא בעלה של פרימדונה ותו לא, אם כי טען, שהוא מתקשה לדמות לעצמו את שארית חייו בלעדיה. כמה מידידיו של צ'ייקובסקי, בהם ניקולאי רובינשטיין, ניסו להניאו מן הנישואים, משום שמעמדו כבעלה של זמרת זרה ידועת-שם משמעו, בהכרח, ויתור על הקריירה המוזיקלית שלו עצמו. העניין נשאר ללא הכרעה, ללא הודעה רשמית, אבל השניים תכננו להיפגש שוב בקיץ 1869 באחוזתה סמוך לפריז למתן גושפנקה סופית לסוגיית נישואיהם. להקת האופרה עזבה את רוסיה להמשיך במסעה לוורשה. בראשית 1869 נתקף צ'ייקובסקי ספקות. במכתב אל אחיו אנטולי אמר: "אשר לאינטרלוד האהבה שבחיי, ששמעת עליו, הריני מסופק מאוד, אם אקשור ביום מן הימים את קשר הכלולות. העניינים יגעים עתה במקצת. בהזדמנות אחרת אספר לך יותר על כך, עתה איני פנוי".[9]
אף כי לא הודיעה לו על כך, כפי שדרשו מוסכמות החברה של אותם ימים, גם ארטו שינתה את דעתה ונישאה לחבר בלהקתה, הבריטון הספרדי מריאנו פאדילה אי ראמוס. פאדילה היה צעיר ממנה בשבע שנים ובעבר אירע שדיברה עליו בלעג עם צ'ייקובסקי. דבר הנישואים נודע לניקולאי רובינשטיין באמצעות מברק והוא מיהר להעביר את הידיעה אל צ'ייקובסקי. זה היה בעיצומה של חזרה על האופרה שלו "וייוודה", וכאשר שמע את הבשורה שבפי רובינשטיין, הגיב בכעס ובדכדוך, הפסיק את החזרה והסתלק.
הדעה הכללית הייתה, אומנם, שצייקובסקי התגבר די מהר על הפרשה, אך היו רמזים לכך, שהיא נשארה קרובה ללבו במשך זמן רב. כאשר כתב את הקונצ'רטו הראשון לפסנתר בסי במול מינור, כלל בפרק השני נעימה של שיר צרפתי פופולרי Il faut s’amuser et rire, שארטו כללה ברפרטואר שלה בשנת 1874. ייתכן שגם הסולו לחליל בפתיחת הפרק נועד לאזכר את ארטו.[10] הנושא השני של הפרק השני מתחיל בתווים רה במול (בגרמנית Des) ואחריו לה (A), שהמוזיקולוג דייוויד בראון רואה בהם צופן מוזיקלי על שמה של ארטו. השימוש בראשי תיבות באמצעות תווים היה מקובל על רוברט שומאן (לדוגמה, בקרנבל), וצ'ייקובסקי הוקיר מאוד את המוזיקה של שומאן.[11] הרצף של רה במול-לה נפתר לסי במול, שקבע, לדברי בראון, את הסולם לקונצ'רטו כולו, סי במול מינור, סולם חריג מאוד לקונצ'רטו או לסימפוניה.[11]
בשנים הבאות נפגשו ארטו וצ'ייקובסקי במוסקבה ובברלין, כאשר ארטו הגיעה לשם במסגרת הופעותיה. צ'ייקובסקי התפעל משירתה והשתדל לבלות בחברתה בהזדמנויות אלה, אך קשרי העבר לא הוזכרו ולא התחדשו ביניהם.
שלהי הקריירה עריכה
אחרי נישואי ארטו למריאנו פאדילה אי ראמוס, נודעה בדרך כלל כדזירה ארטו דה פאדילה או דזירה ארטו-פאדילה. היא הופיעה עם פאדילה באופרה איטלקית בגרמניה, אוסטריה, פולין, שוודיה, בלגיה, הולנד, דנמרק, רוסיה ופינלנד.[12] אחרי ביקורה במוסקבה ב-1868-70, חזרה והופיעה שם בעונת 1875-76 ובסנקט פטרבורג ב-1871-72 ו-1876-77.[13] היה לה מזג סוער ותגרותיה מאחורי הקלעים עם מיני הוק בשנות ה-70' במוסקבה מתועדות בהרחבה.[14]
ארטו פרשה בשנת 1884, אבל ב-22 במרץ 1887 הופיעו לצד פאדילה בתמונה מתוך דון ג'ובאני בחגיגות יום הולדתו של הקיסר בארמון המלכותי בברלין; הייתה זו גם שנת המאה ל"דון ג'ובאני".
דגזירה ארטו עסקה בהוראת זמרה בברלין עד 1889, אז עקרה לפריז. היא מתה בשנת 1907 בפריז (או ברלין), ארבעה חודשים אחרי מות בעלה.
בתם של ארטו ופאדילה, לולה ארטו דה פאדילה, ניהלה קריירה מצליחה מאוד כסופרן אופראי, במהלכה גילמה לראשונה את ורלי ב"רומיאו ויוליה" כפריים של דיליוס.
קישורים חיצוניים עריכה
דזירה ארטו, באתר MusicBrainz (באנגלית)- Mariano Pérez Gutiérrez (31 בדצמבר 1984). Diccionario de la música y los músicos (בספרדית). Ediciones AKAL. p. 9. ISBN 9788470901386. נבדק ב-30 באוגוסט 2011.
{{cite book}}: (עזרה) - דזירה ארטו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים עריכה
- ^ ה. ויינשטוק, "צ'ייקובסקי" עמ' 49-52.
- ^ Charles Baugnier site
- ^ answers.com: Therese Tietjens
- ^ Creighton’s collection
- ^ John Warrack, Tchaikovsky
- ^ ה. ויינשטוק, "צ'ייקובסקי" עמ' 50.
- ^ Timothy F. Murpy, Reader’s Guide to Lesbian and Gay Studies
- ^ ה. ויינשטוק, "צ'ייקובסקי" עמ' 51.
- ^ ה. ויינשטוק, "צ'ייקובסקי" עמ' 51.
- ^ Classical Music on the Web
- ^ 1 2 Steven Ledbetter, notes for Colorado Symphony Orchestra
- ^ Musical Finland in Brussels
- ^ Tchaikovsky-research.net
- ^ Historic Opera