דיברה תורה כלשון בני אדם

הביטוי דיברה תורה כלשון בני אדם מופיע אצל חז"ל פעמים מספר, כמבטא את העובדה שעל אף שהתורה היא אלוהית, הרי לשונה היא כלשון בני אדם.

אצל חכמי ימי הבינייםראשונים), הורחב ביטוי זה, ואומץ במיוחד כדי להסביר לשונות של הגשמת האל בכך שהן באו "לשׂבר את האוזן" כדי שבני האדם יבינו את הדברים הנאמרים כלפי האל המופשט, ובקבלה הורחב ביאור זה ללמוד את תורת האלוהות מלשון ומגוף בני האדם.

משמעות המושג אצל חז"ל

עריכה

בחז"ל מופיע הביטוי בכעשרים מקומות, ובהם הוא מובא כדי להסביר מדוע תנא מסוים אינו דורש את הלשון הכפולה בה הפסוק משתמש (למשל, ”הִכָּרֵת תִּכָּרֵת”[1] ו”אִם רָאֹה תִרְאֶה”[2]). ההסבר לכך הוא שעל אף אלוהיותה של התורה היא "דיברה כלשון בני אדם", ובני אדם מדברים בכפל לשון לפעמים לתפארת המליצה או כדי לחזק את ציוויים.

העניין שנוי במחלוקת – האם מקבלים את הטענה שהתורה דיברה בלשון בני אדם וממילא אין צורך למצוא דרשה נסתרת בדברי התורה, או שחייבים לדרוש כל מילה ומילה. מכיוון שהעניין שנוי במחלוקת, כאשר התלמוד משתמש בטענה מעין זו, הוא לרוב יביא את הדעה השנייה ("אידך מאן דאמר") שחולק על הטענה, ויסביר לשיטתה את הדרשה הנדרשת מהפסוק ומהיכן הדעה הראשונה דורשת את הדרשה האחרונה.

דוגמה:

מאי שנא גבי נזירוּת? דכתיב: "נָזִיר לְהַזִּיר".[3] נדרים נמי, הא כתיב: "לִנְדֹּר נֶדֶר".[3] והיקישא למה לי?
אי כתב "נדר לנדור" כדכתב "נזיר להזיר", כדקאמרת, לא צריך היקישא. השתא דכתיב "לנדֹר נדר", דיברה תורה כלשון בני אדם.
הניחא למאן דאית ליה "דיברה תורה כלשון בני אדם"; אלא למאן דלית ליה דיברה תורה כלשון בני אדם, האי "לנדֹר נדר" מאי עביד ליה?
דריש ליה לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש נזירוּת לנדרים.

תרגום: במה שונה נזירוּת? [הרי גם] בה נאמר "נזיר להזיר". נדרים גם כן הרי נאמר בהם "לנדֹר נדר". ולמה לי [למה צריך] היקש?
אם היה כותב "נדר לנדור" כפי שכתב "נזיר להזיר", [אז] כפי שאתה אומר – לא צריך היקש. עכשיו שנאמר "לנדֹר נדר", [אפשר לומר כי] דיברה תורה כלשון בני אדם.
זה נוח למי שיש לו [שמקבל את הכלל של] "דיברה תורה כלשון בני אדם"; אבל למי שאין לו [שלא מקבל את הכלל של] "דיברה תורה כלשון בני אדם", מה הוא עושה עם "לנדֹר נדר"?
הוא דורש אותו [כדי] לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש [משווה] נזירוּת לנדרים.

וכן להפך, שהגמרא כן דנה רק בלשון בני אדם נמצא במסכת מכות, דף י"ב. עיינו שם[דרושה הבהרה].

משמעות המושג אצל הראשונים

עריכה

בקרב ראשונים המצדדים בתורת שלילת התארים יוחסה לביטוי משמעות שונה בתכלית, כאשר הוא שימש להסבר השימוש בתורה בביטויים המגשימים את האל. התייחסות נודעת למושג זה מצויה במורה נבוכים של הרמב"ם:

ידועה לך האמירה שלהם (חז"ל) הכוללת את כל סוגי הפירושים הקשורים בתחום זה, דהיינו, מה שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם. משמעות הדבר שכּל מה שבני-האדם כולם מסוגלים להבינו ולציירו במחשבה ראשונה הוא אשר יוחס כהכרחי לאל יתעלה. לכן הוא תואר בתארים המצביעים על גשמות, כדי להורות על כך שהוא יתעלה נמצא. שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא.

מורה נבוכים, חלק א', פרק כ"ו (תרגום מיכאל שוורץ)

והמהדיר העיר שם:

בתלמוד דברים אלה באים להגיד שיש בתורה פסוקים שצריך להבינם כפשוטם ולא לדרוש אותם. הביטוי מובא לרוב כהסבר מדוע חכם פלוני אינו מקבל את הדרש שחכם אחר דורש פסוק נתון. אלטמן, עמ' 80, ואחריו אברהם נוריאל... כבר הצביעו על כך שהרמב"ם נותן לאימרה זאת משמעות אחרת לגמרי. הרמב"ם משתמש בביטוי זה... לומר שהתורה מדברת בלשון המותאמת להבנת ההמון – ולכן אין להבין את דברי התורה כפשוטם. נראה אפוא שהרמב"ם מעניק לביטוי זה משמעות הפוכה ממש מן המשמעות שבה משמש הביטוי בתלמוד.

שוורץ מציין שם כי קדמו לרמב"ם בהוראת ביטוי זה רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות,[4] רבי יהודה הלוי,[5] ר' אברהם אבן דאוד[6] ויהודה בן קוריש.[7][8]

בקבלה ובחסידות

עריכה

על פי הקבלה, הלימוד מלשון התורה אינו דרכו[דרושה הבהרה] אלא גם הלשון כשלעצמה היא מערכת מדויקת של דימויים שעל ידה מבינים נושאים שונים בקבלה ותורות שונות באלוהות. לדוגמה, על פי תורת הראשונים, הפסוק ”וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים”[9] נלמד כמשל – שדברה תורה בלשון בני אדם. התורה השתמשה בלשון נפיחה אף שאינה שייכת אצל הקב"ה, שאין לו גוף.

בתורת הקבלה והחסידות נלמד מכך, שכמו שיש נפיחה במובן האנושי, כך יש מעין זה ברוחניות – אלוהים נפח את נשמת האדם. כשם שבנפיחה באדם, הנפיחה מגיעה מעומק נשמתו[דרוש מקור] ונשימתו, אך אינה מוגבלת באותיות של דיבור או צעקה[דרושה הבהרה], כך נפיחת הקב"ה באדם הראשון היא מעצמותו ומדרגתו העליונה, ואינה מוגבלת בדיבור. בקבלה מובא פסוק זה על מנת להוכיח שדרגת נשמת האדם היא מהאלוהות והיא למעלה מעשרת המאמרות.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • הרב עדין שטיינזלץ, ביאור על ספר התניא, איגרת התשובה, פרק ד'.
  • א' נוריאל, 'דברה תורה כלשון בני אדם' ב'מורה נבוכים', דת ושפה... בעריכת משה חלמיש ואסא כשר, תשמ"ב (1981) (נדפס שנית: א' נוריאל, גלוי וסמוי בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, תש"ס, עמ' 93–99).
  • שרה קליין-ברסלבי, פירוש הרמב"ם לסיפור בריאת העולם, תשמ"ח, עמ' 24–27.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"א
  2. ^ ספר שמואל א', פרק א', פסוק י"א
  3. ^ 1 2 ספר במדבר, פרק ו', פסוק ב': ”דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'.”
  4. ^ שער הייחוד, פרק י'
  5. ^ ספר הכוזרי ה', כ"ז
  6. ^ בפתיחה לספר 'האמונה הרמה'
  7. ^ בספרו 'רסאלה', עמ' 180-181
  8. ^ יוסף טובי, ה'רסאלה' והמחקר המשווה של העברית והערבית, על החיבור הבלשני 'רסאלה' מאת יהודה בן-קוריש, מהדורת דן בקר, פורסם בפעמים, 29, תשמ"ז 1986, עמ' 148–152, באתר מה-יא"ה  
  9. ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק ז'