דיה מצויה
דַּיָּה מְצוּיָה (שם מדעי: Milvus migrans; מכונה גם "דיה שחורה") היא עוף דורס ממשפחת הנציים. נחשבת לעוף הדורס הנפוץ ביותר בעולם.
 דיה מצויה
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | דורסי יום |
| משפחה: | נציים |
| תת־משפחה: | דיות |
| סוג: | דיה |
| מין: | דיה מצויה |
| שם מדעי | |
 Milvus migransבודארט, 1783 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
מאפיינים עריכה
משקלה 600–1080 גרם, אורכה 55–60 ס"מ ומוטת כנפיה 135–150 ס"מ. תת-המינים שונים בצבע מקורם ובגון נוצותיהם, אך על פי רוב הגוון נע בין חמרה לשחור.
היא נפוצה באסיה, אירופה, אפריקה (פרט לעמק קונגו ולמדבר סהרה), ובאוסטרליה. מרבית הפריטים נודדים בעונת החורף למקומות חמים יותר, אך חלקם נשארים כל השנה באותו אזור גאוגרפי. עדיפות למישורי עשב פתוחים, אזורים חצי מדבריים, סואנות ויערות דלילים. היא אינה חובבת יערות סבוכים. היא תמצא גם בקרבת מקווי מים-חופים, נהרות ונחלים. לא ימצא באופן תדיר, בתוך הטריטוריה הצפופה של האדם (בניגוד לבז המצוי למשל), אולם קיימת זיקה בין תפוצתו לבין תפוצת האדם.
הדיה מסוגלת לעכל כמעט כל סוג מזון מהחי שנמצא בסביבתה, והיא משתמשת בטכניקות ציד רבות: חרקים אותם היא לוכדת בתעופתה ובהליכה על הקרקע, זוחלים קטנים,דו-חיים דגים, עופות ויונקים קטנים, אותם היא מאתרת מהאוויר או בשעת מנוחה. היא אף ניזונה מפגרים ושאריות מזון אותם היא מוצאת בתחנות האכלה לנשרים, במזבלות וכן באתרי זבח לאלים (במדינות אסיה). בנוסף, תאכל הדיה גם פירות- בעיקר תמרים.
בניגוד גמור לדיה האדומה שסולדת מהאדם, הדיה המצויה פיתחה תלות מסוימת כלפיו במציאת מזון. במדינות אסיה, נצפה פעמים רבות שהוא חומס מזון נטוש או גלוי לעין בתוך אזור כפרי או עירוני. בישראל הדיה המצויה נצפית פעמים רבות בסמוך לאתרי פסולת כמו דודאים (אתר פסולת), אתר משואה ואחרים.
הדיה היא עוף חברותי ביותר. נצפו זוגות ויחידים, אך על פי רוב נמצאות בלהקות של 20–100 למטרות קינון ומציאת מזון וכן בשעות מנוחה על עצים. נצפו גם להקות של אלפי פריטים לצורך נדידה ובמקומות בהם נמצא מזון בשפע.
עונת הרבייה של הדיה משתנה מאזור לאזור. באזורים הממוזגים באירופה ובאסיה: מרץ-יוני, באפריקה הטרופית: בעונה היבשה, בדרום אפריקה: אוגוסט-דצמבר, באוסטרליה: יולי-נובמבר.
הדיות מקננות ביחידות או בקולוניות, בהתאם לכמות וגודל העצים באזור ובהתאם לכמות המזון בסביבה. נוכחות מקווה מים קרוב או חוף ים בקרבת הקן, גם היא משמעותית ביותר למציאת אזור קינון.
הקן מורכב מענפים רבים מגובבים לידי ערימה גבוהה, שזורים בו חתיכות בד, פלסטיק, ניר, צואה ועור. גודל התטולה נע בין 2 ל-3 ביצים, עליהן דוגרת הנקבה במשך 26–38 ימים. במהלך תקופה זו אין הנקבה זזה מהקן, אך הדבר מותנה בכשירותו של הזכר שאחראי על הספקת מזון תדיר אל הקן.
אטימולוגיה עריכה
פירוש שמה המדעי של הדיה (M.m.migrans) הוא "נודד". פירוש שמה האנגלי הוא "עפיפון שחור" (black kite). עפיפון בזכות זנבה הקדוד (דהיינו: חתוך). בעברית היא מכונה גם 'דיה שחורה'. מקור השם 'דיה' הוא במקרא אשר מוזכר בין העופות הטמאים האסורים לאכילה: "ואת האיה והדיה למינה (דברים, י"ד, 13). ואכן שמה מתאים להתנהגותה- היא מרבה לדאות.
תת-המינים ותפוצתם עריכה
- Milvus migrans migrans: צפון-מערב אפריקה, אירופה עד מרכז אסיה. בישראל חורפת שכיחה למדי בעיקר בעמק בית שאן, עמק החולה, בעמק זבולון ובנגב המערבי. מקננת בארץ לעיתים נדירות. רוב הדיות הנראות הן החולפות בעונות החורף והנדידה אך מספר מועט של דיות נשאר גם בקיץ בכל שנה. ניתן לראותן בכמויות גדולות בעיקר בנדידת האביב (מרץ עד ראשית מאי) ובכמויות פחותות בנדידת הסתיו.
- Milvus migrans lineatus: סיביר עד יפן ועד דרום הודו, צפון בורמה וסין.
- Milvus migrans formosanus: טאיוואן וסין.
- Milvus migrans govinda: פקיסטן, הודו, סרי לנקה, הודו-סין וחצי האי המלאי.
- Milvus migrans affinis: איי סונדה, גינאה החדשה, צפון אוסטרליה.
- Milvus migrans aegyptius (דיה צהובת-מקור): מצרים, דרום חצי האי ערב, חופי מזרח אפריקה עד קניה. בישראל מזדמנת לעיתים רחוקות ביותר, כשהיא יוצאת מגבולות חצי האי סיני.
- Milvus migrans parasitus: מדרום למדבר סהרה באפריקה, איי קומורו מדגסקר ואיי כף ורדה.
גלריית תמונות עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- דיה מצויה, באתר ITIS (באנגלית)
- דיה מצויה, באתר NCBI (באנגלית)
- דיה מצויה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- דיה מצויה, באתר Internet Bird Collection (באנגלית)
- דיה מצויה, באתר GBIF (באנגלית)