דיונים גרמניים-סובייטים להכנסת ברית המועצות למדינות הציר

הדיונים גרמניים-סובייטים להכנסת ברית המועצות למדינות הציר התנהלו באוקטובר ובנובמבר 1940 ודנו באפשרות לכניסה פוטנציאלית של ברית המועצות לברית מדינות הציר לצד גרמניה הנאצית, האימפריה היפנית ואיטליה הפשיסטית, במהלך מלחמת העולם השנייה. המשא ומתן, שהתקיים בעידן הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, כלל ועידה בת יומיים בברלין בין שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב, מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר, ושר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ. בעקבות השיחות שתי המדינות החליפו ביניהן הסכמים כתובים וחתומים.

לאחר יומיים של משא ומתן בין ה-12 ל-14 בנובמבר 1940, הנאצים הציגו בפני הסובייטים טיוטת הסכם שהגדירה את תחומי ההשפעה העולמיים של ארבע מעצמות הציר המוצעות[1]. היטלר, ריבנטרופ ומולוטוב ניסו לקבוע את תחומי ההשפעה הגרמניים והסובייטים. היטלר אף עודד את מולוטוב להסתכל דרומה לאיראן ובסופו של דבר להודו אך במקביל לשמור על הגישה הגרמנית למשאבים שהיו בפינלנד ואף דרש להפסיק את ההשפעה הסובייטית על הבלקן[2]. מולוטוב נותר איתן בעמדתו וביקש להוציא חיילים גרמנים מפינלנד ולהשיג גישה לנמל מים חמים באזור המדינות הבלטיות. בנוסף לכך, מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין ביקש להישאר בעל השפעה בבולגריה ויוגוסלביה.

על פי מחקר שנערך על ידי אלכסנדר נקריך, ב־25 בנובמבר 1940, הסובייטים הציגו הצעה נגדית בכתב של סטלין המקבלת את הברית המרובעת אך כוללת זכויות סובייטיות בבולגריה ותחום השפעה עולמי, שמרכזו באזור סביב עיראק ואיראן[3], הגרמנים לא הגיבו להצעה הסובייטית[4][5] ולמעשה השאירו את המשא ומתן לא גמור.

לגבי ההצעה הנגדית, היטלר ציין בפני ראשי הצבא הבכירים שלו כי סטלין "דורש יותר ויותר", "הוא סוחט בדם קר" ו"ניצחון גרמני הפך לבלתי נסבל עבור רוסיה" והגיע למסקנה ש"יש להביאה על ברכיה בהקדם האפשרי." גרמניה סיימה את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ ביוני 1941 בעקבות הפלישה הנאצית לברית המועצות.

רקעעריכה

הסכמים גרמנים-סובייטים ב-1939 ופעולות איבה הדדיות שהיו לפני כןעריכה

במהלך קיץ 1939, לאחר שניהלה משא ומתן בנוגע לברית-בריטית-צרפתית אך במקביל ניהלה משא ומתן עם גרמניה בנוגע להסכמים צבאיים ופוליטיים פוטנציאליים[6], בחרה ברית המועצות בגרמניה, שהביאה להסכם מסחרי גרמני-סובייטי (אנ') ב-19 באוגוסט של אותה שנה. בהסכם הוחלט שגרמניה תספק לסובייטים ציוד צבאי ואזרחי תמורת חומרי גלם סובייטים[7][8]. ארבעה ימים לאחר חתימת ההסכם הזה, חתמו הגרמנים והסובייטים על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב שהכיל פרוטוקולים סודיים שחילקו את מדינות צפון ומזרח אירופה ל"תחומי השפעה"[9].

רגע לפני חתימת ההסכמים, הצדדים התייחסו לאיבה בעבר, כאשר שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, אמר לדיפלומטים הסובייטים כי "אין שום בעיה בין הים הבלטי לים השחור שאי אפשר לפתור בין שנינו"[10][11]. דיפלומטים משתי המדינות התייחסו לבסיס המשותף של המדינות, כמו העובדה ששתיהן אנטי-קפיטלסטיות ואנטי-דמוקרטיות[12][13].

ריבנטרופ טען כי הבריטים תמיד ניסו לשבש את יחסי החוץ של ברית המועצות ובריטניה הייתה חלשה ורצתה "לתת לאחרים להילחם על תביעתה היומרנית על שליטה עולמית".[14] סטלין הסכים עם ידידו הנאצי והוסיף, "אם אנגליה תשלוט בעולם, זה ינבע מטמטום של המדינות האחרות שתמיד הלכו שולל". ריבנטרופ טען בפני סטלין כי הסכם האנטי-קומינטרן לא כוון נגד ברית המועצות אלא נגד דמוקרטיות מערביות.

היחסים בין המדינות במהלך חלוקת פוליןעריכה

שבוע לאחר שנחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, החל החלוקה של פולין עם פלישת הגרמנים למערב פולין בתחילת ספטמבר 1939[15].

הקומינטרן הסובייטי השעה את כל התעמולה האנטי-נאצית והאנטי-פשיסטית בכך שהסביר את המלחמה באירופה כעניין של מדינות קפיטליסטיות שתוקפות זו את זו למטרות אימפריאליסטיות.[16]

כאשר פרצו הפגנות אנטי-גרמניות בפראג שבצ'כוסלובקיה, הורה הקומינטרן על המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית להפעיל את כל כוחה לשיתוקם של הפעילים שארגנו את המחאות[16]. הסובייטים אילצו במהרה את המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ואת המפלגה הקומוניסטית הבריטית לאמץ עמדה תקיפה נגד המלחמה.

 
גנרלים סובייטים וגרמנים במהלך ההעברה הרשמית של ברסט לשליטת ברית המועצות, בספטמבר 1939

שבועיים לאחר הפלישה של הגרמנים למערב פולין, ברית המועצות פלשה למזרח פולין בתיאום עם הכוחות הגרמניים[17]. ב־21 בספטמבר חתמו הסובייטים והגרמנים על הסכם רשמי בתיאום התנועות הצבאיות בפולין[18]. מצעד משותף של הגרמנים והסובייטים התקיים בלבוב ובברסט[19].

סטלין החליט באוגוסט שהוא עומד לחסל את המדינה הפולנית, ופגישה גרמנית-סובייטית בספטמבר התייחסה למבנה העתידי של "האזור הפולני"[19]. הסובייטים הצהירו בספטמבר כי עליהם להיכנס לפולין כדי "להגן" על אחיהם האוקראינים והבלארוסים האתניים בה מגרמניה, אולם מאוחר יותר הודה מולוטוב בפני גורמים גרמנים כי התירוץ היה הכרחי מכיוון שהסובייטים לא מצאו שום עילה אחרת לפלישתם.[20]

סחר בחומרי גלם ובציוד צבאיעריכה

הלחץ של היטלר לפלוש לפולין כבר ב-1939 הטיל עומס וקושי רב על מכונת המלחמה הגרמנית שהתכוננה בהדרגה למלחמה כוללת רק בשנת 1942 או 1943[21]. המחסור בחומרי גלם בגרמניה גרם לכך שהיא נאלצה לחפש אספקה מוגברת מבחוץ. עם זאת, על גרמניה הוטל אמברגו בריטי, שהותיר את גרמניה נואשת יותר ויותר לחומרים. המדינה היחידה שעדיין יכלה לספק לגרמניה את הנפט, הגומי, הדגנים, השומנים והפלטינה הדרושה לו הייתה ברית המועצות. בינתיים הדרישות של הסובייטים למוצרים מיוצרים, כמו מכונות גרמניות גברו ויכולתם לייבא את הסחורות האלה ממדינות שאינן גרמניה פחתה כאשר מדינות רבות הפסיקו את קשרי הסחר לאחר שהסובייטים חתמו על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ[22].

בהתאם לכך, גרמניה וברית המועצות חתמו על הסכם סחר וגבולות (אנ') ב-1939 שהייתה גדולה פי ארבעה מזו שעליה חתמו שתי המדינות באוגוסט 1939[23]. הסכם הסחר החדש עזר לגרמניה לעקוף את האמברגו הבריטי שהוטל עליה.

בשנה הראשונה קיבלה גרמניה מאות אלפי טונות של דגנים, נפט וחומרי גלם חיוניים אחרים שהועברו דרך שטחים פולניים כבושיים[23]. בנוסף, הסובייטים סיפקו לגרמניה גישה לים הצפוני הן לספינות משא והן לפשיטות והדבר אילץ את בריטניה להגן על נתיבי הים שלה גם באוקיינוס האטלנטי וגם באוקיינוס השקט[24].

הידרדרות היחסים באמצע 1940עריכה

מחלוקות על פינלנד ורומניהעריכה

בנובמבר 1939 פלשה ברית המועצות לפינלנד כחלק ממלחמת החורף[25], מלחמה שהביאה להפסדים קשים לשני הצדדים ולחתימת חוזה שלום זמני בין המדינות במרץ 1940 שהעניק לברית המועצות את האזור המזרחי של קרליה (שהיווה למעשה כ-10% משטח פינלנד). באמצע יוני 1940, בעוד תשומת הלב הבינלאומית הופנתה לפלישה הגרמנית לצרפת וארצות השפלה ולכיבוש המדינות הבלטיות על ידי כוחות ברית המועצות, שהחליפו את מנהיגי המדינות הבלטיות בפוליטיקאים פרו-סובייטים[26].

ב-28 ביוני 1940, ברית המועצות הגישה אולטימטום לרומניה, הדורש את פינוי הכוח הצבאי הרומני משטחי בסרביה ומשטחיה של צפון בוקובינה. מהאולטימטום השתמע איום לפלישה אם רומניה לא תקבל את האולטימטום. תחת לחץ ממוסקבה ומברלין, מוסדות השלטון הרומני וכוחות הצבא נסוגו כדי למנוע עימות צבאי בין רומניה לבין ברית המועצות[27] ואכן ברית המועצות פלשה לבסגביה וצפון בוקובינה[28].

הפלישה הסובייטית לפינלנד, שאופשר לה באופן סמוי במסגרת הפרוטוקולים הסודיים של ברית מולוטוב–ריבנטרופ, יצרה עבור היטלר בעיות מ"בית". מרבית הגרמנים לא ידעו כלל על הפרוטוקלים הסודיים שחילקו את תחומי ההשפעה של גרמניה[29]. בנוסף לכך, גרמנים רבים התנגדו לפלישה הסובייטית גם בגלל הקשרים ההדוקים של פינלנד עם גרמניה הנאצית[30]. היטלר נאלץ אף להתמודד עם התנגדות למדיניות הפרו-סובייטית שלו אפילו מבכירי המפלגה הנאצית[31].

אם לא די בכך, היטלר היה בעמדה משפילה גם מחוץ לגרמניה, כאשר משפחות גרמניות אתניות "פולקסדויטשה" גורשו בחיפזון לאחר שנים שהן ואבות אבותיהם חיו בפינלנד ובמדינות הבלטיות במשך מאות שנים וזאת כדי לכבד את הפלישה הסובייטית[32].

הגדלת התלות בחומרי הגלם הגרמנייםעריכה

בקיץ 1940, גרמניה הלכה ותלויה עוד יותר בייבוא הסובייטי[33]. הכיבושים הגרמניים בצרפת, בבלגיה יצרו ביקוש נוסף וצמצמו דרכים להשיג את היצע באופן עקיף. בהשוואה לנתונים של שנת 1938, גרמניה הגדולה והמתרחבת הייתה זקוקה לכ-3.3 מיליון טון של פוספט גולמי, כ-200,000 טון של גומי ולכ-9.5 מיליון טון של נפט. במקביל, הפלישה הסובייטית למדינות הבלטיות הביא לקץ הברית בין מדינות אלו לגרמניה שגלגל לגרמניה כ-96.7 מיליון רייכסמארק ב-1938[34] ונאלצו לשלם אף יותר מכספם לסובייטים. היטלר החל להאמין יותר ויותר שהדרך היחידה של גרמניה לפתור את "משבר המשאבים" הוא לפלוש באופן סופי לברית המועצות. בטרם החלו להיכתב תוכניות קונקרטיות, אמר היטלר לאחד הגנרלים שלו כי הניצחונות של הורמאכט במערב אירופה "סוף סוף שיחררו את ידיו למשימה האמיתית החשובה שלו: העימות עם הבולשביזם"[35]. עם זאת, גנרלים גרמנים הזהירו את היטלר שכיבוש רוסיה המערבית ייצור יותר עומס מאשר הקלה במצבה הכלכלי של גרמניה".[36]

השעיית חומרי גלם סובייטים לגרמניהעריכה

באוגוסט 1940, ברית המועצות השעתה את מסירותיה במסגרת ההסכם המסחרי שלהם לאחר שהיחסים היו מתוחים בעקבות אי הסכמה בנוגע למדיניות הסובייטית ברומניה ובנוגע למלחמת החורף. השעיית ההסכם יצרה בעיות רבות לגרמניה ולמסחור במשאבים שהיו לה[37].

בסוף אותו חודש, החלו היחסים להשתפר מחדש לאחר שהמדינות שרטטו מחדש את גבולות הונגריה ורומניה והסדירו כמה טענות בולגריות, וסטלין שוב היה משוכנע שגרמניה תעמוד בפני מלחמה ארוכה במערב עם הבריטים, שאכן החלה קודם לכן בקרב אווירי נגד בריטניה, שמלחץ וחשש רב החליטה לחתום עם ארצות הברית על הסכם משחתות תמורת בסיסים

עם זאת, בסוף אוגוסט ארגנה גרמניה סיפוח משלה[דרושה הבהרה] לחלק מרומניה שזכה לכינוי "תכתיב וינה". מהלך זה, חידש את המתיחות גם הסובייטים[38].

ההסכם התלת-צדדיעריכה

  ערך מורחב – ההסכם התלת-צדדי

לפני שהנאצים החליטו לחתום על הסכם עם ממלכת איטליה והאימפריה היפנית, פקידים גרמנים דנו בכדאיות לכלול את ברית המועצות כחברה רביעית, שתכוון את המוקד הסובייטי דרומה, לאוקיינוס ההודי ולמפרץ הפרסי, שבפועל היו באותם ימים בתחום ההשפעה הבריטי. בכירים גרמנים ציינו כי הם יהיו מוכנים לתת לברית המועצות חופש לפעול ממזרח לדרדנלים[39]

ב-27 בספטמבר 1940 חתמו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית על ההסכם התלת-צדדי, שחילק את העולם לתחומי השפעה והופנה במרומז כלפי ארצות הברית. האמנה הכילה הוראה מפורשת (סעיף 5) שקבעה כי היא אינה נוגעת ליחסים עם ברית המועצות. מולוטוב, שחשש שהסכם מכיל תוסף סודי הנוגע במיוחד לברית המועצות, ניסה לחלץ מידע משגריר יפן במוסקבה, טוגו[40].

בביקור בית הצהיר הנספח הצבאי הגרמני בברית המועצות, ארנסט קוסטרינג, ב־31 באוקטובר כי "מתגבר אצלי כל העת הרושם שהרוסים רוצים להימנע מכל סכסוך איתנו"[40].

בינתיים, מאוגוסט עד אוקטובר, גרמניה ערכה קרב אווירי מסיבי נגד בריטניה כדי להתכונן לפלישה לבריטניה שכונתה בפי הנאצים "מבצע ארי הים" שתביא את הבריטים לעמדה נחותה באותו מבצע[41].

מלחמה או ברית ברמה גבוהה יותרעריכה

במהלך הקיץ התחבט היטלר בין שתי אפשרויות: לתקוף את ברית המועצות או להציע לה עסקה נרחבה וגדולה בסגנון ברית מולוטוב–ריבנטרופ, שלא תעסוק ב"נושא הדרומי" שלפיו הסובייטים יקבלו נמלים רק בצד המערבי של הים השחור או שייתכן שיינתן להם הבוספורוס במקביל לכך שהגרמנים יקיימו עסקה עם מדינת צד ג' עם גישה לים, כמו בולגריה[42].

שגריר גרמניה בברית המועצות, פרידריך ורנר פון דר שולנבורג, שקל להציע לסובייטים לחתום על הסכם פוטנציאלי שיכונן בעולם 4 מעצמות (הנאצים, האיטלקים, היפנים והסובייטים) שהיו עם הכוח המרכזי מאז הסכם שביתת הנשק בין הנאצים לצרפתים ביוני[43]. לאחר שנודע לו באופן סמוי על תוכניות הפלישה הסובייטיות הפוטנציאליות של היטלר, תוכנית שקיבלה התנגדות משולנבורג שניסע להניע את היטלר וחבריו להגדיל לכל הפחות את הסמכות של הסובייטים באזורי טורקיה ואיראן[44]. גם מזכיר המדינה במשרד החוץ של גרמניה, ארנסט פון וייצזקר טען כי הכיבוש לא יניב רווח עבור גרמניה הנאצית.

מכתבי סטלין–ריבנטרופעריכה

באוקטובר 1940, אפשר סטלין למולטוב לדון עם היטלר ביחסים העתידיים בין המדינות[45]. ריבנטרופ הגיב באופן חיובי וכתב לו כי "לדעת הפיהרר ... נראה שזה המשימה ההיסטורית של ארבע המעצמות - ברית המועצות, איטליה, יפן וגרמניה - לאמץ מדיניות ארוכת טווח ולכוון ההתפתחות העתידית ערוצים הנכונים על ידי תיחום האינטרסים בקנה מידה עולמי"[46].

מסירת מכתבו של ריבנטרופ עוכבה לסטלין וזאת לאחר שהתקשורת עקצה את המכתב והציגה אותו באופן שלילי, דבר שגרם לריבנטרופ להשתלח באנשי השגרירות הגרמנית בפני הסובייטים[47]. במכתב הוזמנו הסובייטים לפגישה בברלין שתהיה הקדמה לכינוס של ארבע המעצמות המיועדות. סטלין היה מאוד מרוצה מההזמנות שנשלחו לו[48].

ב -1 בנובמבר נפגש ראש המטה של ה-OKH, פרנץ האלדר, עם היטלר וכתב: "הפיהרר מקווה שהוא יכול להכניס את רוסיה לחזית האנטי-בריטית"[49], לאחר שפרנקלין דלאנו רוזוולט ניצח בבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב-1940 טען שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס כי רווזלט אינו יכול להיכנס למלחמה באופן פעיל לאור הבטחתו לבוחרים שלא יכנס למלחמה מחוץ לגבולות ארצות הברית. בפגישה עם המנהיג האיטלקי, בניטו מוסוליני הסביר ריבנטרופ את התפיסה הגרמנית לפיה הסובייטים יבחנו על פי עמדתם כלפי הבלקן והבוספורוס, שם יש לשני הצדדים "פוטנציאל חופף אינטרסים מסוכן" אם הסובייטים יסוגו מהאזור, זו תהיה אלטרנטיבה עדיפה על הגרמנים על פלישה לברית המועצות.

היטלר גילה בפני מוסוליני שהוא לא מצפה להכיל את הסובייטים מעבר לנסות לאלץ את טורקיה להיכנע לערבויות מסוימות על הבוספורוס. כמו כן, הוא לא רצה שסטלין יחזיק בנקודת כניסה רומנית לבוספורוס וטען כי "ציפור רומנית אחת ביד שווה יותר משני רוסים בסבך". עם זאת, היטלר הצהיר כי הוא ספקן מכיוון שהוא מאמין שסטלין אובססיבי לדנובה ולבולגריה. גרמניה הייתה מודעת לכך שברית המועצות ניסתה להעניק ערבויות לבולגריה כדי להפוך לבעלת בריתה וכי בולגריה דחתה את כל ההצעות[50].

מולוטוב נוסע לברליןעריכה

12 בנובמברעריכה

סטלין שלח את מולטוב לנהל משא ומתן, בו יציג מולטוב את התנאים של אנשי ברית המועצות להצטרפות לברית מדינות הציר[51]. מולטוב בילה חלק גדול מהנסיעה שלו בברלין בחיפוש של מכשירי ההאזנה בקרונות הרכבת בו שהה, הרכבת שלו הגיע בשעה 11:05 ב-12 בנובמבר[52][53]. מולטוב התקבל על ידי ריבנטרופ בתחנת הרכבת שעוטרה בדגלי ברית המועצות ודגל גרמניה הנאצית ובנגינת האינטרנציונל, שלא נשמע בגרמניה לראשונה מאז עליית הנאצים לשלטון ב-1933[54]. לאחר ארוחת בוקר קצרה, החלו השיחות באופן מיידי במלון שבארמון בלוו.

בפתח השיחות, הצהיר ריבנטרופ כי "אנגליה מוכה וזו רק שאלה של זמן שהיא תודה בתבוסתה, תחילת הסוף של האימפריה הבריטית הגיע כעת", עוד טען כי "כניסתה של ארצות הברית למלחמה איננה משפיעה כלל על גרמניה".

בהתאם לכך, ריבנטרופ הגיע למסקנה שהגיע הזמן שארבע המעצמות (גרמניה, ברית המועצות, איטליה והאימפריה היפנית) יגדירו את "תחומי העניין" שלהן[55]. הוא הצהיר כי היטלר הגיע למסקנה כי כל ארבע המדינות יתרחבו באופן טבעי "לכיוון דרום". ריבנטרופ אמר כי הוא תוהה אם הסובייטים עשויים לפנות דרומה לכיוון הים, ומולוטוב שאל: "איזה ים?" ריבנטרופ הצהיר כי "בטווח הארוך ניתן היה למצוא את הגישה המשתלמת ביותר לים עבור רוסיה לכיוון המפרץ הפרסי והים הערבי ". בנוגע ל"חלוקת העולם", העולם היה אמור להתחלק לארבעה תחומי השפעה. מולטוב אמר כי הרעיון החדש היה "מעניין מאוד" והצהיר כי הוא ראיון לדיון שייערך במוסקבה ויהיה בנוכחות ריבנטרופ[56]. מברק ממולטוב, בו נכתב ש"הסכם מולטוב-ריבנטרופ" מוצה למעט הנושא הפיני, הכעיס את סטלין.

אחר הצהריים ביקר מולוטוב את היטלר בקנצלרית הרייך. היטלר אף הוא דיבר על פגיעה באותה "מכה אחרונה נגד אנגליה" וקבע כי "הגיע הזמן לחשוב על חלוקת העולם לאחר ניצחוננו". בנוגע ל"בעיית אמריקה", טען היטלר כי האמריקאים איננם יכולים לסכן את חירותם של מדינות אחרות לפני 1970 או 1980[57]. היטלר הצהיר כי אין הבדלים מהותיים בין שתי המדינות בחיפוש אחר "גישה לאוקיינוס". מולוטוב הביע את הסכמתו עם היטלר בנוגע לתפקיד אמריקה ובריטניה ולגבי השתתפות ברית המועצות בברית הציר באופן עקרוני, אך הציב שהתנאי יהיה שהסובייטים יוכלו להיות שותף פעיל בברית מדינות הציר[58]. באותו יום דחתה גרמני בשנה את תוכניותיה לפלוש לבריטניה בגלל כישלונותיה במערכה האווירית נגד בריטניה.

במברק שנשלח למולוטוב מסטלין אותו הלילה, עמד סטלין על כך שלא ניתן להבטיח את ביטחון ברית המועצות "מבלי להבטיח את השקט באזור המיצר" בהתייחס למיצר הבוספורוס שבכניסה לים השחור, דבר שהיה קשור באופן ישיר להסכם הסובייטי-בולגרי להעברת כוחות סובייטים ל"הגנה על כניסה לים השחור".

13 בנובמברעריכה

מולטוב והיטלר חידשו את הדיונים בבוקר שלמחרת[59]. מולטוב שאל מדוע כוחות גרמנים כבשו את פינלנד והיטלר השיב כי הם נוסעים דרך פינלנד לנורווגיה ותהה האם הסובייטים באמת מתכוונים לצאת למלחמה על פינלנד. היטלר אמנם הסכים כי פינלנד נמצאת בתחום ההשפעה של הסובייטים, אך במקביל הוא הדגיש שגם לגרמניה יש אינטרס לגיטימי בזמן המלחמה בגלל אספקת הניקל והעץ של פינלנד. מולטוב הגיע למסקנה כי שום דבר לא יכול לבוא משיחות נוספות על פינלנד והצהיר כי אינו רואה סימנים לחידוש הסכסוך הסובייטי-פיני[60]. לעומת זאת, לטענת היטלר מולוטוב הצהיר כי "רוסיה חשה עצמה בסכנה קיומת מפינלנד, רוסיה צריכה להיות מסוגלת לחסל את פינלנד".

 
הבוספורוס חוצה את איסטנבול בפינה הדרומית-מערבית של הים השחור. בולגריה נמצאת מצפון לה.

מולטוב העבייר לגרמנים שהאינטרס של סטלין לבחן את מעמד הבוספורוס ולחץ על ערבות לבולגריה, לפחות באופן עקרוני. מאוחר יותר ציין מולוטוב כי היטלר "נסער במידה ניכרת" בנוגע לבקשה לבטל את הערבויות לרומניה. היטלר ציין כי הסובייטים נכנסו לבוקובינה שברומניה, על אף שזו חריגה מהסכם מולוטוב-ריבנטרופ[61]. היטלר הצהיר כי הצדדים סיכמו בעל פה מראש כי השטחים בבלקן שהיו חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, אמורים להיכנס לתחום ההשפעה הגרמני. בינתיים, סטלין שעדיין קיווה להשיג טיוטת הסכם עקב אחר השיחות באמצעות מברקים ששלח למולטוב, הורה באחד מהם למולטוב להזכיר להיטלר את החשיבות הרבה באבטחת הבוספורוס לאור אירועי מלחמת קרים. היטלר הצהיר כי אינו יכול לקבל החלטות בנוגע לבולגריה עד לשיחה עם המנהיג האיטלקי, בניטו מוסוליני.

מולטוב אמר להילטר כי "הגיע הזמן לדון בהסכם רחב יותר בין ברית המועצות לגרמניה", אולם ממשלת ברית המועצות רצתה תחילה לדעת את המשמעות המדויקת של "הסדר החדש באירופה" בנוגע למדינות המשתתפות ולמטרות הסופיות של ברית מדינות הציר. מולטוב היה אמור להיפגש עם ריבנטרופ באותו אחר צהריים אך מולוטוב הצהיר כי שיחתו עם היטלר ולא עם ריבנטרופ לא הניבה את התוצאות הרצויות, שכן המחלוקות בנוגע לטורקיה ולבלקן לא נפתרו.

בגלל הפצצות אוויריות של הבריטים, ריבנטרופ ומולטוב ניהלו את השיחות באותו לילה במקלט מהצפצצות אוויריות[62]. ריבנטרופ שב והדגיש כי היעדים העיקריים היו הגדרת האינטרסים של ארבע המעצמות המיועדות ולהגעה להסכם עם טורקיה בנושא הבוספורוס. ריבנטרופ הציע כמה צעדים שעליהם לנקוט, למשל שמולטוב ידון בנושאים שהועלו בברלין עם סטלין ואילו ריבנטרופ ידון בנושאים האלו עם יפן. גרמניה, איטליה וברית המועצות ילחצו על טורקיה להיענות על הדרישות הסובייטיות בנוגע לבוספורוס. לאחר כל אלו, הצדדים ינהלו משא ומתן וינסחו מסמכים משניים תוך כדי התחשבות בעובדה שההסכם הסופי בין המדינות יהיה הסכם על כניסה סובייטית למדינות הציר. מולוטוב לא ידע שבאותו לילה, היטלר הוציא את "הוראה מס '18" הוראה חשאית, בה הורה היטלר לכוחותיו להמשיך ולהיערך למלחמה במזרח "ללא קשר לתוצאות שהניבו הדיונים הללו"[63].

הצעה גרמנית לטיוטת הסכםעריכה

בשיחה במקלט, העניק ריבנטרופ למולטוב טיוטת הסכם בן שני חלקים. כמו שהיה נהוג בין הצדדים, החלק הראשון היה טיוטה להסכם שיתפרסם לציבור בסופו של דבר ואילו החלק השני יהיה "ההסכם הסודי": החלק הציבורי היה הסכם שימשך כ-10 שנים ובו יכבדו הצדדים את תחומי האינטרסים הטבעיים של השני. כמן כן, בחלק הציבורי סוכם שהגרמנים, האיטלקים והיפנים יכירו בגבולות הסובייטים הקיימיים.

טיוטת ההסכם הסודי כללה את החובה שלא לצטרף לאף ברית שתופנה כנגד ארבעת החותמים ושארבע המדינות יסייעו זו לזו בעניינים כלכליים. כמו כן, ההסכם הסודי הכיל פרוטוקול שהגדיר את היעדים הטריטוריאליים של ארבעת החותמים. גרמניה הביעה תביעות על מרכז אפריקה, איטליה בצפון וצפון-מזרח אפריקה ויפן בדרום מזרח אסיה וברית המועצות באזור שיהיה לכיוון האוקיינוס ההודי"[64]. פרוקטוקל סודי נוסף קבע כי גרמניה, איטליה וברית המועצות "ישחררו" את טורקיה מהתחייבויותיה הבינלאומיות מול בריטניה להבטיח את גבולותיה.

מולוטוב הצהיר כי ברית המועצות עוסקת בכמה נושאים אירופיים, כמו טורקיה ובולגריה, אך גם גורלם של הונגריה, רומניה, יוגוסלביה ויוון. בנוסף, הסובייטים התעניינו גם בשאלת הנייטרליות השוודית והמעבר מהים הבלטי. מולוטוב שאל בקיצור שאם גורלה של אנגליה נחתם, מדוע הם דיברו במקלט שהגן עליהם מתקיפות אוויריות.

הצעה נגדית של הסובייטיםעריכה

סטלין אמר למזכיר הכללי של הקומינטרן, גאורגי דימיטרוב כי גרמניה רוצה את האיטלקים בבלקן אך בסופו של דבר, לא נותרה ברירה אלא להכיר באינטרסים הסובייטים בשמירה על גישה לים השחור והבטחה שלא ישתמשו בבוספורוס נגדם[65].

סטלין הורה למולוטוב לערוך הסכם חדש בהיקף גדול בהרבה, כולל חלוקת אירופה, אסיה ואפריקה בין ארבע המעצמות[66]. ב־25 בנובמבר, באותו יום עם ההצהרה המפתיעה על אי ההתנגדות הסובייטית להצטרפות בולגריה לציר וכן על הצהרה בנוגע להצטרפות סובייטית פוטנציאלית לברית מדינות הציר[67], הציעו הסובייטים טיוטת הסכם שונה מזו שהציע ריבנטרופ. במקום שני פרוטוקלים סודיים הציע סטלין חמישה:

  1. כוחות גרמנים יעזבו את פינלנד תמורת ערבות סובייטית להמשך משלוחי ניקל ועץ ושלום עם פינלנד.
  2. הסכם סיוע הדדי שייחתם עם בולגריה בחודשים הקרובים שיאפשר בסיסים סובייטים.
  3. מרכז השליטה הטריטוריאלית הסובייטית יהיה מדרום לבאקו ובתומי (הנמלים שכיום באזרבייג'ן ובגאורגיה).
  4. ויתור יפני על זכויות נפט בסחלין, תמורת פיצוי הולם.
  5. אישור כי חוזה הסיוע ההדדי של ברית המועצות יהיה צורך פוליטי.

ההצעות הגיעו במקביל להצעות כלכליות שהוגדלו באופן מסיבי. הסובייטים הבטיחו עד 11 במאי 1941 אספקת של כ-2.5 מיליון טון תבואה, מיליון טונות מעל התחייבויותיהם הנוכחיות מול הגרמנים ופיצוי מלא בגין תביעות רכוש של הפולקסדויטשה.

הלחץ הבולגריעריכה

היטלר כבר הוציא הנחיה סודית בנושא הניסיונות לפלוש לברית המועצות. הוא עדיין לא זנח את האפשרות לתוצאות פוליטיות אחרות ואף המשיך לדבר על "קואליציה עולמית גדולה שנמתחה מיוקוהמה לספרד", אך הוא החליט במקביל לא לוותר לסובייטים על הבלקן[68].

בינתיים, הסובייטים זימנו מיד את שגריר בולגריה במשרד החוץ והצהירו כי הם צריכים לעשות עסקה עם הבולגרים לפני שיצטרפו לציר וטענו כי גרמניה מנסה להפוך את בולגריה למדינת בובות בשליטתם. הבולגרים דחו את ההצעה הסובייטית והדליפו אותה לגרמנים. היטלר עדיין קיווה להניא את סטלין ממתן ערבויות לבולגריה אם ניתן יהיה לפתור את נושא הבוספורוס, והוא לחץ על שגריר בולגריה ואף הזהיר אותו מפני זוועות הכיבוש הסובייטי. חברי המשא ומתן הסובייטי הגיעו למסקנה שממשלת בולגריה "כבר מחויבת לגרמניה עד הסוף".

ההחלטה לפלוש לברית המועצותעריכה

 
הנחיה מס' 21

היטלר ראה בשאיפות הטריטוריאליות הסובייטיות בבלקן אתגר לאינטרסים הגרמניים וראה בתוכנית למעשה להפוך את בולגריה לתוספת של ברית הציר. סירובה של גרמניה להגיב לדיון נגד ההצעה החמיר את היחסים בין המדינות[69]. לגבי ההצעה הנגד, היטלר ציין בפני ראשי הצבא הבכירים שלו כי סטלין "דורש יותר ויותר", "הוא סוחט בדם קר" ו"ניצחון גרמני הפך לבלתי נסבל עבור רוסיה ", כך ש"יש להביא אותה על ברכיה כמו בהקדם האפשרי".

ב-5 בדצמבר, הונחו בפני היטלר תוכניות צבאיות לפלישה אפשרית לרוסיה והוא אישר את כולן. לוח הזמנים היה אמור להיות במאי 1941[70]. ב-18 בדצמבר חתם היטלר על הנחיה מס' 21 שאישר את המבצע הגרמני לפלישה לברית המועצות, מבצע שמכונה כיום "מבצע ברברוסה"[71]. מועד הפלישה נקבע ל-15 במאי 1941. בצד השני, סטלין ציפה למלחמה סופית נגד גרמניה. בשיחה עם גנרליו בדצבמר, התייחס סטלין להתייחסות של היטלר בספרו הידוע, מיין קאמפף בנוגע לתקיפות נגד ברית המועצות. סטלין חשב שהוא וחבריו חייבים להיות מוכנים תמיד להדוף התקפה גרמנית ואף לעכב את המלחמה. גם לפני כן, סטלין האמין שניתן יהיה לדחות את פרוץ המלחמה לפחות עד אביב 1942.

ב-17 בינואר 1941, שבעה ימים לאחר חתימת הסכם גבולות ומסחר הגרמני-סובייטי, שאל מולטוב גורמים גרמנים האם הצדדים מוכנים לחתום על הסכם הצטרפות סובייטי לברית מדינות הציר. מולטוב הביע תדהמה מהיעדר תשובה גרמנית, שלעולם לא הגיעה. ב-1 במרץ 1941, הצטרפה בולגריה למדינות הציר, חשדותיו של סטלין התגברו לאחר שהגרמנים המשיכו להתעלם מההצעות הסובייטית. לאחר חצי שנה של הכנות, פלשה גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, דבר שסתם את הגולל על כל הצטרפות של ברית המועצות למדינות הציר.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  • Berthon, Simon; Potts, Joanna (2007), Warlords: An Extraordinary Re-creation of World War II Through the Eyes and Minds of Hitler, Churchill, Roosevelt, and Stalin, Da Capo Press, ISBN 978-0-306-81538-6
  • Brackman, Roman (2001), The Secret File of Joseph Stalin: A Hidden Life, Frank Cass Publishers, ISBN 0-7146-5050-1
  • Erickson, John (2001), The Soviet High Command: A Military-political History, 1918–1941, Routledge, ISBN 0-7146-5178-8
  • Ericson, Edward E. (1999), Feeding the German Eagle: Soviet Economic Aid to Nazi Germany, 1933–1941, Greenwood Publishing Group, ISBN 0-275-96337-3
  • Figes, Orlando (2007), The Whisperers: Private Life in Stalin's Russia, Macmillan, ISBN 978-0-8050-7461-1
  • Gorodetsky, Gabriel (2001), Grand Delusion: Stalin and the German Invasion of Russia, Yale University Press, ISBN 0-300-08459-5
  • Harrison, Mark (2000), The Economics of World War II: Six Great Powers in International Comparison, Cambridge University Press, ISBN 0-521-78503-0
  • Hehn, Paul N. (2005), A Low Dishonest Decade: The Great Powers, Eastern Europe, and the Economic Origins of World War II, 1930–1941, Continuum International Publishing Group, ISBN 0-8264-1761-2
  • Henig, Ruth Beatrice (2005), The Origins of the Second World War, 1933–41, Routledge, ISBN 0-415-33262-1
  • Lukacs, John (2006), June 1941: Hitler and Stalin, Yale University Press, ISBN 0-300-11437-0
  • Murray, Williamson; Millett, Allan (2001), A War to be Won: Fighting the Second World War, Harvard University Press, ISBN 0-674-00680-1
  • Nekrich, Aleksandr Moiseevich; Ulam, Adam Bruno; Freeze, Gregory L. (1997), Pariahs, Partners, Predators: German–Soviet Relations, 1922–1941, Columbia University Press, ISBN 0-231-10676-9
  • Overy, R. J. (2004), The Dictators: Hitler's Germany and Stalin's Russia, W. W. Norton & Company, ISBN 0-393-02030-4
  • Overy, Richard (1997), Why the Allies Won, W. W. Norton & Company, ISBN 0-393-31619-X
  • Philbin III, Tobias R. (1994), The Lure of Neptune: German–Soviet Naval Collaboration and Ambitions, 1919–1941, University of South Carolina Press, ISBN 0-87249-992-8
  • Roberts, Geoffrey (2006), Stalin's Wars: From World War to Cold War, 1939–1953, Yale University Press, ISBN 0-300-11204-1
  • Roberts, Geoffrey (2002), Stalin, the Pact with Nazi Germany, and the Origins of Postwar Soviet Diplomatic Historiography, vol. 4
  • Shirer, William L. (1990), The Rise and Fall of the Third Reich: A History of Nazi Germany, Simon and Schuster, ISBN 0-671-72868-7
  • Wegner, Bernd (1997), From Peace to War: Germany, Soviet Russia, and the World, 1939–1941, Berghahn Books, ISBN 1-57181-882-0

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 201
  2. ^ Soviet Foreign Minister Molotov Leaves Berlin after Four-Power Talks
  3. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 203
  4. ^ Roberts 2006, p. 57.
  5. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 204
  6. ^ Shirer 1990, pp. 515–540
  7. ^ Ericson 1999, p. 57
  8. ^ Shirer 1990, p. 668
  9. ^ Text of the Nazi-Soviet Non-Aggression Pact, executed August 23, 1939
  10. ^ Fest 2002, pp. 589–90
  11. ^ Roberts 2006, p. 30
  12. ^ Bertriko, Jean-Jacques Subrenat, A. and David Cousins, Estonia: Identity and Independence, Rodopi, 2004, מסת"ב 90-420-0890-3 page 131
  13. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 115
  14. ^ Shirer 1990, p. 539
  15. ^ Roberts 2006, p. 82
  16. ^ 1 2 Cohen, Yohanon, Small Nations in Times of Crisis and Confrontation, SUNY Press, 1989, מסת"ב 0-7914-0018-2, page 110
  17. ^ Roberts 2006, p. 43
  18. ^ Nerkich, Ulam & Freeze 1997, p. 130
  19. ^ 1 2 Nerkich, Ulam & Freeze 1997, p. 131
  20. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, pp. 128–129
  21. ^ Ericson 1999, pp. 63–4
  22. ^ Ericson 1999, p. 66
  23. ^ 1 2 Shirer 1990, p. 668
  24. ^ Philbin III 1994, pp. 130–142
  25. ^ Kennedy-Pipe, Caroline, Stalin's Cold War, New York: Manchester University Press, 1995, מסת"ב 0-7190-4201-1
  26. ^ Simon Sebag Montefiore. Stalin: The Court of the Red Tsar. p. 334.
  27. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 181
  28. ^ Roberts 2006, p. 55
  29. ^ Philbin III 1994, p. 71
  30. ^ Shirer 1990, p. 665
  31. ^ Philbin III 1994, p. 129
  32. ^ Ericson 1999, p. 134
  33. ^ Ericson 1999, pp. 127–8
  34. ^ Hehn 2005, p. 212
  35. ^ Ericson 1999, pp. 129–130
  36. ^ Ericson 1999, p. 138
  37. ^ Philbin III 1994, p. 48 & 59
  38. ^ Shirer 1990, p. 720
  39. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 196
  40. ^ 1 2 Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 197
  41. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 192
  42. ^ Gorodetsky 2001, pp. 69–70
  43. ^ Gorodetsky 2001, p. 67
  44. ^ Gorodetsky 2001, p. 68
  45. ^ Shirer 1990, p. 722
  46. ^ Philbin III 1994, pp. 49–50
  47. ^ Gorodetsky 2001, p. 71
  48. ^ Gorodetsky 2001, p. 72
  49. ^ Berthon & Potts 2007, p. 44
  50. ^ Gorodetsky 2001, p. 74
  51. ^ Brackman 2001, p. 341
  52. ^ Berthon & Potts 2007, p. 45
  53. ^ Shirer 1990, p. 723
  54. ^ Gorodetsky 2001, p. 73
  55. ^ Brackman 2001, p. 342
  56. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 199
  57. ^ Cited in Max Ostrovsky, The Hyperbola of the World Order, (Lanham: University Press of America, 2007, p 272).
  58. ^ Weinberg 1995, p. 200
  59. ^ Shirer 1990, p. 724
  60. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 200
  61. ^ Berthon & Potts 2007, p. 47
  62. ^ Shirer 1990, pp. 726–7
  63. ^ Weeks, Albert L., Stalin's Other War: Soviet Grand Strategy, 1939–1941, Rowman & Littlefield, 2003, מסת"ב 0-7425-2192-3, page 74–75
  64. ^ Nekrich, Ulam & Freeze 1997, p. 202
  65. ^ Gorodetsky 2001, pp. 80–1
  66. ^ Lukacks 2006, p. 65
  67. ^ Weinberg 1995, p. 201
  68. ^ Gorodetsky 2001, p. 77
  69. ^ Ericson 1999, p. 146
  70. ^ Overy 2004, p. 489
  71. ^ Brackman 2001, p. 344