דיוקלזיאן
״דיוקלזיאן״ (״הנביאה״, או ״חייו של דיוקלזיאן״) (במקור: Dioclesian, The Prophetess או The History of Dioclesian) היא אופרה דרמטית (אופרה למחצה) בחמישה חלקים, שהולחנה על ידי הנרי פרסל ונכתבה על ידי תומאס בטרטון. הליברית מבוססת על המחזה "הנביאה״ (במקור: The Prophetess) שנכתבה על ידי ג׳ון פלטשר ופיליפ מסינג׳ר ומבוסס באופן כללי על חייו של הקיסר דיוקלטיאנוס. היא הועלתה לראשונה בסוף מאי 1690 בתיאטרון המלכה, בדורסט גארדן שבלונדון (במקור: London, Queen’s Theatre, Dorset Garden).
במידה רבה דיוקלזיאן נתפס כתגובה ישירה ל״אלביון ואלבניוס״ (במקור: ״Albion and Albanius״), אופרה מושרת באורך מלא שהועלתה באנגליה ב-1685[1]. בעת שהותו בגלות, המלך צ׳ארלס השני פיתח חיבה עזה למוזיקה בסגנון צרפתי, ולא חסך במאמצים לייבא אותו לחצרו. בניסיון לחקות את האופן שבו לואי ה-14 תמך וטיפח מפעלים תרבותיים לצורכי תעמולה, צ׳ארלס השני ביצע מגוון פעולות בתחומי האמנות, האדריכלות והמוזיקה אשר נתפסים על ידי היסטוריונים כחלק מניסיונו להקים מנגנון דומה. בהפקות שהועלו בחצר המלוכה לקחו חלק מלחינים, שחקנים, זמרים ורקדנים מצרפת. המוזיקאים האנגלים חשו מאוימים מתופעה זו והתנגדו לשילובה של מוזיקה בסגנון צרפתי בתיאטרון האנגלי. הליברית לאופרה אלביון ואלבניוס נכתבה על ידי המשורר והמחזאי המוערך ג׳ון דריידן אך מכיוון שהולחנה על ידי לואי גראבו (Louis Grabu), קטאלני שרכש את השכלתו המוזיקלית בצרפת, היא זכתה למידה רבה של ביקורת ממשכילים פטריוטיים. דיוקלזיאן נתפס כמעין ״מתקפת-נגד״ של פרסל, ניסיון לסלק את גראבו ואת ההשפעה הצרפתית מעל בימות לונדון, ובמקביל לזכות בהערכתו ובשיתוף הפעולה של דריידן. ישנם קווי דמיון רבים באופי ההלחנה, התזמור ומבנה היצירות, אך ב״נביאה״ של פרסל, על פי מסורת התיאטרון האנגלי, נשמרת ההפרדה בין פרקי המשחק המדובר לבין הפרקים המוזיקליים.
מעבר לכך, בדומה לאופן שבו בצרפת יצאו לאור כרכי פוליו מהודרים של פרטיטורות מלאות לאופרות מפורסמות (המלחין הצרפתי ז׳אן בטיסט לולי היה המייצג המובהק של תופעה זו), גראבו ופרסל פרסמו שניהם פרטיטורות מלאות בפורמט דומה. פרויקט ההוצאה לאור ערך זמן רב, כלל הגהה ותיקונים בכתב יד, והיה כרוך בעלות גבוהה אותה נשאו המלחינים בעצמם. העותק המודפס שימש ככלי להעברת מסרים, אשר הופיעו בפתיחה ובהקדשות, האדרת שמם ומיצוב היצירה למעמד מונומנטלי ועל-זמני ולא הצדיק את עצמו מבחינה כלכלית[2][3].
מבנה העלילה עריכה
הקומדיה הטרגית, אשר הופקה במקור ב-1622, עוסקת במאבקי כוח פוליטיים ברומא העתיקה. הנביאה דלפי חוזה כי דיאוקלס, חייל פשוט בצבא הרומי, יוכתר לקיסר לאחר שיקטול חזיר בר רב עצמה. דיואקלס מאמין שאין הדבר סביר ומבטיח לשאת את אחייניתה של דלפיה, דרוזילה, אם הנבואה תתקיים. בהמשך הוא מגלה כימפקד המשמר, המכונה החזיר, התנקש בקיסר. דיאוקלס נוקם את מותו ובתמורה מוכתר לקיסר.
לאחר הכתרתו הוא משנה את שמו לדיוקלזיאן, מתעלם מהבטחתו לדרוזילה, ומחזר אחר הנסיכה אורליה היפהפייה. הנביאה דלפי זועמת על הפרת ההבטחה ועוצרת את טקס החתונה באמצעות זימון מפלצת וסופת ברקים ורעמים. מעבר לכך, היא מכשפת את הנסיכה אורליה כך שתתאהב ביריבו מקסימיניאן ועוזרת לפולשים הפרסים להביס את הצבא הרומי בקרב. דיאוקלס מזועזע מהמאורעות, הוא תוקף ומביס את הפולשים, מוותר על שלטונו, מכבד את הבטחתו לדרוזילה ופורש ללומברדיה כדי להקדיש את חייו לחסד[4].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ אופרות מושרות במלואן היו יחסית נדירות באנגליה בתקופה זו. ״ונוס ואדוניס״, שהולחנה על ידי ג׳ון בלואו ב-1683 והועלתה בחצר המלך צ׳ארלס השני נחשבת לאופרה האנגלית הראשונה. וייתכן והיו גם הפקות נוספות אשר איננו מכירים כיום. לדוגמה ״דידו ואנאיס״ אשר אין עדות ברורה לגבי המקום או העיתוי שבו הועלתה לראשונה.
- ^ Price, Curtis Alexander, 1945-, Henry Purcell and the London stage, Cambridge [Cambridgeshire]: Cambridge University Press, 1984, ISBN 0-521-23831-5
- ^ Rebecca Herissone, Playford, Purcell, and the Functions of Music Publishing in Restoration England, Journal of the American Musicological Society 63, 2010-08, עמ' 243–290 doi: 10.1525/jams.2010.63.2.243
- ^ Curtis Price, Oxford Music Online, Oxford University Press, 2002. (באנגלית)