דסקית זיהוי
דִסקית זיהוי (ובקצרה: דִסקית) היא לוחית מתכת התלויה בשרשרת מתכת על צווארו של חייל, ועליה רשומים פרטי הזיהוי שלו בשני עותקים, שניתן להפריד ביניהם. לעיתים כוללת הדסקית מידע נוסף, כגון סוג הדם ודת. הדסקית משמשת לזיהוי החייל במקרה מוות או פציעה קשה. במקרה מוות נלקח אחד משני חלקי הדסקית על ידי העוסקים בזיהוי החללים, כחלק מתהליך הזיהוי והרישום.
ייצורן של דסקיות זיהוי החל כיוזמה פרטית במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, והדסקיות יוצרו מנחושת או מעופרת. תושב ניו יורק בשם ג'ון קנדי פנה בשנת 1862 לצבא ארצות הברית בהצעה לנפק דסקיות לכל החיילים, אך נענה בשלילה. הוראה לנפק דסקיות זיהוי, עשויות אלומיניום, ניתנה בצבא ארצות הברית בסוף 1906. בשנת 1916 נקבע שכל חייל יקבל שתי דסקיות זיהוי זהות, שאחת מהן תילקח מגופו במקרה שימות.
צבא פרוסיה ניפק דסקיות זיהוי לכל חייליו בתחילתה של מלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1870.
דסקיות מתכת, הדומות לדסקיות זיהוי צבאיות, הפכו בישראל ובמקומות מסוימים בעולם לפריט אופנתי.
דסקיות זיהוי בצה"ל עריכה
הדסקית בצה"ל עשויה לוח מתכת מלבני, מחורר באמצעו, באופן המאפשר את שבירתו לשני חלקים נפרדים, שעל כל אחד מהם רשומים פרטי הזיהוי. על הדסקית מופיעים פרטי הזיהוי - שם מלא ומספר אישי. בתקופות מסוימות צוין גם סוג הדם.
עקב הקושי לזהות חללי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, נוספו לדסקית הזיהוי שעל הצוואר דסקיות בנעליים הצבאיות.
פקודות הצבא מחייבות את החייל ללכת כשדסקית הזיהוי לצווארו בכל עת. יש חיילים, בייחוד לוחמים, הנוהגים לעטוף את הדסקית ואת השרשרת המחוברת אליה בעטיפת בד על מנת להימנע מהברק של המתכת שעשוי לחשוף את החייל בפני האויב. צה"ל מספק בעת הגיוס עטיפת בד לדסקית בצבע ירוק זית, אך השימוש בה אינו בגדר חובה.
הביטוי "מהמסטינג שלי עשו את הדסקית שלך" (וריאציה נוספת: "מהפחית שלי...") משמש חיילים ותיקים לשם הדגשת הוותק שלהם באוזני חיילים צעירים יותר.
חבר הכנסת רחבעם זאבי עשה בדסקית שימוש סמלי בשנותיו האחרונות, שבהן נהג להתהלך כשלצווארו דסקית ועליה שמות נעדרי צה"ל.[1]
במלחמת חרבות ברזל הופצה 'דסקית מחויבות' שנראית כמו דיסקית צה"לית אלא שבמקום שם ומספר אישי, כתוב עליה "הלב שלנו שבוי בעזה, BRING THEM HOME – NOW!". דסקית המחויבות משמשת לעורר את המודעות לנושא החטופים והנעדרים. הכסף ממכירתה מועבר במלואו כתרומה למטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים.[2]
קישורים חיצוניים עריכה
- דיסקית, באתר "מילואים בסבבה"
- Sarah Ashbridge, The Story of the Double Dog Tag, בבלוג של ועדת חבר העמים לקברי מלחמה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ אביאל מגנזי, בתו של גנדי: עבורו לא היה קדוש יותר מחייל שבוי, באתר ynet, 17 באוקטובר 2011
- ^ חגית הורנשטיין, הלב שלנו שבוי בעזה: השרשרת שכולנו צריכים לענוד, באתר כלבו – חיפה והצפון, 29 באוקטובר 2023