דמוקרטיה טוטליטרית

דמוקרטיה טוטליטרית ("דמוקטטורה", או "אנרכו-מונרכיזם") היא מושג שטבע פרופ' יעקב טלמון בשנת 1952 עם צאתו לאור של ספרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטאליטרית". חברה דמוקרטית שאינה מעניקה לאזרחיה פלורליזם מכונה לעיתים "דמוקרטיה טוטליטרית" או "דמוקטטורה". הפלורליזם מכבד את ריבוי הקולות האנושיים ואת ביטוייהם המגוונים, והוא אחד הערכים המרכזיים של הדמוקרטיה. משטר שאינו פלורליסטי, המאפשר זכות הצבעה לנתיניו אך לא נותן להם להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות הדמוקרטי המסורתי - מדכא קבוצות שונות מבחינה כלכלית, חברתית, דתית ותרבותית מביא על פי רוב לתרעומת ואיבה, הן כלפי המשטר והן בין הקבוצות השונות בחברה. ללא מתן פלורליזם במשטר דמוקרטי - לא מתאפשרת דמוקרטיה.

הדמוקרטיה הטוטליטרית נוסדה כאסכולת מחשבה של תנועת הנאורות הצרפתית במאה ה-18 וינקה מתורת "הרצון הכללי" של ז'אן-ז'אק רוסו, ומכאן המשיכה להתקיים בגלגוליה השונים במשך העידן המודרני. היא באה לידי ביטוי במשטרים רודניים, כמו הדיקטטורה היעקובינית והקומוניזם הסובייטי לשעבר. האמונה בחופש והשאיפה לממשו של אסכולות חברתיות מדיניות אוטופיסטיות כקומוניזם מתיישבות לכאורה עם שימוש באמצעי כפייה לצורך הגשמת הרעיון האוטופי. גישה זו מובילה ל"דמוקטטורה" והיא בלתי סובלנית בהשוואה לדמוקרטיה הליברלית. אם כי יש לציין כי המושג "דמוקטטורה" נוגד בעליל את מושג "הרצון הכללי".

תוכן עניינים

הפילוסופיה של הדמוקרטיהעריכה

כפי שטלמון כותב, הפילוסופיה של הדמוקרטיה הטוטליטרית מבוססת על ראייה מ"למעלה-למטה" של ​​החברה, שבה האזרחים חותרים להשגת אמת פוליטית מוחלטת ומושלמת. הפרט בעצמו לא יוכל להגיע לאמת זו באופן עצמאי; מוטלת עליו חובה ואחריות לסייע לבני ארצו להגיע לאותה אמת. יתר על כן, כל פעילות ציבורית או פרטית שאינה מקדמת או מזדהה עם מטרה כזו - אין לה תכלית מועילה, היא מבזבזת זמן ואנרגיות ולכן נדרש לחסל אותה. לפיכך, מאמצים כלכליים וחברתיים, אשר נוטים לחזק את הקולקטיב נחשבים בעלי ערך, בעוד שחינוך ודת, הנוטים לחזק את הפרט - נתפסים כבלתי מועילים. "אתה לא יכול להיות אזרח ונוצרי בעת ובעונה אחת", אומר טלמון, בהתייחסו לטענותיו של רוסו, "על נאמנויות מתנגשות".

במאמרו "ההתקדמות במדעי החברה הסינית" (2001), מאו שאלונג, פרופסור למדיניות ציבורית בסין, נוקט בעמדה אחרת. הוא מניח שהדמוקרטיה הטוטליטרית, או מה שהוא מכנה "דמוקרטיה מוכוונת-שוויון", מבוססת על הרעיון החשוב כי החופש והזכויות המוחלטים של בני האדם אינם צריכים להיות בני ערובה למסורות סטטיות ולהסדרים חברתיים.

מאו מכיר בכך שלמונח "טוטליטרי" יש קונוטציה שלילית הקשורה אליו, כפי שג'ובאני ג'נטילה נהג לכנות את הממשל הפשיסטי האיטלקי בראשות מוסוליני. הוא תופס את תומכי הדמוקרטיה הליברלית ("הדמוקרטיה המערבית") כבעלי יחס שלילי למונח, ומאמינים כי כוח אינו דרך ראויה להשגת מטרה, ולא משנה מהי ערכה של המטרה. הוא מעדיף את המושג "דמוקרטיה מוכוונת-חירות" כדי לתאר ישות פוליטית כזו.

יסודות הטוטלטריותעריכה

על פי טלמון, הדמוקרטיה הטוטליטרית היא "הריבונות הטריטוריאלית הבלעדית". מתוקף תפקידה יש בידיה הכוח להפקיע וליטול; כלומר שברשותה היכולת והזכות לשלוט על הכל ועל כולם. לאור הכוח הזה, בהיעדר תמיכה מלאה מצד האזרחים בשלטון, הדמקורטיה מחייבת דיכוי בכוח של כל יסוד אופוזיוני, מלבד מה שהממשלה מתירה או מארגנת. הדמוקרטים הליברלים, הרואים כוח פוליטי ההולך ומתנשא מלמטה למעלה, דוחים באופן עקרוני וקטגורי את רעיון הכפייה כעיצוב הרצון הפוליטי מצד השלטון, לעומת המדינה הדמוקרטית הטוטאליטרית שרואה בו צורך מתמשך ונחוץ.

מדינה דמוקרטית טוטליטרית אמורה למקסם את שליטתה על חיי אזרחיה באמצעות ההיגיון הכפול של הרצון הכללי (כלומר, "טובת הכלל") ושלטון הרוב. ניתן לטעון כי בנסיבות מסוימות, דווקא הפוליטיקה, הכלכלה והצבא מפרשים את הרצון הכללי בהתאם לאינטרסים שלהם.

אך שוב, ההכרח הוא להשיג את המטרה הכוללת - נירוונה פוליטית המעצבת את חזון ההתליך המדיני-שלטוני, וכאן האזרח צפוי לתרום כמיטב יכולתו; הגנרל לא מתבקש להנחות את המחרשה, והאיכר לא מתבקש להנהיג את החיילים.

אזרחי מדינה כזו,על אך שאינם מודעים לחוסר האונים האמיתי שלהם, עדיין עשויים לתמוך בממשלתם. למשל, כאשר גרמניה החלה את מלחמת העולם השנייה הממשלה הנאצית קיבלה את תמיכתם של רוב הגרמנים, ורק כעבור זמן רב, לאחר שגרמניה החלה להפסיד במלחמה - התמיכה בהיטלר כורסמה והתפוררה. סטלין, שליט ברית המועצות, הוערץ על ידי מאות מיליוני תושבי ברית המועצות, שיש מהם שלא שינו את דעתם אפילו כיום - לאחר שזוועותיו נחשפו - ומעמדו הפוליטי הבטיח שהרפורמות הכלכליות והפוליטיות שתכנן יצאו לפועל.

ביקורת והרחבת המונחעריכה

רוסועריכה

ספרו של טלמון עוסק בהפיכת מדינה שבה הערכים המסורתיים והאמונה הם המעצבים את תפקידה של הממשלה - תפקיד שבו התועלת החברתית מקבלת עדיפות מוחלטת. עבודתו היא ביקורת על רעיונותיו של רוסו, שהרעיונותיו כאמור השפיעו רבות על המהפכה הצרפתית. ב"אמנה החברתית" טוען רוסו כי האינטרסים של היחיד ושל המדינה הם זהים, ובאחריות המדינה ליישם את "הרצון הכללי".

הניאולוגיה הפוליטית של המונח "הדמוקרטיה המשיחית" נגזרת אף היא מעבודתו של טלמון:

"אכן, מנקודת מבט של אמצע המאה העשרים, ההיסטוריה של מאה וחמישים השנים האחרונות נראית כהכנה שיטתית להתנגשות בין הדמוקרטיה האמפירית והליברלית לבין הדמוקרטיה המשיחית הטוטליטארית, ומאידך גיסא נמצאת הדמוקרטיה המשיחית, שבה נוכח המשבר העולמי של היום."[1]

ברוח דומה, הרברט מרקוזה, בספרו משנת 1964 "אדם חד-מימדי", מתאר חברה שבה, לדבריו, "... ניתן להפוך את החירות לכלי רב עוצמה של שליטה... בחירה חופשית של אדונים אינה מבטלת את האדונים או העבדים."[2]

וויליאם אנגדאהלעריכה

הסופר האמריקאי אנגדאהל הוסיף ממדים חדשים לניתוחה של הטוטליטריות. בספרו "דומיננטיות של הספקטרום: הדמוקרטיה הטוטליטארית וסדר העולם החדש", אנגדהל מדבר על הדחף האמריקאי להשגת הגמוניה גלובלית באמצעים צבאיים וכלכליים. לטענתו, יעדיה של ארצות הברית הובילו למצב תנאים פנימיים הדומים לטוטליטריות:

"... מוסד כוח שבמהלך המלחמה הקרה יצא מכלל שליטה וכעת מאיים לא רק על מוסדות היסוד של הדמוקרטיה, אלא גם על החיים על פני כדור הארץ, באמצעות הסיכון הגובר של מלחמה גרעינית שניגרר אליה בשוגג".[3]

שלדון ווליןעריכה

התיאורטיקן הפוליטי וולין מנתח גם הוא את הסימביוזה של האינטרסים העסקיים והציבוריים שהתגלו לדעתו במלחמה הקרה כדי ליצור את הנטייה כפי שהוא מכנה "טוטליטריות מופנמת":

"תוך ניצול הסמכויות והמשאבים של המדינה, הטוטליטריות המופנמת משיגה את הדינמיקה שלה באמצעות שילוב עם צורות אחרות של כוח, כגון דתות אוונגליסטיות, ובראשן על ידי עידוד הקשר הסימביוטי בין הממשלה המסורתית לבין שיטת הממשל "פרטית" על ידי התאגיד העסקי המודרני. התוצאה היא לא מערכת של שותפים שווים ששומרים על זהותם, אלא מערכת המייצגת את קיומו של עידן הכוח של התאגידים."

במאמר שכותרתו "טוטליטריות מופנמת" שפרסם וולין ב"The Nation Magazine", הוא מצטט תופעות כגון היעדר מעורבות של האזרחים במסגרת פוליטית צרה (שלדעתו נגרמת עקב השפעת הכסף), הפרטת הביטחון הסוציאלי, הגדלות מסיביות בהוצאות צבאיות ומעקבים, כדוגמאות לדחיקת הציבור כלפי ממשלה "פרטית". השפעה תאגידית מפורשת באמצעות התקשורת, ומרומזת באמצעות הפרטת האוניברסיטה. יתר על כן, מכוני מחקר פוליטיים רבים סייעו בתהליך זה על ידי הפצת האידיאולוגיה השמרנית. הוא קובע:

"כשכל היסודות יונחו במקום... מה שמונח על כף המאזניים, אם כן, הוא לא פחות מאשר הניסיון להפוך חברה חופשית וסובלנית לגרסה של המשטרים הקיצוניים של המאה הקודמת".

סלבוי ז'יז'קעריכה

ז'יז'ק, הפילוסוף והסוציולוג הסלובני, מגיע למסקנות דומות בספרו "ברוכים הבאים למדבר האמיתי". הוא טוען שהמלחמה בטרור שימשה צידוק להשעיית חירויות האזרח בארצות הברית, בעוד שההבטחה לדמוקרטיה ולחופש הופצה בחו"ל כהצדקה הפוליטית לפלישה לעיראק ולאפגניסטן.

מאחר והדמוקרטיות המערביות תמיד מצדיקות "מדיניות חירום" (מושג שנלקח מהתיאוריה של קרל שמידט), הן נכשלות בתור תפקידן כמוקדים של סוכנות פוליטית.

ראו עודעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יעקב טלמון, Excerpts from the Origins of Totalitarian Democracy, http://rousseaustudies.free.fr/ReeditionTalmon.htm, ‏1955
  2. ^ Herbert Marcuse, One-Dimensional Society, http://www.marcuse.org/herbert/pubs/64onedim/odm1.html, ‏1964
  3. ^ וויליאם אנגדאהל, Full Spectrum Dominance, ‏edition.engdahl‏, 2009, עמ' 8