דן עומר

דן עומר (23 בפברואר 1940 – 23 באוגוסט 1984) היה סופר עברי, משורר, מו"ל, מתרגם, מבקר ועורך.

דן עומר

אין תמונה חופשית
לידה	23 בפברואר 1940 רמת גן, פלשתינה (א"י)
פטירה	23 באוגוסט 1984 (בגיל 44) ירושלים, ישראל
שם לידה	דן מרני
מדינה	ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
השכלה	מקוה ישראל
מעסיק	העולם הזה

תולדות חייו

עומר נולד ברמת גן, ב-23 בפברואר 1940, בשם דן מרני, בנו של אוסקר מרני, פקיד בכיר בעיריית ירושלים. בין מוסדות החינוך שבהם למד, היה גן ילדים חרדי ובית ספר דתי, בית החינוך לילדי עובדים ובית הספר החקלאי מקוה ישראל. עומר חדל ללמוד בגיל צעיר, לא השלים לימודי בית ספר תיכון, ולא רכש השכלה אקדמית. עומר היה אוטודידקט.

כשהיה דן מרני בן 16, הוא שינה את שם משפחתו ל"עומר", ויצא לחוות כרי דשא שליד הכנרת, שם למד בוקרות.

עומר התגייס לשירות בחטיבת גולני, היה חייל מצטיין ואף השתתף בפעילות קרבית אך נקלע למשבר נפשי, נפקד והשתמט מהמשך השירות ושוחרר מצה"ל שחרור מוקדם. באותן שנים היה מבאי "קפה טעמון" בירושלים, והתקבל בזרועות פתוחות לבוהמה הירושלמית. הוא יצא לאנגליה, כדי להשתלב בעסקי המשפחה, אך נטש אותם והתקרב לחבורת האמנים הישראליים שישבו בלונדון בראשית שנות השישים, בהם עמוס קינן, שמעון צבר, מנשה קדישמן ואחרים. באנגליה התקרב גם לפילוסוף האנגלי הנודע ברטרנד ראסל זוכה פרס נובל לספרות.

בשנת 1961 שב לירושלים ופתח לזמן קצר חנות ספרים, ממול לקפה "טעמון". הניסיון נכשל, והחנות נסגרה. הוא ניהל חיי בוהמה פרועים, וקנה לו שם של יוזם קטטות. בין השאר התגרה בחברי הכנסת, בבניין הסמוך, שבו שכנה באותה עת, והסתבך לא פעם עם משמר הכנסת. ביכורי כתיבתו, בעיקר שירים, לא צלחו, והוא לא פרץ אל ציבור הקוראים בארץ.

עומר אימץ לעצמו את גינוני משוררי דור הביט האמריקאי. הוא כתב את יצירותיו ברוח יצירותיהם, תרגם את ספריהם, והיה אפיגון נלהב של בשורת סופרי הביט בישראל. ספרו הפורנוגרפי והמתגרה "בדרך" (1966), שכתב בהשראת הספר "בדרכים", של ג'ק קרואק, גרם לשערורייה בישראל. הספר, שהיה רווי תיאורי מין נועזים, הוגדר כ"איום על המוסר הישראלי" ונאסר על עומר לפרסמו. עומר הוציא את ספרו בניגוד להחלטת הצנזורה ובעקבות זאת הורה פרקליט המדינה צבי בר ניב על העמדתו לדין, ועומר נדון למאסר ולקנס. העניין הגיע להכרעת בית המשפט העליון, שדן בערעורו של עומר על הרשעתו בעבירה של "פרסום תועבה" לפי סעיף 179 לפקודת החוק הפלילי, שחלה אז. על אף שבית המשפט העליון הניח כי מטרתו של עומר הייתה "להשתמש בדברי הניבול בתור אמצעי במלחמתו נגד תופעות חברתיות הנראות שליליות בעיניו... כדי לזעזע ולהדהים את הקורא, שיתעורר מתרדמתו", קבע בית המשפט כי אין להשתמש לכך בכל האמצעים, וכי פרסום חומר תועבה אינו חדל מלהיות כזה אף אם המניע לכך היה כשר. פסיקה זו נחשבת כיום למיושנת, ויש להניח כי פרסום ספרו של עומר כיום היה זוכה להגנת בית המשפט, אם העניין היה מגיע להגשת כתב אישום. השופט אלפרד ויתקון, שעמד בראש הוועדה לבדיקת סעיפי חוק איסור לשון הרע בשנת 1968, התייחס לפסק הדין נגד עומר וטען שיש לעדכן את החוקים על מנת להגן על חופש הביטוי באמנות, בספרות ובמדע.

בשנת 1967 התגייס עומר לחטיבה הירושלמית, הצבא סלח לו על הנפקדות וההשתמטות שלו, ועומר הצטיין כחובש קרבי בפריצה לעיר העתיקה דרך השער החדש. מיד לאחר תום המלחמה הצטרף לחוגי השמאל הקיצוני והיה חבר בתנועת "מצפן", ובין ראשוני הקוראים לנסיגה מיידית מהשטחים. הוא התחתן בנישואים לא מוצלחים וחווה גירושים קשים, ושנים רבות גידל לבדו את בתו הראשונה (מאוחר יותר נישא בשנית ונולדו לו שני ילדים נוספים). באותה תקופה התקרב לסופרי ירושלים ומשורריה, כמו יהודה עמיחי, פנחס שדה, אריה זקס, אהרן שבתאי ואחרים.

עומר היה מבקר ספרותי חריף, בוטה ונשכני במיוחד. במשך שבע שנים ערך את הטור הספרותי "נמר של נייר", בשבועון "העולם הזה". הוא חולל לא מעט שערוריות ספרותיות, הן כסופר והן כמבקר. הוא פגע בכוונת מכוון במבוקריו, ועורר עליו טינה ושנאה של רבים. עם זאת, מדורו "נמר של נייר" היה החריף והאמיץ שבכלי הביטוי והביקורת באותה תקופה ותרם תרומה מכרעת לריענון שורות ולשחיטת פרות קדושות. במקביל היה עומר פטרונם של מחברים, צעירים וותיקים כאחד, שנדמו בעיניו יוצאי דופן או אנטי-ממסדיים דוגמת מרדכי אבי-שאול, מידד שיף, עמוס אריכא, יגאל גלאי, רינו צרור, אריה קרישק, יצחק בר-יוסף ורבים אחרים.

עומר התגורר בירושלים רוב חייו, וכן בקיבוץ שמיר. בשנת 1984, לאחר סדרה של התקפי לב נפטר דן עומר בירושלים, לאחר שסירב לעבור ניתוח מעקפים. בן 44 בלבד במותו. ארכיונו נמסר על ידי משפחתו ל"היברו יוניון קולג'", שם הוא נשמר כיחידת ארכיון עצמאית, בחדר על שמו.

ספריו

• שתיקה, דיג'סט הבית השלישי, עורכים דן עומר ושמעון צבר, תשכ"ח 1968.
• שירים חזותיים, אנתולוגיה, הביא לדפוס דן עומר, ירושלים תשל"ג 1973.
• פואמות דוקומנטריות, 1965-1967, ירושלים 1967.
• עשרים ושניים מלחמשירים, (מלחמה שירים), ירושלים תשכ"ח 1968.
• אודה לשאול, שלוש פואמות דוקומנטריות, עם הקדמה מאת פנחס שדה, תל אביב 1980.
• אלוהים בג'ינס, ושירים אחרים, 1962-1965, ירושלים 1966.
• בדרך, ירושלים 1966.
• בוקר טוב מהפכה, קשיים ביצירת גיבורים לאומיים, 2 נובלות, ביתן תל אביב 1975.
• בעקבות עמוד האש, ירושלים 1981.
• דניאל איש חמודות, תל אביב תשמ"א 1981.
• לילה ארוך, רישומים - רנה אולשבר, ירושלים 1963.

מאמריו

• "ילדי החול": מיתולוגיה תל אביבית. מאזנים, כרך נ"ד, גל' 1/2 (תשמ"ד), עמ' 38–43.

תרגומיו

• תריסר שירים גרמניים נבחרים, גינתר גראס, אינגבורג בכמן, הלמוט הייסנבולט, פאול צלאן, אריך פריד ; תרגום - דן עומר, רישומים - תרצה ולד, ירושלים 1969.
• תלויים על צלב הברזל, אנתולוגיה לשירה גרמנית חדשה, דן עומר, תל אביב, תשל"ט 1979.
• נהמה, שירה ביטניקית אמריקנית, מאת לורנס פרלינגטי, אלן גינסברג, גריגורי קורסו, ערך ותרגם דן עומר, הקדים אלן ג'ופרואה, ירושלים 1967.
• ההפלה, רומנסה היסטורית 1966, מאת ריצ'רד בראוטיגן, מאנגלית דן עומר, זמורה ביתן מודן, תל אביב 1981.

לקריאה נוספת

• יעל אדמוני וירון סחיש, ספירת עומר, בעשור לפטירתו של דן עומר, נדפס במקומון ירושלים, ב-19 באוגוסט 1994.
• בני ציפר, אלגוריה על סיוט לאומי, נדפס בהארץ, אוגוסט 1980.
• "ביאליק אביר קירח בין עצי הזית..." (אנטי מיתולוגיה ישראלית, מאת דן עומר, נדפס בפרוזה, 73-74, 1984.
• חומה של אותיות, על ירושלים בספרות, מאת דן עומר, נדפס בהרובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים, תשמ"ז 1987.
• עוד על פרשת ספרו הפורנוגרפי, "בדרך", 1966, שנפסל על ידי הצנזורה, על אכיפת המוסר והמשפט, ראו בספרה של ניצה בן-ארי, דיכוי הארוטיקה - צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2006, עמודים 49–56.

קישורים חיצוניים

• דן עומר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• אלישע פורת, עומר (מרני) דן, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
• צבי לביא, הועדה קבעה:תועבה, מעריב, 25 בנובמבר 1966
• צפרירה נור, אבּימה זה אבּא ואמא, מעריב, 18 באפריל 1980
• חיים נגיד, נפטר הסופר והעתונאי דן עומר, מעריב, 24 באוגוסט 1984
• רועי ארד, נביא זעם בג'ינס - 25 שנים וקצת למותו של דן עומר, באתר "רשימות", 22 בפברואר 2010 (הכתבה התפרסמה בגרסה מקוצרת מאוד גם במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")