דנגון
דנגון (בקוריאנית: 단군; הנג'ה: 檀君) נודע גם כדנגון גוג'וסון. דנגון היה מייסדה האגדי ומלכה של גוג'וסון, הממלכה הקוריאנית הראשונה, אשר התקיימה סביב ליאונינג של ימינו, מנצ'וריה וחלקו הצפוני של חצי האי הקוריאני. נאמר עליו שהוא "נכד השמים"[1] ו"בן דוב"[2] ושהקים את הממלכה בשנת 2333 לפני הספירה. הגרסה המוקדמת המתעודת ביותר של אגדת דנגון מופיעה בסאמגוק יוסה מהמאה ה-13. הספר מצטט את הווי תולדות קוריאה וסיפורי עם נוספים. כיום, ישנן לערך כ-17 קבוצות דת וכתות המתמקדות בפולחן לדנגון.
הקוריאנים מתייחסים ליום בו דנגון ייסד את גוג'וסאון, השושלת הראשונה של קוריאה, כחג לאומי ואותו מכנים: גֵצ'ונג'ול (קוריאנית: 개천절 ;הנג'ה: 開 天 節). המועד נחגג ב-3 באוקטובר. ביום זה גם נוהגים זוגות רבים להתחתן. הגֵצ'ונג'ול הוא יום להנצחת ייסוד גוג'וסון על ידי דנגון, אך 3 באוקטובר אינו למעשה התאריך בו נוסדה ממלכת גוג'וסון.
תיעוד מיתי ופרשנות עריכה
ערך מורחב – אונגנייאו
אגדת מוצאו של דנגון מתחילה בסבו חוואנין (קוריאנית: 환인; הנג'ה: 桓 因), "אדון השמים". לחוונין היה בן, הואנאונג (קוריאנית: 환웅; הנג'ה: 桓 雄), שכמהּ לחיות על האדמה בין העמקים וההרים. חוואנין איפשר להוואונג ול-3,000 מאנשיו לרדת אל הר פאקטו, שם הקים הואנאונג את שינשי (קוריאנית: 신시; האנג'ה: 神 市, "עיר האל"). יחד עם שרי העננים, הגשם והרוח, הוא הנהיג חוקים וקודים מוסריים ולימד את בני האדם אומנויות שונות, רפואה וחקלאות[3]. האגדה סוקרת את התפתחות הדיקור והמוקסה[4].
על פי האגדה, נמר ודובה בשם אונגניו (קוריאנית: 웅녀 ; הנג'ה: 熊女) גרו יחד במערה והתפללו לאלוהים שהוואונג שיהפוך אותם לאנושיים. הוואונג שמע את תפילותיהם ונתן להם 20 שיני שום, צרור סחלביים והורה להם להישאר מחוץ לאור השמש ולאכול רק את האוכל הזה במשך 100 יום. בגלל הרעב, הנמר עזב את המערה לאחר כ-20 יום, אך הדובה נשארה בפנים ובסופו של דבר הפכה לאישה.
אונגניו הייתה אסירת תודה והקריבה מנחות להוואונג. היעדר בעלה (הנמר) הביא אותה לדיכאון, והיא החלה להתפלל מתחת לעץ שדר קדוש (בקוריאנית: 신단수; הנג'ה: 神 檀 樹) כדי להתברך בילד. הוואונג שמע את תפילותיה ונרגש עמוקות. הוא לקח את אונגנייאו לאשתו וזמן קצר לאחר מכן היא ילדה בן, דנגון, שימשיך וייסד את האומה הקוריאנית[5].
דנגון עלה לכס המלוכה, בנה את העיר אסאדל המוקפת חומה הממוקמת ליד פיונגיאנג וכינה את הממלכה ג'וסון - המכונה היום "גוג'וסון" - כלומר, "ג'וסון העתיקה", כדי לא להתבלבל עם ממלכת ג'וסון אחרת שהוקמה הרבה יותר מאוחר. לאחר מכן העביר את בירתו לאסאדל בהר פיאק או בהר גונגול[6]
סיפורו של דנגון שיקף את תודעתם של תושבי ג'וסון (גוג'וסון) באותה תקופה כדי לבסס את הלגיטימיות של מלכות גוג'וסון וכבוד המדינה. מלך ג'וסון היה מקיים טקס לאל אבותיו, האל השמימי מדי שנה. עד מהרה, המיתוס של דנגון היה האידאולוגיה הפוליטית של תקופת גוג'וסון[7].
האגדה על הולדת אבי האומה (דנגון) מזיווג בין הואנאונג (בן מלך השמים) ואונגניו (דובה שהפכה לאשה) עשויה להתפרש על רקע תמורות חברתיות ותרבותיות שחלו בקוריאה בתקופה הקדומה. לפי פרשנות זאת, האגדה מסמלת את מיזוגם של שבטי תקופת האבן, שסגדו לרוחות הנמר והדוב, עם שבטי תרבות הברונזה המיוצגים ע"י אל השמים (הואנאין והואנגאונג).
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- דנגון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דנגון, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Melton, J. Gordon (2014). Faiths Across Time: 5,000 Years of Religious History. 1. ABC-Clio. pp. [1]. ISBN 978-1610690263.
- ^ Kang, Chae-ŏn (2006). The Land of Scholars: Two Thousand Years of Korean Confucianism. Homa & Sekey. pp. [2]. ISBN 1931907374. 한국 브리태니커 온라인 ‘단군’ Encyclopædia Britannica online Korea ‘단군 Dangun’
- ^ The Story of Dan-gun Archived 2011-09-03 at the Wayback Machine
- ^ Needham, J; Lu GD (2002). Celestial lancets: a history and rationale of acupuncture and moxa. Routledge. pp. 262. ISBN 0-7007-1458-8.
- ^ udor, Daniel (2013). Korea: The Impossible Country: The Impossible Country. Tuttle Publishing. pp. [3]. ISBN 978-1462910229.
- ^ ichmond, Simon; Yu-Mei Balasingamchow (2010). Lonely Planet Korea. Lonely Planet. p. 25. ISBN 978-1742203560.
- ^ Hong, Sung-wook (2008). Naming God in Korea: The Case of Protestant Christianity. OCMS. p. 56. ISBN 978-1870345668.