דנטה גבריאל רוזטי

סופר בריטי

גבריאל צ'ארלס דנטה רוזטיאנגלית: Gabriel Charles Dante Rossetti; ‏ 12 במאי 18289 באפריל 1882) היה צייר, מאייר, משורר ומתרגם אנגלי. אחד ממייסדי האחווה הפרה-רפאליטית בלונדון (יחד עם ויליאם הולמן האנט וג'ון אוורט מיליי). עבודותיו השפיעו על הסימבוליזם ועל התנועה האסתטית. לרבים מציורים שצייר חיבר גם סונטות.

דנטה גבריאל רוזטי
Dante Gabriel Rossetti
לידה 12 במאי 1828
לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באפריל 1882 (בגיל 53)
בירצ'ינגטון על הים, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קנט עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אנגלים, איטלקים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
זרם באמנות האחווה הפרה-רפאליטית, סימבוליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Ecce Ancilla Domini, Beata Beatrix, Dante's Dream עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אליזבת סידל (23 במאי 1860ערך בלתי־ידוע) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

משפחתו ונעוריו עריכה

רוזטי נולד בלונדון. אביו, גבריאלה רוסטי, היה משורר איטלקי ופליט מנאפולי, שביקש מקלט מדיני בבריטניה. אמו, פרנצס פולידורי, הייתה מחנכת משכילה ששימשה גם כדוגמנית לציירים (בהם בנה) ולצלמים (בהם לואיס קרול). רוזטי היה השני מבין ארבעה אחים. אחיו היו המשוררת כריסטינה רוזטי, מחברת "שוק הגובלינים" (שאויר על ידי רוזטי), מבקר הספרות ויליאם מייקל רוזטי והסופרת מריה פרנצ'סקה רוזטי. הוא-עצמו נקרא על שם דנטה אליגיירי, ולאורך חייו הזדהה עם דמותו. אביו היה קתולי ואמו אנגליקנית, ורוזטי הוטבל וחונך כאנגליקני. בשנות ילדותו קיבל חינוך ביתי, לאחר מכן נשלח לבית הספר קינגס קולג' בווימבלדון, ולאחר סיומו עבר לקינגס קולג' לונדון, בו כיהן אביו כמורה לשפה וספרות איטלקית. הוא הרבה לקרוא מיצירות שייקספיר, דיקנס, וולטר סקוט, לורד ביירון ובפרט ג'ון קיטס, וביקש להיות סופר ומשורר. עם זאת עסק גם בציור, וככל שבגר ביקש להפוך את הציור למקצועו הראשי. התעניינותו הייתה באמנות ימי הביניים, בעיקר אמנות איטלקית. בין 1841 ל-1845 למד באקדמיה פרטית לאמנות של הנרי סס. בין 1845 ל-1848 למד בבית הספר לאמנות עתיקה של האקדמיה המלכותית לאמנויות. לאחר שעזב את האקדמיה למד אצל פורד מדוקס בראון, עמו פיתח קשר שנמשך כל חייו (בתו של מדוקס בראון, לוסי, נישאה לוויליאם מייקל רוזטי).

ב-1848 נפגש רוזטי עם האנט. השניים חלקו חיבה לציורים המושפעים משירה, ובפרט לג'ון קיטס ולתפיסה האסתטית שהתמקדה באמנות שלפני הרנסאנס. השניים ייסדו, יחד עם מיליי ואחרים, את "האחווה הפרה-רפאליטית" שתפיסתה דרשה שהיצירות האמנותיות יציגו נושאים רציניים ובעלי חשיבות ועומק, הקשורים במקרים רבים לטקסטים, ושהדמויות יוצגו באופן נטורליסטי.

לונדון והאחווה הפרה-רפאליטית עריכה

 
Ecce Ancilla Domini (הבשורה), 1850

ב-1849 הציג רוזטי בתערוכה בהייד פארק את ציורו הראשון, "ילדותה של מריה הבתולה" (The Girlhood of Mary Virgin), בו מוצגת מריה, אם ישו כנערה, לצד אמה אנה. הדוגמנית ששימשה לציור דמותה של אנה הייתה אמו של רוזטי, פרנצס פולידורי, ומריה עצמה צוירה בדמותה של אחותו, כריסטינה. סביב מסגרת הציור כתב רוזטי שני שירים פרי עטו. לצד חתימתו התנוססו לראשונה האותיות PRB (ראשי תיבות של "האחווה הפרה-רפאליטית"). ב-1850 שב לצייר את מריה, כעת בדמות נערה בוגרת מעט יותר, בציור בשם Ecce Ancilla Domini ("הנני שפחת ה'", לפי הבשורה על-פי לוקאס א 38), ומתאר את מעמד הבשורה למרים. בעוד לציורים מתקופת הרנסאנס המתארים את הבשורה מבנה דומה בו נראים מריה היושבת בגנה מימין והמלאך הניגש אליה משמאל - מציב רוזטי את "עדשת המצלמה" שלו כביכול לצד כתפו של המלאך, צעד המשנה את אווירת הבשורה כליל, מוציא אותה מהתבנית המוכרת, והופך את מריה ואת המלאך ליצורים אנושיים. מריה נראית בציור כמבוהלת, תגובה טבעית של נערה לבשורת התעברותה, ולא כנהוג בציורי הרנסאנס המציגים אותה רגועה וקורנת. באותה שנה ראה אור גיליונו הראשון של ביטאון האחווה הפרה-רפאליטית, The Germ, בו הופיע שירו של רוזטי, The Blessed Damozel וביוגרפיה בדיונית פרי עטו של אמן איטלקי קדום כביכול.

על אף שזכה לשבחים מצידו של מבקר האמנות החשוב ג'ון ראסקין, רוב התגובות לציורו השני היו קטלניות, בפרט מצד שמרנים בריטים שראו בו צייר קתולי. לפיכך החליט רוזטי לא להציג עוד מיצירותיו בתערוכות, ואף עזב את האחווה הפרה-רפאליטית.

הוא המשיך לצייר רבות, אך כמעט ולא פרסם. הנושאים המרכזיים ביצירתו בשנות ה-50 של המאה ה-19 היו ציורי צבעי מים עשירי-צבע בסגנון כמו-ימי-ביניימי, בהם סדרה המעטרת סצנות מחיי דנטה וכתביו, וסדרה המושפעת מאגדות המלך ארתור.

ב-1850 פגש רוזטי את אחת הדוגמניות המרכזיות באחוות הפרה-רפאליטים, אליזבת סידל (הידועה במיוחד כמי שדגמנה את אופליה עבור מיליי). במהלך העשור שלאחר מכן היא הייתה תלמידתו והמוזה שלו, והיא מופיעה בעשרות מציורי צבעי המים שלו. החל מ-1854 גר הזוג הבלתי נשוי יחדיו, צעד לא מקובל באותה תקופה. השניים נישאו ב-1860. מצבו הכספי היה קשה, ועל מנת לממן את חובותיו נענה להצעתו של ראסקין ללמד ב"קולג' האדם העובד" באוקספורד, בו לימד ראסקין עצמו. בתמורה, תמך בו ראסקין כלכלית ביד נדיבה.

אוקספורד עריכה

 
גווינביר ולנסלוט ליד קבר המלך ארתור, 1855

ב-1856 פגש באוקספורד שני סטודנטים, ויליאם מוריס ואדוארד ברן ג'ונס, שהקימו כתב עת שהוקדש לנושאים ימי-ביניימים והעריכו את עבודותיו. ויליאם מוריס העריץ בפרט את עבודותיו של רוזטי הקשורות לאגדות המלך ארתור, נושא שהעסיק את מוריס עמוקות. השלושה חברו יחדיו ויצרו, ברוח תנועת האמנויות והאומנויות, קואופרטיב לעיצוב ולייצור טקסטיל, טפטים, ויטראז'ים וכריכות ספרים כהחייאה של "אחוות בעלי המלאכה" של ימי הביניים ללא מיכון ותיעוש מודרניים. המוצרים עוטרו ברוח התנועה האסתטית במוטיבים צמחיים צבעוניים.

ב-1857 פגשו השלושה את ג'יין בורדן ונפעמו מיופיה. היא דגמנה עבור רוזטי (בין היתר בדמות מלכתו של ארתור, גווינביר) ועבור מוריס (כאיזולט). בורדן, שהייתה אז בת 18, לא הייתה משכילה ועבדה כעוזרת בית (מוריס ובורדן היו בני 24 ורוזטי בן 29). מוריס נטל על עצמו להפוך אותה לליידי, לימד אותה איטלקית וצרפתית, וקרא עמה ממיטב הספרות. ב-1859 נשא אותה לאישה. קיימת טענה, חסרת ביסוס מובהק, לפיה שימשה תקופת החניכה של בורדן על ידי מוריס כמודל למחזהו של ג'ורג' ברנרד שו "פיגמליון".[1]

ב-1857 ראה אור בהוצאת מוקסון ספרו של אלפרד טניסון Poems, עם איורים מאת ויליאם הולמן האנט וג'ון אברט מיליי, שגייסו גם את רוזטי למיזם. האיורים, שלא רק תיארו את הכתוב במילים, אלא גם יצרו חזון אלגורי שלם, השלימו, הן בעיני טניסון והן בעיני רוזטי, את משמעות הספר כמכלול של תוכן וצורה רב-ממדיים.[2][3] ב-1860 ראו אור תרגומיו של רוזטי לספרו של דנטה La Vita Nuova ("חיים חדשים", מאיטלקית) ולספרו של תומאס מלורי, Le Morte d'Arthur (אגדות המלך ארתור, מצרפתית), עליהם שקד מספר שנים. ב-1862 ראה אור ספרה של אחותו כריסטינה, "שוק הגובלינים", עם איוריו בשחור-לבן, וב-1866 ראה אור ספרם המשותף The Prince's Progress.

חזרה בלונדון - דיוקנאות נשים עריכה

 
Bocca Baciata ("נשיקות פיה"), 1859

בסביבות 1860 שב רוזטי לצייר בצבעי שמן, ופנה מנושאים ימי-ביניימים לדיוקנאות. נקודת המפנה הורכבה מעזיבתו את אוקספורד וחזרתו ללונדון, פגישתו עם הדוגמנית פאני קורנפורת', שהפכה גם למאהבתו, ומשקיעתו בסיפורי הדקמרון של בוקאצ'ו. השפעות אלה הובילו ליצירת הציור Bocca Baciata ("נשיקות פיה"), דיוקן קרוב חושני ומפורט של פניה של פאני קורנפורת', כשלצידה פירות, פרחים ותכשיטים הנושאים מסר סימבולי ומתקשרים לאגדה מדקמרון, וכוללים רמזים לעולם אלילי קדום. ציורי הנשים הללו, שהציגו בעיקר את פאני קורנפורת' ואת ג'יין מוריס כנשים אלילות, אגדתיות וארוטיות, השפיעו על ציירים רבים מזרם הסימבוליזם.

באותה תקופה, על אף שהיה מאוהב בדוגמניות שלו פאני קורנפורת' וג'יין מוריס (שהייתה נשואה לידידו ושותפו ויליאם מוריס), נשא רוזטי לאישה את אהובתו הראשונה, אליזבת סידל, שגילמה את דמויות הנשים בציורי המים הימי-ביניימים שלו, נושא שננטש. סידל סבלה ממחלות שונות, גופניות ונפשיות, שקעה בדיכאון, והתמכרה ללאודנום (תרופה שהכילה אופיום מומס באלכוהול), ובמאי 1861 ילדה ולד מת. ב-11 בפברואר 1862 נפטרה סידל-רוזטי ממנת יתר, ונקברה בבית הקברות הייגייט. רוזטי, הלום צער, קבר יחד עמה את כל השירים שכתב, שלא היה להם עותק נוסף. ב-1869 דרש שיחפרו ויוציאו את שיריו מן הקבר. בשנות ה-70 של המאה ה-19 שב לצייר את אשתו המתה במספר דיוקנאות, בדמותה של ביאטריצ'ה, סמל אהבתו הנצחית של דנטה אליגיירי.

ב-1865 פגש את אלכסה וילדינג אדומת השיער בת ה-18, ששימשה לו כמודל ואלילה חדשה לרבים מן הציורים שצייר בעשר השנים שלאחר מכן.

פרסום ספר השירה וההתמוטטות עריכה

 
חלום בהקיץ. הדוגמנית ג'יין מוריס, 1880

ב-1870, לאחר שהשיג מחדש את שיריו שהוצאו מקברה של אשתו, הוציא רוזטי את שיריו לאור בסיוע ידידו צ'ארלס אוגוסטוס הוול. הספר, Poems by D. G. Rossetti, כלל מחזור סונטות גדול תחת הכותרת "The House of Life", ומתאר התפתחות איטית, גופנית ונפשית, של קשר בין בני זוג, שירים נוספים ותרגומים, בהם תרגום מצרפתית לשירי פרנסואה ויון. הספר נתקל בביקורות קשות. הארוטיות והחושניות שבו נחשבו לוולגריים, וסגנונו תואר כחלש וכבלתי מוסרי. מבקרי התקופה התחרו זה בזה מי יכתוב ביקורת עוקצנית וחריפה יותר על הספר.

רוזטי מכר באותה תקופה את ציוריו בסכומים ניכרים והרוויח היטב. הוא רכש בית בצ'לסי בו התגורר עד מותו. בנוסף הרבה לרכוש חפצים, רהיטים וכלים דקורטיביים עד כדי קיבעון לאספנות. הוא גם רכש בעלי חיים וגידל טווסים, באפלו, צבי, וומבט ודביבון. כן רכש יחד עם מוריס בית קיץ במערב אוקספורדשייר, שם בילה את קיץ 1871 עם ג'יין מוריס, שעה שבעלה שהה באיסלנד. מיד לאחר מכן החל להתמכר לאלכוהול ולכלוראל הידראט (סם ממשפחת סמי האונס). הוא המשיך ליצור דיוקנאות נשים גדולות מהחיים בכיכובן של מוריס, וילדינג וקורנפורת'. בתקופה אחרונה זו ניכרים ברקע הדיוקנאות טפטים מעוטרים בדגמים צמחיים והנשים לובשות שמלות בעיטור דומה ועונדות תכשיטים. חלק מהתמונות הן דיוקנאות מקובצים של מספר נשים. רוזטי הגיע בתקופה זו לשיא של איכות טכנית בתיאור אריגים, שיער, גוון עור וידיים ארוכות-אצבעות.

ב-1874 ניתק ויליאם מוריס כל קשר עם רוזטי. רוזטי שקע יותר באלכוהוליזם ובתהמכרות לסמים, אך יצירותיו נותרו באיכות גבוהה ונמכרו בסכומים גבוהים. לקראת חג הפסחא של 1882 נסע רוזטי לצורכי הבראה לבית חבר בבירצ'ינגטון על הים בקנט. הוא נפטר שם ב-9 באפריל מאי-ספיקת כליות, ונקבר בכפר בו נפטר.

דמותו בתרבות עריכה

קולנוע וטלוויזיה עריכה

לחנים ליצירותיו עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא דנטה גבריאל רוזטי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה