דרום אמריקה באופנוע
דרום אמריקה באופנוע הוא ספר המבוסס על היומן שכתב ארנסטו צ'ה גווארה במהלך מסעו עם חברו אלברטו גרנאדו בדרום אמריקה, כשהיה סטודנט לרפואה בן 23. במהלך המסע נחשף גווארה, בן למשפחה מהמעמד הבינוני, לסבלות העניים ביבשת - כורים מנוצלים במכרות הנחושת בצ'ילה, חולים במושבת מצורעים בפרו, וסתם פשוטי עם. המסע שהחל כהרפתקאה, שינה את חייו של גווארה, ובו עוצבו השקפותיו, כפי שהעיד בעצמו:
 | |
| כריכת הספר בגרסה העברית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ארנסטו צ'ה גווארה |
| שפת המקור | ספרדית |
| סוגה |
ספרות מסעות  |
| מקום התרחשות |
אמריקה הדרומית |
| הוצאה | |
| הוצאה |
ורסו ספרים |
| תאריך הוצאה |
17 במאי 1995 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת חרגול |
| תרגום | אורי פרויס |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 002216513 |
  | |
האיש שכתב את הרשימות האלה מת ברגע ששב ודרך על אדמת ארגנטינה. האיש שעורך ומלטש אותן עכשיו, 'אני' אינו אני, או לכל הפחות אין זה אותו אני פנימי. השוטטות חסרת המטרה ברחבי 'אמריקה הגדולה' שלנו שינתה אותי יותר משציפיתי
היומן ראה אור לראשונה בקובה ב-1993, בשם Mi primer gran viaje: De la Argentina a Venezuela en motocicleta (מילולית: "המסע הגדול הראשון שלי: מארגנטינה לוונצואלה באופנוע"). ב-2002 יצאה מהדורה ראשונה של הספר בעברית בהוצאת חרגול, בתרגומו של אורי פרויס, וב-2004 יצאה מהדורה מתוקנת.
בשנת 2004 הופק בארגנטינה הסרט דרום אמריקה באופנוע, המבוסס על היומן ועל זכרונותיו של אלברטו גרנאדו. את הסרט ביים ולטר סאלס, ואת התפקידים הראשיים גילמו גאל גארסיה ברנאל (כגווארה) ורודריגו דה לה סרנה (כגרנאדו). בשנת 2005 זכה הסרט בפרס באפט"א בקטגוריית הסרט הטוב ביותר לסרט שאינו דובר אנגלית.
המסע עריכה
גווארה וגרנאדו יצאו מבואנוס איירס בינואר 1952, על גבי אופנוע 500 סמ"ק ישן, אותו כינו פּוֹדֶרוֹסַה (מילולית: "רב העוצמה"). באותה העת היה גווארה בן ה-23 סטודנט לרפואה, וגרנאדו בן ה-29 ביוכימאי שטיפל במצורעים. יעדם של השניים היה מושבת המצורעים סן פבלו שבפרו.
היעד הראשון אליהם הגיעו היה עיירת הנופש מיראמאר, כ-450 ק"מ דרומית לבואנוס איירס, בה שהתה משפחתה האמידה של חברתו של גווארה. לאחר מכן המשיכו השניים את מסעם מזרחה, לכיוון צ'ילה, דרך נקוצ'אה, באיה בלנקה, צ'ואלה צ'ואל, סן מרטין דה לוס אנדס, דרך שבעת האגמים ובארילוצ'ה. לאחר שחצו את הגבול לצ'ילה, התראיינו לעיתון בטמוקו, בהם הציגו עצמם כמומחים לצרעת. הכתבה, אותה לקחו עמם, פתחה להם דלתות רבות שהיו סגורות בפניהם נוכח חזותם המאובקת, ולאחר שהציגו אותה, רבים יותר גילו נכונות לסייע להם, בין אם בטיפול בתקלות באופנוע, באספקת מזון או קורת גג. בלוס אנחלס נכנע האופנוע לתקלות שפקדו אותו לאורך המסע, ואת המשך דרכם נאלצו לעשות באמצעי תחבורה אחרים - לסנטיאגו דה צ'ילה ולוולפראיסו הגיעו בטרמפים.
חלקו הראשון של היומן, עד ולפראיסו, הוא יומן מסע שגרתי, העוסק בתלאות הדרך של השניים, בנופים בהם עברו ובאנשים אותם פגשו. בוולפראיסו נתקל גווארה לראשונה במצוקתם של עניים, וביומנו החלו להופיע תובנותיו והשקפותיו החברתיות הנגזרות מהן. כך כתב על ישישה חולת אסתמה בה פגש בוולפראיסו:
המסכנה היתה במצב נורא; בחדרה היא נאלצה לנשום את הריח החמוץ של זיעה מרוכזת ורגליים מלוכלכות, מעורבב באבק של כמה כורסאות, המותרות היחידים בבית. בנוסף על האסטמה היא סבלה גם מאי-ספיקת לב. זה אחד מאות מקרים שבהם רופא מרגיש חסר אונים לנוכח התנאים הסביבתיים, ומייחל לשינוי; לתיקון אי-הצדק הגורם לכך שזקנה אומללה כזאת נאלצה עד לפני חודש לעבוד למחייתה כמשרתת, סובלת ונאנחת אך מתמודדת עם החיים בכבוד. תנאים כאלה מביאים לכך שכל בן למשפחה ענייה שאיננו מסוגל עוד להרוויח את לחמו, מוצא את עצמו מוקף עוינות שרק בקושי מסתירים אותה. באותו רגע הוא חדל להיות אבא, אמא או אח, והופך לגורם מעכב במאבק הקיום ולמושא טינתם של הבריאים, המטיחים בו את דבר מחלתו כאילו היתה עלבון אישי כלפי אלה שאמורים לקיימו. כאן, ברגעיהם האחרונים של אנשים כאלה, שהאופק שלהם לעולם אינו מעבר ליום המחרת, ניתן לתפוס את הטרגדיה של הפרולטריון בעולם כולו... עד מתי ימשיך להתקיים סדר הדברים הזה, המבוסס על תפיסה אבסורדית של מעמדות, אינני יודע, אבל הגיע הזמן שהמשטרים יקדישו פחות זמן לקידום שמם הטוב, ויותר כסף, הרבה יותר כסף, ליוזמות שתועלת חברתית בצידן
מוולפראיסו המשיכו השניים כנוסעים סמויים בספינה שעשתה דרכה לאנטופגסטה, וממנה נסעו למכרות הנחושת בצ'וקיקמאטה. בדרכם פגשו בזוג פועלים קומוניסטים, שחיים בגפם במדבר ("בני הזוג הקופאים מקור בלילה המדברי, מצונפים זה בזרועות זה, הם דוגמה חיה לפרולטריון באשר הוא... אותו לילה סבלתי מקור יותר מאי-פעם, אבל גם הרגשתי קצת קרוב יותר למה שהיה בעיני זן מוזר של אנשים"). גווארה מזדעזע מתנאי העבודה הקשים במכרות, ומיחסם של הבעלים הזרים לפועלים, להם הם משלמים שכר נמוך. בהזדמנות זו הוא גם מתייחס לראשונה לקומוניזם: "נתעלם לרגע מהשאלה האם "התולעת הקומוניסטית" מסוכנת לבריאותו של הקולקטיב. התולעת שהופיעה אצלו הייתה פשוט שאיפה טבעית לשיפור המצב, מחאה כנגד הרעב המתמיד, שלבשה צורה של אהבה לתורה הזאת, שאת מהותה לעולם לא אבין, אבל תרגומה המילולי, "לחם לעניים", לא רק שהיה בתחום השגתו, אלא אף מילא את הווייתו".
בפרו עברו גווארה וגרנאדו בין היתר דרך פונו ואגם טיטיקקה, קוסקו, מאצ'ו פיצ'ו, אנדוואילאס, לימה ואיקיטוס. במהלך שהותם בפרו נתן גווארה את דעתו לפערים בין הלבנים והמסטיסוס לבין האינדיאנים בני האיימרה והקצ'ואה ולתחושת העליונות של הראשונים על פני האחרונים. כל זאת, כתוצאה ממאמציהם של הספרדים להטמיע את תרבותם ולמחוק כל זכר למורשתם של ילידי הארץ.
תחנתם האחרונה של השניים במסעם, שהייתה גם יעדם, הייתה מושבת המצורעים סן פבלו. במושבה זו שהו קרוב לשבועיים, וסייעו לצוות במקום בטיפול בחולים. במהלך שהייתם חגג גווארה את יום הולדתו ה-24, ובו נשא נאום בו באה לידי ביטוי גישתו כלפי האחדות הלטינו-אמריקנית:
...מעט מחוץ לנושא ההתכנסות, הייתי מעוניין להדגיש דבר-מה נוסף: למרות שקטונו מלשמש דוברים למטרה זו, אנו מאמינים - ואחרי המסע הזה יותר מתמיד - שאמריקה מחולקת ליחידות לאומיות חסרות בסיס ומדומיינות לחלוטין. ממקסיקו ועד מיצרי מגלן, כולנו בני גזע מעורב אחד, עם קווי דמיון אתנוגרפיים ברורים. ולכן אני משתדל להשיל מעצמי כל מטען של מוגבלות פרובינציאלית, ומרים בזאת כוסית לחיי פרו ולחיי אמריקה המאוחדת
מסן פבלו המשיכו גווארה וגרנאדו ללטיסיה שבקולומביה, ממנה טסו לבוגוטה. במכתב שכתב לאמו מבוגוטה לרגל יום הולדתה, מתאר גווארה את המצב הפוליטי המתוח במדינה: "חופש הפרט בארץ הזאת נמצא במצב הגרוע ביותר מכל המקומות שבהם עברנו עד עכשיו. השוטרים מפטרלים ברחובות עם רובים על הכתפיים ומבקשים כל רגע לראות דרכונים, שאותם הם קוראים לא פעם בכיוון ההפוך. האווירה מתוחה ומבשרת על הפיכה קרובה. באזור היאנוס ההתקוממות כבר בעיצומה, והצבא עומד מולה חסר אונים". מבוגוטה המשיכו לקראקס, בה נפרדו דרכיהם. גווארה המריא למיאמי, ובספטמבר שב לבואנוס איירס, שמונה חודשים לאחר שהחל מסעו.