פתיחת התפריט הראשי

דרומא

כינוי קדום לאזור הדרומי של יהודה
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: עמוס חומר לא רלוונטי, אין מספיק מקורות לנאמר.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דרומא הוא שמו של חבל ארץ היסטורי, הכולל את רכס ההרים והגבעות מדרום לחברון מהמאה ה-2 עד המאה ה-9 - התקופה בין סיום מלחמת בר כוכבא ועד לתום התקופה הביזנטית.

השם דרומא מיוחס לאזור דרום הרי חברון בדברי חז"ל וגם על ידי אב-הכנסייה, ההיסטוריון בן המאה ה-4, אוסביוס מקיסריה, המזכיר מושג זה בספר השמות (אונומסטיקון) שחיבר: "ויש בדרומא כפר אחד גדול מאוד של יהודים נקרא עניה ט' מילין מחברון דרומה".

האזור משתרע בשיפוליו הדרומיים של דרום הר חברון. גבולותיו:

שרידי ההתיישבות היהודית שנמצאו באזור הם רבים - מקוואות טהרה, מערות קבורה, גלוסקמאות, ובתי כנסת[1].

תוכן עניינים

מקור השםעריכה

אוסביוס מקיסריה, ב"ספר השמות", מזהה בדרום הרי חברון את האתרים המוזכרים בתנ"ך ובברית החדשה עם היישובים בשטח בני זמנו. הוא מזכיר שבעה כפרים יהודיים: כרמל, יוטה, ענים התחתונה, אשתמוע, רימון, תלה ועין גדי. כמו כן, הוא מזכיר באזור גם שני כפרים נוצרים: יתיר וענים העליונה.

עיון בדברי חז"ל מתקופת המשנה והתלמוד מראה שאזור זה נקרא "דרומא" או "דרומה". הכתיב היווני, אצל אוסביוס, מבהיר כי האות ד' נוקדה בקמץ, וזהו בעצם התרגום ל"הדרום", במקורות רבים משמש הציון הגאוגרפי "הדרום" את יהודה כולה כפי שכינוה חכמי הגליל. עם זאת, ישנם מקורות המכוונים לדרום הר חברון בלבד.

בתחילת אגרת המופיעה בתוספתא (סנהדרין ב, ו) ונשלחה על ידי רבן גמליאל והזקנים מירושלים ליהודים ברחבי הארץ והעולם נאמר: "לאחנא בני גלילה עילאה (גליל עליון) ולבני גלילה תחתא (תחתון) ולאחנא בני דרומא עילאה (עליון) ובני דרומא תחתא שלמיכון יסגא ...". מקובל לזהות את הדרום העליון באזור הר יהודה - אזור דרום הר חברון, ואת הדרום התחתון כאזור שפלת יהודה (להב, שומריה ועוד) בהשוואה דומה לגליל העליון ולגליל התחתון.

במאה ה-9 הסתיים פרק מפואר בחיי היהודים באזור דרום הר חברון: כל הקהילות הגדולות של תקופת המשנה והתלמוד נעלמו, ועד היום אין תשובה ברורה להיכן. את מקומם של בתי-הכנסת תפסו מסגדים ועמם אוכלוסייה חדשה - המוסלמים. ייתכן שיהודי הדרום ברחו מפני האסלאם בשל ערעור הביטחון המתמשך בספר המדבר, וייתכן כי רבים מהם התאסלמו לחלוטין או באופן חלקי.

הכפרים היהודיםעריכה

 
מבט על שרידי היישוב היהודי הקדום בסוסיא - מבית הכנסת

להלן רשימת השמות כפי שמופיעים ב"ספר השמות" של אוסביוס.

כרמל מצוטט בשלושה הקשרים:

  1. "כרמל (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק ב') - שם היה נבל. עד היום יש כפר נקרא בשם כרמלה, הנקרא (בכתוב) כרמל, מהמיל העשירי מחברון למזרח, שם יושב משמר צבא".
  2. "כרמל (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק נ"ה) במטה יהודה. משם היה נבל. כפר גדול מאוד (נקרא) כרמל בדרומא, אצל חברון דרומא. שם יושב משמר חיילים".
  3. "סמוך לה נמצא כרמלה - הנקרא (בכתוב) הכרמל. כך נקרא עד היום, כפר של יהודים".

אשתמוע - היום הכפר הערבי א-סמוע - "כפר גדול מאוד של יהודים בדרומא מצפון לענים בתחום אלויתרופוליס היום בית גוברין".

ענים - היום חורבת ענים, ביער יתיר - "ויש בדרומא כפר אחד גדול מאוד של יהודים נקרא עניה, ט' מילין מחברון דרומה".

ענב - אוסביוס מציין שהמקום מיושב.

יוטה - היום כפר ערבי בשם יטא - "כפר גדול מאוד של יהודים".

תלה - היום ליד התנחלות תלם או ליד קיבוץ להב - "כפר גדול מאוד של יהודים כט"ז מילים מבית גוברין בדרומא".

מעון - שרידיה, הכוללים בית כנסת, נמצאים בשיפוליו הדרומיים של תל, היום דרומית להתנחלות מעון -"במטה יהודה במזרח דרומא". אוסביוס מעיד שהמקום חרב.

בית הכנסת העתיק בעין גדי - היום בשמורת עין גדי שבמדבר יהודה - שסביבו התרכז "כפר גדול מאוד של יהודים".

רימון - היום, ליד קיבוץ להב - "גם אותה לכד יהושע ויך את מלכה, אשר הייתה בנחלת שמעון ויהודה. ועתה היא חרמון, כפר גדול מאוד של יהודים טז' מילין מבית גוברין לדרום בדרומא".

סוסיא העתיקה אינה נכללת ב"ספר השמות" של אוסביוס. לדעת הארכאולוג אברהם נגב, שחפר את האתר, שמו המקורי של היישוב הוא "כרמל", ואילו סוסיא הוא שם מאוחר, שניתן למקום על ידי הפלאחים המקומיים על-שם צמח השוש הגדל באזור. הוא סבר, שסוסיא היא "כרמל היהודית, שיהודים הגיעו אליה מכרמל האחרת, ששמה השתמר בכפר הערבי חירבת אל-כירמיל. תהליך זה התרחש לאחר מרד בר-כוכבא, כאשר חיל מצב רומי התיישב בכרמל, כפי שהוזכר אצל אוסביוס. מקור: דורון שר-אבי וחנן אשל.

יובל ברוך הציע כי השם סוסיא משמר את השם סוסה, שהיה בית אחוזה או כפר אדומי במימי הבית השני.

תפוצת מקוואות הטהרה באזור היא רחבה:

  • בסוסיא תיעד הארכאולוג יובל ברוך כ-25 מקוואות, הן בבתים פרטיים הן במבני הציבור.
  • בחרבת מעון, בראש התל ובסמוך לבית הכנסת, נמצא מקווה טהרה גדול ממדים'
  • ביטה, ב"רוג'ום א-דיר" בצפון העיירה, נמצא מקווה בתוך מיצד שנסקר על ידי מ' כוכבי.

תפוצת הגלוסקמאותעריכה

תפוצה רחבה יותר היא תפוצת הגלוסקמאות שנמצאו במערות קבורה. מערות קבורה וגלוסקמאות הם מקור חשוב להכרת התרבות היהודית מסוף תקופת בית שני.

באזור דרום הר חברון נמצאו גלוסקמאות מטיפוס מיוחד שכונו על ידי החוקרים "גלוסקמאות דמויות סרקופג", בשל דמיונן הרב של מכסי הגלוסקמות למכסי הסרקופגים הרומיים. בתרבות ההלניסטית עוצבו מכסי הסרקופגים בצורת גג גמלוני של מקדש. ובתקופה הרומית המאוחרת הפכו האקרוטריות של גג המקדש למעין בליטות אבן גדולות בארבע פינות המכסה. הגלוסקמאות דמויות הסרקופג הן חיקוי פשוט של המקור. את מכסי הגלוסקמאות האלו מאפיינת שדרה מרכזית דו שיפועית לאורך המכסה, ובארבע פינותיו ישנן בליטות אבן המזכירות את האקרוטריות. הגלוסקמאות- לרוב מגושמות, עשויות מאבן גיר קשה. עיבודן גס ולרוב ניכרים סימני סיתות. אין הקפדה על איכות. עיטורים וכתובות- נדירים ביותר ואם כבר מופיע עיטור זהו דגם גאומטרי פשוט בסגנון ורדה. גלוסקמאות מטיפוס זה התגלו ביישובים בעלי אוכלוסייה יהודית בתקופה הרומית המאוחרת- ביזאנטית. ואלו המקומות שבהן התגלו הגלוסקמאות:

  • ביטה - מערת קבורה+ 6 גלוסקמאות שהוצאו מתוכה. עיבוד גס ללא עיטור .
  • באשתמוע - מערת קבורה+ 12 גלוסקמאות עם עיטורים שונים: שושנות גאומטריות, עלים, פסים אדומים זיגזגיים.
  • בתלה - בית קברות בתוכו מערות בית שני (כוכים), מערה מס' 2 - 9 גלוסקמאות מאבן גיר מקומית. מערה מס' 5– 19 גלוסקמאות
  • חורבת כישור - שברי גלוסקמאות שנשדדו ממערות קבורה הסמוכות ליישוב היהודי מן התקופה הרומית- ביזאנטית.
  • חורבת גומר - מערת קבורה בצורת ארקוסוליה ומשכבי קבורה בשיטה רווחת בדרום השפלה מאז שלהי המאה השלישית ובעיקר במאה הרביעית לספירת הנוצרים. מעל פתח המערה נמצאה כתובת בעברית שיש בה אזהרה נגד פתיחת הקבר-

"אנה אלעזר בן אבה מארי עבדת הדה קבורתה לאבה מארי בר בתה חש (י)שתה שבועה"

  • חורבת עיטון - מערת קבורה עם חרסים המעידים כי המערה שימשה במאות ה ג'- ד' לספירת הנוצרים. במערה 5 כתובות חלקן בעברית חלקן בארמית. ישנם גם ציורים שפשרם אינו ברור.
  • חורבת רימון - גלוסקמאות בתוך מערה, סביב בור עמידה. כתובת על דופן גלוסקמה "יעקב בן רבי".
  • בסוסיא - בחדר מבוא של מערת קבורה, גלוסקמאות אחדות וכן דמויות סרקופג.
  • בכרמל - מערת קבורה שנשדדה ובה מכסי גלוסקמאות ונרות חרס.
  • חורבת עזיז - בחצר המבוא למערת הקבורה נמצאו שברי גלוסקמאות, על כמה מהם עיטורי ורדה ופסי צבע אדום.
  • חורבת ענים- בסיס גלוסקמה- בשל גודלו כנראה דמוי סרקופג.

בתי הכנסתעריכה

 
בית הכנסת בסוסיא - חזית
 
בית הכנסת - רצפת הפסיפס והבמה - לצד המדריכה

בקיץ 1986 נערך סקר בתי כנסת בשפלת יהודה על ידי צבי אילן ודוד עמית. כהכנה, נעשה מעקב אחר הסקרים הראשונים, שנעשו על ידי ויקטור גרן והסקר הבריטי. באזור דרום הרי יהודה, ישנה ייחודיות ארכיטקטונית לבתי כנסת, המחולקים באופן כללי לשני טיפוסים:

  1. המבנה הרוחבי- שהכניסה אליו היא מן הצלע הקצרה יותר. מבנים אלו הם בדרך כלל גדולים ומורכבים, עשירים בפריטי אבן ופריטים אומנותיים, כמו אשתמוע וסוסיא.
  2. המבנה האורכי- שהכניסה אליו היא מן הצלע הארוכה. מבנים אלו הם בדרך כלל קטנים ופשוטים, כמו: מעון ועניים.

מאפיין ארכיטקטוני נוסף לבתי הכנסת בדרום, הוא העדר עמודים באולם המרכזי. ויתור על טורי עמודים אלו, מן המקורות התלמודיים השייכים לתקופה המדוברת, אפשר ללמוד כי באזור יהודה, הקפידו התושבים על מסורות מימי בית השני. ניתן לייחס זאת, לקרבה היחסית שלהם לירושלים, וכן העובדה שהאזור מבודד יחסית ומרוחק ממרכזי תרבות נוכריים שהביאו לדבקות במסורת היהודית. פתחי בתי הכנסת בדרומא אופיינו בכניסה מצד מזרחי תוך ביצוע הפנייה של 90 מעלות לצפון לכיוון ירושלים. כך עמדו בשתי דרישות ההלכה. בתוספתא נאמר: " אין פותחין בתי כנסיות אלא למזרח" ביסוד ואילו כוון התפילה הוא צפון- ירושלים- קודש הקדשים".

נמצאו גם עיטורים אומנותיים האופייניים לבתי הכנסת: כמו דגם חצי סהר וכוכב ומנורות שבעת קנים החרוטים על משקופים. דגם חצי הסהר והכוכב נראה לכאורה ממקור איסלמי. אך בירושלים נצאו קנקנים שעל ידיותיהם הוטבע כוכב מחומש עם כיתוב "ירושלם". צירוף שני עיטורים אלה מופיע כעיטור, במבנים ובמטבעות מהתקופה הרומית ועד הביזאנטית. המוסלמים אימצו דגם זה כקישוט ולא כסמל דתי או לאומי[דרוש מקור]. גם את דגם המנורה הם העתיקו כפי שניתן למצוא על מטבעות שונות.

תפוצת בתי הכנסת ביהודה:

  • מעון - מבנה אורך בציר דרום- צפון, אולם תפילה ללא חלוקה פנימית. שלושה פתחים במזרח וגומחת תפילה בצפון.
  • סוסיא - מבנה רוחב, חצר, אכסדרה ואולם תפילה, חצר קטורה ומרוצפת לוחות אבן ומשלושת צדדיה סטווים.

מדרגות מהחצר לאכסדרה, קומה שנייה וחדר צר וארוך בדרום (אולי לצורכי לימוד). מהאכסדרה לאולם שלושה פתחים, פסיפס צבעוני עם מוטיבים אומנותיים יהודיים- ארון, 4 מינים, חזית ב"המק ומנורה, בימת תפילה וכתובות הקדשה בעברית לנדבנים.

  • אשתמוע - החפירה החלה בשנת 1934 בעקבות סקר שנעשה באזור מטעם האוניברסיטה העברית. החפירה הופסקה, בשל מאורעות המרד הערבי, ונמשכה רק לאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 1969 הושלמה החפירה על ידי זאב ייבין.

במבנה הרוחבי נמצאו: לפניו רחבה מרוצפת אבנים גדולות ובה כתובת פסיפס גדולה. בחזית - כמבואה שבה מתאספים המתפללים לפני התפילה אליה עולים בשלוש מדרגות. רצפת המבואה מעוטרת בפסיפס צבעוני, ממנו שרד ציור של עץ בחמישה צבעים וכתובת הקדשה בארמית. שלושה פתחים בקיר החזית המזרחית שנשתמר לגובה של 2 מ'. קיר מערבי השתמר בגובה של 8 מ' (גובה יוצא דופן הנראה ברחוב הראשי של הכפר א-סמוע. בקיר הצפוני גומחה מרכזית לארון קודש ומצדדיה- 2 גומחות קטנות, בימה בולטת וספסלים מאבן מסביב לאולם בית הכנסת.

  • ענים - אולם תפילה, אכסדרה וחצר, 2 פתחים ממזרח ששרדו את מלוא גובהם, רצפה עשויה מלוחות אבן ומתחתם סימנים לקיומה של רצפת פסיפס, רבע משטח האולם בצפון- יוחד לבימה, לאורך הקיר המערבי- ספסל ומבואה לבית הכנסת המרוצפת פסיפס עם כתובת הקדשה.

ביטוי ארכאולוגי להלכהעריכה

דורון שר-אבי מאוניברסיטת בר-אילן מעלה את ההשערה כי הממצאים בסוסיא העתיקה ובישובי דרומא מורים כי, בתקופה מהמאה ה-4 עד המאה ה-8 הייתה לאוכלוסייה היהודית בדרומא מנהגים שונים מאלו של יהודים בגליל. תופעה זו באה לידי ביטוי בממצאים הבאים:

  • ריבוי מקוואות טהרה. בחפירות שנערכו בסוסיא התגלו כ-35 מקוואות.
  • פתחי ארבע מבתי הכנסת היו בצד מזרח. לפי ההלכה כי "אין פותחים בתי כנסיות אלא למזרח" (תוספתא, מגילה, פ"ג, הכ"א). מניעים הלכתיים היו חשובים דיים כדי לחרוג מהנוהג האדריכלי המקובל.
  • השימוש בגלוסקמאות ייחודיות לאזור[2], לקבורה גם לאחר שהצטמצם השימוש לקראת אמצע המאה ה-2
  • לשון הכתובות הן בסוסיא והן אשתמוע היו :עברית והארמית לעומת השימוש בשפה היוונית בגליל
  • מוטיב המנורה חוזר על עצמו ברבים מבתי הכנסת בדרומא כמו במעון העתיקה בה התגלו שברי שיש של מנורת שבעת קנים בגובה משוער של 1.30 מטר.

לדעת שר-אבי האוכלוסייה היהודית בדרומא נהגה אחרת מזו שבגליל. היא הקפידה יותר על המסורת. הוא מעריך כי היו לכך נימוקים אחדים :

  • העדרם של תלמידי חכמים בדרומא. תופעה זו ניכרת בספרות חז"ל רוב החכמים המוזכרים בה אינם מדרום הרי חברון. נוכחות חכמים מאפשרת "מעין דינאמיקה הלכתית" וזאת נעדרה בדרומא.
  • התפשטות היישוב הנוצרי באזור. התופעה גרמה להסתגרות היישוב היהודי ויצירת "תרבות מובלעת".
  • התחזקות מעמד הכהונה. מכאן התפתחות הזיקה לבית המקדש ולמנורה, ריבוי המקוואות, ההקפדה שפתח בית הכנסת יהיה במזרח, המשך השימוש בשיטת הקבורה העתיקה והשימוש בשפת הקודש.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מקור: היישוב היהודי בדרום יהודה בתקופה הרומית מאוחרת - ביזנטית לפי הממצא הארכאולוגי
  2. ^ עשויות מאבן נארי מקומית, מעובדות באופן גס ונעדרות כל עיטור