פתיחת התפריט הראשי
שער דרישת ציון במהדורה משנת 1899
עטיפת דרישת ציון במהדורתו של יהודה עציון משנת 2002

דרישת ציון הוא שמו של ספר הכולל פרקים מחשבתיים והלכתיים מאת הרב צבי הירש קלישר, בו הוא פורש את משנתו בדבר יישוב ארץ ישראל וחידוש עבודת הקרבנות. הרב קלישר סבר כי התחלת הגאולה תלויה בפעולה יזומה של בני אדם. ספר זה היה אחד מאבני הדרך המרכזיות בהתפתחות הציונות.

רקעעריכה

בשנת תקצ"ו (1836) פנה הרב קלישר לאשר-אנשל רוטשילד וביקש ממנו לסייע ברכישת ארץ ישראל או לפחות חלקים ממנה. באיגרתו פירט הרב קלישר את השקפתו לגבי אופן הגאולה, חשיבות ישוב הארץ וחידוש עבודת הקרבנות. מיד אחר כך הוא פתח בהתכתבות עם רבו, רבי עקיבא איגר ורבנים נוספים בעניין הקרבנות. שתי התכתבויות אלו היוו את גרעין הספר "דרישת ציון" שהתגבש בשנים אלו.

בשנת תרכ"ב (1862) הודפס הספר לראשונה בסיוע ד"ר חיים לוריא ו"החברה ליישוב ארץ ישראל". כעבור ארבע שנים הדפיס הרב נתן פרידלנד את המהדורה השנייה בתוספת פרקי "ראשון לציון". מהדורות נוספות יצאו לאור בשנת תרנ"ט (1899) בוורשה ובתרע"ט (1919) בירושלים. מוסד הרב קוק הדפיס את הספר במהדורה נרחבת בשנת תש"ז (1947) (בעריכת ישראל קלוזנר), ובמהדורה חדשה עם הוספות רבות והערות (בעריכת יהודה עציון) בשנת תשס"ב (2002).

שם הספרעריכה

שם הספר לקוח מדברי הנביא ירמיהו: "ציון היא - דורש אין לה" (ספר ירמיהו, פרק ל'), ומדברי חז"ל על פסוק זה לפיהם יש לדרוש ולברר את ענייני הגאולה ובית המקדש ולפעול באופן מעשי למימושם (למשל במסכת ראש השנה דף ל').

מבנה הספרעריכה

גרעין הספר "דרישת ציון" מורכב משלושה פרקים, עליהם מתווספים פרקי מוסף לכל פרק בשם "ראשון לציון" שחוברו עבור המהדורה השנייה, ובהם המשך הדיון הלמדני-הלכתי של המהדורה המוקדמת, לרבות הבאת דעות חולקות בשם אומריהן, ותשובות עליהן.

פרקי הספר:

  • פתיחה
  • מאמר ראשון - דרישת ציון
  • מאמר שני - מעלת ארץ נושבת
  • מאמר שלישי - מאמר העבודה
  • חתימת המאמרים

במהדורות החדשות הודפס גם מוסף לספר בשם "שלום ירושלים" שפורסם בנפרד בשנת תרכ"ח (1868), והוא כולל גם את הקונטרס "שיבת ציון" ובו דיון הלכתי עם הרב יעקב עטלינגר בסוגיית חידוש עבודת הקרבנות. לחיבור הזה נלוותה תוספת מאת הרב אליהו גוטמכר בשם "מכתב מאליהו".

תוכן הספרעריכה

  • בפתיחה מפרט הרב קלישר את חשיבות התמיכה הכספית של יהודי הגולה ביישוב הארץ, ובמיוחד של העשירים מקרב היהודים. בנוסף הוא דוחה את הטענה כאילו אין מצוות יישוב ארץ ישראל נוהגת בזמן הזה.
  • המאמר הראשון נקרא כשם הספר "דרישת ציון" ובו ביאור אופן הגאולה לדעת הרב קלישר. את דבריו הוא מבסס על דברי הנביאים, על דברי חז"ל ועל הזוהר. לדעתו, הגאולה לא תבוא בפתע פתאום על ידי התערבות אלהית מלמעלה, אלא "מעט מעט תבוא גאולת ישראל". הגאולה מורכבת מכמה שלבים, כאשר השלבים הראשונים תלויים בפעולת אנושית על ידי עם ישראל, ורק אחר כך התקיימו כל ייעודי הנביאים והבטחותיהם.

גאולת ישראל אשר אנחנו חוכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך משמים ארץ, לאמר לעמו צאו. או ישלח משיחו ברגע מן השטים לתקוע בשופר גדול על נדחי ישראל ויקבצם ירושלימה ויעשה לה חומת אש... לא כן קורא המשכיל! וודאי כל ייעודי הנביאים יתקיימו באחרית הימים, ולא יפול חס וחלילה דבר ארצה, ולא במנוסה נלך ולא בחפזון יום אחד, כי אם מעט מעט תבוא גאולת ישראל.. כי ראשית הגאולה על ידי התעוררות רוח נדיבים ועל ידי רצון המלכויות לקבץ מעט מני פזורי ישראל לאדמת קודש... והיה כאשר יהיו רבים מנדחי ישראל בארץ הקדושה ובירושלים, ויעלו קרבנם לריח ניחוח לה', אז יהיה לרצון לפני אדון כל להוריד אור פני רוח הקודש לעמו...

  • המאמר השני עוסק בחשיבות בהפיכת ארץ ישראל ל"ארץ נושבת" דבר שיאפשר עלייה של רבים לארץ, "כי היא ההקדמה אל ראשית הגאולה לבנות הנחרבות ולנטוע הנשמות". בסיום המאמר קורא הרב קלישר:

על כן בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו, ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים. זה יאמר לה' אני, ויקנה כברת ארץ, וזה יתן ידו לה' אלהינו, להרים תרומת צדקה. איש כפי נידבת לבו... ויטעו כרמיה ויעשו פרי לצדקה, ויחזיקו יד אחינו לעלות שמה ולישב שמה איש תחת גפנו ותחת תאנתו וזיתו, ולא לידי מתנת בשר ודם תהיה עינינו נשואות...

  • המאמר השלישי הוא מאמר הלכתי הבא לבאר את האפשרות המעשית לחידוש עבודת הקרבנות אם יתאפשר הדבר. בחלקו השני של המאמר הביא הרב קלישר את ההתכתבות שלו בעניין זה עם רבו, רבי עקיבא איגר ורבנים נוספים.

הסכמות וביקורתעריכה

"והנה דבר שפתיים אך למותר להרבות לספר בשבח החיבור היקר הזה אשר תוכו רצוף אהבה עצומה לארץ הקדושה, מלבד החכמה הרבה הצפונה בו אשר הראה הרב המחבר כח ועוצם ידו לצלול בעומקא דדינא ולדלות פנינים... אכן עצור במילים לא נוכל מלדבר עוד איזה דברים על אודות המטרה הקדושה והנשגבה אשר אליה ירה המחבר חצי מדברותיו החוצבות להבות אש וחיבת ירושלים ת"ו"

מתוך מאמרו של דוד גורדון בעיתון המגיד

הספר "דרישת ציון" במהדורותיו השונות זכה להסכמות נלהבות של רבנים מפורסמים. בין המסכימים ניתן למנות את בעל הכתב והקבלה, הרב אליהו גוטמכר, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן והרב ישראל יהושע מקוטנא. גם המלבי"ם שלח מכתב לרב קלישר בו הוא מסכים לטענה "כי הגאולה תצמח לאט לאט" ו"יהיה ישוב הארץ קודם ביאת המשיח". במהדורה משנת תרע"ט (1919) הודפס מכתב תמיכה של רבני ירושלים: הרב משה נחום ולנשטיין, הרב צבי פסח פרנק והרב יונה ראם.

העיתונאי דוד גורדון כתב בעיתונו המגיד מאמר נלהב על הוצאת הספר. מאוחר יותר פרסם את מאמרו הגדול "בשובה ונחת תיוושעון" בו קרא לתחייתנו הלאומית בארץ אבותינו, והסתמך גם על דברי הרב קלישר. משה הס ממבשרי הציונות אשר פרסם גם הוא באותה שנה את ספרו רומא וירושלים, העתיק לתוך ספרו את תוכנית הפעולה של הרב קלישר, מתוך קטע הסיום של "דרישת ציון", אם כי גם הוא התנגד לרעיון חידוש הקרבנות והציע לדחות את הדיון בעניין לתקופה מאוחרת יותר.

עם זאת, הספר עורר פולמוס נרחב בעיקר סביב שאלת חידוש עבודת הקרבנות בזמן הזה. חלק מהרבנים שנתנו את הסכמותיהם להדפסת הספר הסתייגו באופן חלקי או מלא ממסקנותיו של הרב קלישר בעניין הקרבת הקרבנות. הרב דוד פרידמן מקרלין כתב קונטרס ובו הוא משיג על מסקנותיו של הרב קלישר בעניין חידוש העבודה. הרב חיים נתנזון מאלטונה בספרו בשם עבודה תמה בו הוא תוקף את הרב קלישר ואת טענותיו, וטוען שאין כל היתר להקריב קרבנות בזמן הזה. הרב דוד אלכסנדר אשר דעתו הובאה ב"דרישת ציון" פרסם בשנת תרל"ה (1875), את ספרו "מגדל דוד", בו חלק על הרב קלישר בסוגיית חידוש עבודת הקרבנות. הרש"ר הירש במכתב אף הוא הביע התנגדות חריפה לשיטתו של הרב קלישר בעניין זירוז הגאולה על ידי מעשי אדם.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה