דרך הררית
דרך הררית, אוטוביוגרפיה (בערבית: رحلة جبلية ,رحلة صعبة ,سيرة ذاتية) הוא ספר אוטוביוגרפיה שנכתב בשנת 1985 ועוסק בסיפור חייה של המשוררת הפלסטינית פדווא עבד אלפתאח אג’א טוקאן (فدوى عبد الفتاح اغا طوقان; 1917-2003) משכם. הסיפור ראה אור לראשונה בעיתון הפלסטיני אל-ג’דיד (الجديد) ב-6 ביוני 1977 תחת הכותרת "דפים מתוך יומן" (أوراق من المفكرة), ומדי חודש ראה אור מעל דפי העיתון פרק אחד לפחות מן היצירה. בסופו של דבר כונסו כל הפרקים לספר אחד שיצא ב-1985 על ידי דאר אלאסוואר-עכא ׁ (دار الاسوار -عكا) תחת הכותרת "רחלה ג’בליה, רחלה צעבה – סירה ד’אתיה", שמשמעותו "מסע הררי, מסע מפרך - אוטוביוגרפיה".
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
פדווא טוקאן  |
| שפת המקור |
ערבית |
| סוגה |
אוטוביוגרפיה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1985 |
  | |
היצירה תורגמה מערבית לעברית בשנת 1993 על ידי רחל חלבה בהוצאת מפרש, תחת השם דרך הררית, אוטוביוגרפיה. היצירה תורגמה גם לאנגלית, צרפתית, יפנית ויוונית.[1]
יצירותיה האוטוביוגרפיות של טוקאן עריכה
פדווא טוקאן נחשבת למשוררת הפלסטינית המפורסמת ביותר במאה ה-20 והמשוררת הפמיניסטית היצירתית ביותר בקרב העם הפלסטיני בעידן החדש.[2] טוקאן כתבה יצירות ספרותיות רבות, בעיקר ספרי שירה. כמו כן, היא פרסמה שתי אוטוביוגרפיות: "מסע בדרך הררית, מסע מפרך - אוטוביוגרפיה" (1985) ו"המסע המפרך ביותר" (1993).
את האוטוביוגרפיה הראשונה שלה, "מסע בדרך הררית", כתבה בשפה ספרותית רחוקה מפואטיקה; שפתה הייתה נייטרלית, ויצירותיה נכתבו ברוגע, התבוננות והתבודדות בלי משוא פנים.[2]
כשמו של הספר "מסע בדרך הררית, מסע מפרך", הוא מתאר את ניסיונותיה הבלתי-נלאים של המשוררת לפלס דרך עצמאית. ניסיונות אלה מתוארים בדרך ביטוי מיוחדת, כמאמץ הדרוש לטיפוס על הר גבוה בקרב חברה שאורח חייה מושתת על כללים נוקשים עתיקי-יומין הנטולים כל אפשרות להכרה בחיי אישה ובזכותה לחיים משלה.[3]
מטרות כתיבת האוטוביוגרפיה עריכה
סיפור חייה של טוקאן אינו רק סיפור אישי, חטטני ומציצני אלא הוא משקף את תחושותיה, מצוקותיה ואופני התנהלותה כאישה. סיפור חיים אישי-נשי זה פותח צוהר לעולם עלום, "גן נעול" - עולמן של נשים שהמכנה המשותף להן הוא מינן וזהותן הלאומית - עולמן של נשים פלסטיניות בעיצומם של מאבקים לאומיים.[4]
"דרך הררית" התחיל בכיבוש הבריטי והסתיים בכיבוש הישראלי ב-1967.[2] בהקדמה של היצירה חשפה טוקאן את המטרות שהניעו אותה לתעד את סיפור חייה ולפרסמו ברבים: ”מעודי לא קיבלתי את חיי באהבה ומעולם לא הייתי מאושרת בהם. אילן חיי לא הניב אלא מעט ורוחי לא חדלה מלשאוף להישגים יפים יותר ולאופקים רחבים יותר”.[5] ”מדוע, אפוא, כתבתי את הספר, שבו אני חושפת כמה פינות בחיי שמעולם לא גיליתי שביעות רצון מהן?”[6] שאלה טוקאן והשיבה: ”בענווה שאינה כוזבת אומר כי החיים הללו, על פריים הדל, לא היו נטולים סערת המאבק [...] הזרע אינו רואה אור לפני שהוא מבקיע לעצמו את דרכו הקשה באדמה וסיפורי זה הוא סיפור מאבקו של הזרע באדמה הסלעית הקשה, סיפור המאבק בצמא ובסלע”.[5] ג’וליה קרסטיבה דיברה על "האחרות האימהית" של האישה ועל כך שיצירותיה הן "יעד שיכול להיות מושג רק תמורת מחיר כבד". אמירה זו מעלה את הזיהוי המוכר של הכוח היצירתי עם השיגעון – הדחף ליצירה כצורך לרפא בקע בעולמו הפנימי של היוצר. ביצירתו ניתן לראות את טביעת האצבעות של נפשו, חיים פנימיים שנשפכו החוצה.[7] אולם טוקאן מודה בפתח היצירה שלה, שהיא לא פתחה את תיבת חייה כולה, אלא השאירה דברים יקרים ללב סגורים בתוך התיבה, הרחק מפגיעתן של העיניים המציצות. בכל זאת היה חשוב לה לכתוב את קורות חייה כדי להאיר את הדרך הקשה בפני האחרים.
"דרך הררית" מספר על דרכה הקשה של טוקאן בתוך ביתה, הבית העתיק והגדול מבתי שכם העתיקה, המעלים בזיכרון את ההרמונות, ארמונות הנשים הכלואות שתוכננו בהתאם לצורכי החברה הפיאודלית: ”בבית זה בין כתליו הגבוהים המסתירים את העולם החיצוני כולו מעיני הנשים הקבורות בו בעודן בחיים, נשחקו ילדותי ונעוריי וחלק לא מבוטל מעולמי”. בבית הבורגני והשמרני הזה היו בנות המשפחה מוגבלות בעצמאותן, ונזקקו לחסותם המתמדת של האחים, אפילו בגיל בוגר. כל הישג בחיי היצירה שלה – לימודים, קריאה, כתיבה ופרסום, היה מלווה בהתמודדות עם מכשולים חברתיים. זכות ההתבטאות אסורה עליה, הצחוק והזמרה מנועים, ואפשר למשוך מהם בגנבה רק אחרי יציאת הגברים, "האדונים", לעבודתם. העצמאות האישית היא מושג שאיננו קיים ואין לו חלק בחייה.[5]
סיפור חייה של טווקאן (שנחשבת למשוררת הלאומית הפלסטינית), כפי שמתועד ביצירתה האוטוביוגרפית, מבטא את הרעיון שהאישי והמשפחתי הם פוליטיים.[8] המשפחה היא חוויה ממשית לגבי היחיד, הוא נולד אל תוכה, גדל בה, ובצילה מתעצבת זהותו. לגבי החברה, המשפחה שהיא מאבני הבניין שלה. היא גם מוסד בפני עצמה, מעין יחידת ייצור ותחזוקה מצומצמת של אזרחים ואזרחים בפוטנציה. לכידות המשפחה נכפית על החברה מתוקף התרבות והסדרים חברתיים קיימים, והם אלה המעניקים לה עיקרון וסדר, היגיון ושיטה.[9]
בעצם הכתיבה האוטוביוגרפית פרצה טוקאן מחסום שתיקה שגזרה עליה החברה הפטריארכאלית והפכה מאובייקט לסובייקט. ממעמד שולי בשיח הציבורי היא מתייצבת עתה במרכזו, מורדת בשיח ההגמוני שעניינו היחסים בין המינים ובכלל זה בדמות ההגמוניה של ה"אני" הנשי שעוצבה וגובשה על ידי הכותבים הגבריים.
האוטוביוגרפיה העניקה לטוקאן הזדמנות חד-פעמית למחאה מגדרית אישית וקולקטיבית; היא דיברה בשמה ובשם ציבור הנשים שהיא נמנית עמו וקראה תיגר על המנהגים, המסורת והתרבות ועל שולחיהם הגברים, שניסו באמצעותם לעצב את אישיותה ולחרוץ את גורלה.[4] אולם באוטוביוגרפיה של טוקאן יש לא רק מחאה אלא גם הצעה לסדר יום מגדרי-חברתי חדש: שחרור האישה תחילה ובעקבותיו שחרור האומה כולה. טוקאן סבורה כי כל אימת שהחברה הפלסטינית על קברניטיה לא תפנים את הצורך המידי בריפוי חוליה החברתיים, סיכוייה לממש את יעדיה הלאומיים קלושים ואפילו אפסיים, שכן חברה הכובלת את נשותיה, שהן למעלה ממחציתו של הקולקטיב הלאומי, ושוללת מהן את חירותן לא תוכל לכונן את ריבונותה במדינה עצמאית.[4]
יחסי טוקאן עם האנשים המשמעותיים בספר עריכה
יחסי אם ובת עריכה
המפגש הראשון עם אמה של טוקאן ביצירה, הוא דרך ניסיונותיה החוזרים ונשנים להפיל את עוברה (כשהרתה אותה). ”מחשכת הנעלם יצאתי לעולם שלא היה מוכן לקבל את פניי. אמי ניסתה להפיל אותי בחודש הראשון להריונה. היא ניסתה וחזרה וניסתה, אך הדבר לא עלה בידה”.[5] כילדה חשה טוקאן כי שלא כאחיה ואחיותיה היא בת בלתי רצויה להוריה, מה שטפח בה רגשי נחיתות. ”עשר פעמים הרתה אמי, חמישה בנים הביאה לעולם וחמש בנות, אך מעולם לא ניסתה להפיל את ולדה, עד שהגיע תורי. זה מה ששמעתי אותה מספרת עוד בהיותי ילדה”.[5] אולם בראייה לאחור הזדהתה טוקאן עם ניסיון ההפלה של אמה וגלתה הבנה למצוקותיה: נישואי בוסר, חוסר השליטה של האם בגופה, אימהות בעל כורחה, שהייתה תוצאה ישירה של הנורמה החברתית הגורסת כי האימהות, משמע לידות תכופות, היא חזות הכל.”עייפה ורצוצה הייתה מן ההריונות ומן הלידות ומן ההנקות, כי מדי שנתיים או שנתיים וחצי הייתה מעניקה חיים ליילוד חדש. ביום נישואיה הייתה בת אחת עשרה, וביום שילדה את בנה הבכור עוד לא מלאו לה חמש עשרה. האדמה הזאת, הנדיבה כאדמת פלסטין הוסיפה להעניק לאבי כסדר את תנובתה בבנים ובבנות [...] בפעם הראשונה בחיי נישואיהם חדל אבי מלדבר עם אמי משך ימים אחדים מפני שהכעיסה אותו בניסיון ההפלה הזה. הנכסים והבנים היו לגביו פאר חיי העולם הזה והוא השתוקק מאוד לבן חמישי”.[5]
טוקאן ערערה את מיתוס האימהות גם באמצעות סיפור השכחה של אמה את תאריך לידתה והיא שואלת: "אבל, אמא באיזה עונה, לפחות? באיזה שנה? הייתה עונה בצחוק: באותו יום בישלתי עכובית".[5] טוקאן המשיכה ואמרה:”אמי, ככל האנשים בארצנו, הייתה קובעת תאריכי אירועים על פי המקרים שלוו את אותם אירועים. היא הייתה אומרת: "זה קרה בשנת השלג הגדול או בשנת הארבה או בשנת רעש האדמה וכן הלאה". כך נהגו בני הדור הישן בקביעת התאריכים וכך נהוג עדיין בכמה כפרים פלסטינים”.[5] טוקאן גילתה התייחסות אמביוולנטית לתופעה: עובדות המתבררות לה תוך כדי ניסיונה לחזור ולרענן את זיכרונה של אמה לגבי תאריך הולדתה שוב מעלות על פני השטח את עובדת היותה בת בלתי רצויה לאמה, שכן תאריך הולדתה קשור בזיכרון האם לתאריך נפילתו של בן דודה האהוב – זיקה בין חיים ומוות, כשמותו של הגבר מאפשר את הולדתה של האישה.
בזיכרונה של האם התקשר תאריך הולדת הבת לאובדן, לשכול, לחיים חדשים בלתי רצויים הפורצים לאוויר העולם תחת חיים אהובים שנקטפו בדמי ימיהם. מערכת הקשרים של פדווא טוקאן עם אמה מעצימים את תחושת אפסותה. המחברת מביאה צרור דוגמאות המאששות תחושה זו- האנקדוטות והסיפורים שנהגה אמה לספר לילדיה על אודות ילדותם. שלא כמו אחיה ואחיותיה, פדווא שנהגה להמתין לתורה, לא זכתה מעולם לשמוע עדויות משעשעות.[4] ”הייתי פונה אליה ומבקשת בכמיהה ילדותית "אמא, ספרי לנו משהו עלי – מה הייתי עושה? מה הייתי אומרת? באלוהים, אמא, ספרי. אבל היא לא הייתה מרווה את צימאוני אפילו במעשיה של מה בכך. הייתי מתכווצת בתוך תוכי וחשה נטולת כל ערך- אני אינני כלום ואין לי מקום בזיכרונותיה”.[5] מערכת היחסים המורכבת בין האם לבתה הכשירה את הקרקע לעימותים נוספים ביניהן :”היא הייתה מסרקת את שערי בעצבנות ומכאיבה לי ולא הייתה מטפלת בקווצותיו הארוכות והסבוכות לאט ובעדינות [...] בת דודי הייתה מעלילה עלי עלילות עד שיום אחד הענישה אותי אמי ושפשפה גרגרי פלפל חריף על לשוני [...] כך נהגה בי אמי לא פעם ובמשך שנים ארוכות, אפילו אחרי פטירתה, הייתי רואה את עצמי בחלום פנים אל פנים מולה- היא שותקת ואני מוצפת הרגשה של חרדה כבושה, תחושה חריפה של זעם וקיפוח, מנסה לצעוק כדי לומר לה שהיא גורמת לי עוול, אבל קולי נחנק בגרוני ואינו מגיע אליה. חלום זה היה אחד הסיוטים הרבים שהיו תוקפים אותי ברציפות בשנתי”.[5] יחסה של פדווא טוקאן לאמה אמביוולנטי: מחד גיסא, היא מפגינה אמפתיה כלפי סבלה של האם, ואולם מאידך גיסא, היא מודעת לכך שאף על פי שאמה הייתה קורבן הפטריארכליות היא קרבנה את בתה. קיים כאן מרכיב של כעס על קיפוחה של הבת בטיפוח ובהזנה רגשית ומרכיב של זעם על חולשתה של האם, שלא הייתה מסוגלת להעניק לבתה כוח ומוטיבציה להיאבק ותחת זאת הנחילה לה את מורשת הנשיות הכנועה.[4] כך סבורה גם אדריאן ריץ’ הקובעת כי”בנות רואות באמהותיהן את מי שלימדו אותן את סוד הפשרה והשנאה העצמית, אשר הן עצמן נאבקות כדי להיחלץ מהן, כמו גם את מי שמורישות להן את המגבלות וההשפלות המציינות את חיי הנשים ”.[10]
יחסי אב ובת בחיבורה האוטוביוגרפי של טוקאן עריכה
טוקאן ציינה בכל היצירה שלה דמות של אב סמכותי, הפוסק הראשון והאחרון בכל דבר ועניין, גם האם מקבלת את מרותו ללא ערעור. זאת הייתה ההוויה היום-יומית של טוקאן בביתה:”כמו בכל בית, שלט במשפחה הגבר, ועל האישה לשכוח כי המילה 'לא' קיימת בלשון מלבד בעת אמירת השהאדה 'לא אללה אלא אללה'”. כלומר "אין אל מבלעדי אלוהים" ”ואילו המילה 'כן' הפכה לשינון של תוכי”. שלא כמו מערכת היחסים המורכבת ששררה בינה לבין אמה, כלפי אביה חשה טוקאן שוויון נפש: ”לא היו לי רגשות עזים כלפי אבי. רגשותיי כלפיו היו קרובים לשוויון נפש – לא שנאתי ולא אהבתי אותו. לא היה לו מקום בלבי... הוא היה עבורי אוהל הפרוש מעל ראשינו, ואשר באובדנו עלולים היינו לעמוד חשופים לרוחות הסערה. תמיד חששתי שימות ויניח אותנו לרחמי האחרים”.[5] עובדה זו נבעה מהריחוק שהפגין כלפיה. למעשה היא לא ידעה אהבת אב מהי: ”מעולם לא הביע כלפי אפילו שמץ של דאגה או חיבה, גם כאשר הייתי נתקפת בילדותי בקדחת המלריה לא היה מתקרב אלי או שואל לשלומי... חוסר האכפתיות הזה הכאיב לי”.[5]
טוקאן הייתה קשורה רגשית לדודה, אח של אביה, חאג’ חאפז (حاج حافظ), יותר מאשר לאביה. כך כתבה בנושא: "הוא היה משחק איתי ומשעשע אותי, ואני הייתי חשה מתוך כך בחמימותו. הוא אהב אותי באמת".[5] אחרי מותו של הדוד האהוב, היא עמדה פנים אל פנים מול אביה. היחסים ביניהם ציינו את הסמכות המתועבת, והניכור בין האב לבתו הלך וגדל עם השנים, ככל שהבחין האב באישיותה המשתנה של בתו: אישיות מרדנית, סקרנית, למדנית וחקרנית שהיה בה כדי לערער על סמכותו המוחלטת. תופעה זו לא מקובלת, שכן המבנה ההיררכי של המשפחה, המבוסס על מין וגיל, תבע מן הצעירים לציית להוריהם ולעמוד בציפיותיהם. אישיותה השונה של טוקאן משתקפת בין השאר בסירובה לבקשת אביה לכתוב שירה פוליטית. האב שלא נרתע מלכלוא את בתו בבית, למנוע ממנה את חופש התנועה - מה שהיה בו כדי לחסום בפניה את האפשרות להתוודע אל מרחבי מולדתה, להתחכך בסביבה המידית, להכיר באורח בלתי אמצעי את החברה הפלסטינית ובעיותיה- משהתבשר שהחלה לכתוב שירה ביקש לנצל את כישוריה כמשוררת ובעיקר אחרי מותו של האח המשורר הלאומי המפורסם אבראהים טוקאן.[11] קודם לכן התעלם אביה משיריה ולעיתים אף זלזל בהם. על כך כתבה: ”כמה נפלא הצעד הראשון! כמה נהדר! מה רב קסמו! ... אבי נופף בידו בתנועה של ביטול והמשיך ללגום מן הקפה המר. בתנועה הזאת הביע את מלוא הזלזול והביטול ... הוא אינו מאמין שאני שווה משהו... אין הוא מרגיש כלפיי דבר פרט לאדישות, כאילו אינני כלום, כאילו אני ריק ואיין, כאילו אין שום צורך בקיומי”.[5] טוקאן הבת סרבה לגייס את שירתה למען הנושא הלאומי הרחוק מלבה :”המשורר חייב להכיר את החיים ואת העולם סביבו לפני שהוא ניגש לדון בהם בשיריו, אני כלואה בין החומות, אינני משתתפת בישיבותיהם של הגברים, אינני שומעת את הדיונים הרציניים ואינני חווה את סערתם של החיים, אפילו את פני מולדתי אינני מכירה עדיין ”.[5] למעשה מהווה סיפור יחסיה עם אביה אות אזהרה לאמור: חברה שאינה מאמצת דפוסים הולמים במערכות היחסים בין ההורים לילדים ובמיוחד בין אבות לבנותיהם לא תגיע לשחרור הלאומי הנכסף, ”אם אינני חופשיה מבחינה חברתית איך אוכל להיאבק בעטי למען החרות הפוליטית, האידאולוגית או הלאומית?”.[5] טוקאן התייחסה לפיצול האישיות אצל אביה, ושיקפה את התמונה האופיינית לגבר הערבי באותה תקופה. היא הזכירה את הסיפור של למידת השפה האנגלית: "הם לבשו חליפות, דיברו טורקית, צרפתית ואנגלית, אכלו בסכין ובמזלג והתאהבו, אבל לנו ארבו כל פעם שהייתה מי מאתנו מנסה להגשים את עצמה כאדם... הם היוו דוגמה מצוינת לקיפאונו של האדם הערבי ולחוסר יכולתו המוחלטת לשמור על אישיות בלתי־חצויה, דוגמה לפיצול אישיות לשניים: המחצית המתקדמת, והמחצית המושתקת".[5]
מות אביה ב-1948, "בתוך המולת המפלה",[5] מסמל לגבי טוקאן את מועד לידתה האינטלקטואלית כמשוררת לאומית. קרל גוסטב יונג מכנה תהליך זה "ספרציה ואינדיבידואציה", היפרדות ויצירת האני. אין זו הפעם הראשונה שלידה מתרחשת אגב מותו של גבר – מות דודה האהוב של אמה האיץ את מועד לידתה. הפעם הסתלקותו של אביה פתחה בפניה את הדרך להתחברות אל ההוויה הפוליטית הסובבת אותה, זו שנמנעה ממנה בחייו. ”אחרי פטירת אבי לא סבלתי עוד מחסור בקשר עם הפוליטיקה [...] התעניינותי הייתה ניצחת, גועשת בגבור הגעש מסביב ונרגעת עם רגיעתו...”.[5] החסך הרגשי שטוקאן סבלה ממנו בשל יחסו של אביה כלפיה, לא אפשר לה לרתום את כישוריה האומנותיים ולהספידו: ”ניסיתי להספידו ולא עלה הדבר בידי”, אך לעומת זאת בעקבות פטירתו ”הותרה לשוני והתחלתי לכתוב שירה לאומית. כזו, אשר ליבי קיווה כל כך לראותני מתפנה לעסוק בה”.[5] כתב יהונתן גפן :”רק אחרי שהייתי בטוח שאמא שלי מתה לגמרי, ולא תשוב יותר, התחלתי לברוא את עצמי מחדש”.[12] יש כאן מוטו חוזר: מותו הפיזי של הגבר - האב אפשר את לידתה של הבת כמשוררת הלאומית.
יחסי אח ואחות בחיבורה האוטוביוגרפי של טוקאן עריכה
אבראהים טוקאן (ابراهيم طوقان), המשורר הלאומי של העם הפלסטיני, (בוגר האוניברסיטה האמריקנית בביירות ומורה בבית הספר אל-נג’אח בשכם, אשר התפרסם בזכות כתיבתו העשירה של הרבה ספרי שירה, בעיקר שירה קלאסית). הוא הדמות היחידה בעולמה של טוקאן שראה אותה כאדם עם שאיפה ובעירה פנימית. הוא לימד אותה שירה בבית ולמעשה, תחת חסותו (של גבר משכיל ובעל מעמד), הצליחה טוקאן לעשות את הלא ייאמן ולהשמיע את קולה כמשוררת אישה בחברה כל כך פטריארכלית ודכאנית. הדיכוי המלאכותי של רגשות האהבה האבהיים והצורך הטבעי של פדווא טוקאן הילדה באהבה גרמו לה לחפש מקור אלטרנטיבי לחום ולחיבה. אבראהים טוקאן אחיה היה עבורה תחליף נאות והולם לאב. הוא היה זה שהעתיר עליה חיבה וחמלה שכה חסרו לה, היא אהבה והעריצה אותו מאוד. בשנת 1929, כשחזר אחיה אבראהים מביירות אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטה האמריקנית וחזר להתגורר בשכם היא כתבה ”עם פניו של אבראהים האיר גם אללה פניו אליי” והמשיכה ואמרה ”המתנה הראשונה שקיבלתי בחיי הייתה ממנו. הנסיעה הראשונה שנסעתי בחיי הייתה בחברתו. הוא היה היחיד אשר מילא את החלל הנפשי שנפער בחיי אחרי מות דודי, אחי אבי”.[5] אבראהים מילא את החלל הרגשי העצום שהותירו בה הוריה.”אבראהים היה רופא הנפש שהציל אותי מהתמוטטות פנימית”.[5] תרומתו הבולטת לעיצוב אישיותה ולהתפתחותה האינטלקטואלית של טוקאן הייתה בכך שחשף לפניה את עולם השירה, והוא שימש לה תחליף לדמות המורה. בשנת 1941, נפטר אבראהים בגיל 36, אחותו פדווא טוקאן הספידה אותו, כתבה לו הרבה שירים והקדישה לזכרו את ספרה "אחי אבראהים" (1946), וספר השירים "בודדה עם הימים" (1952).[2]
לקריאה נוספת עריכה
- דרך הררית, אוטוביוגרפיה, פדווא טוקאן (תרגמה רחל חלבה), חיפה: מפרש, 1993 (בעברית)
- ששון סומך. לב אשה מן המזרח – עיון בשירת פדוא טוקאן, קשת, תל אביב: מ"ז, תש"ל.
- שרון שטרית-ששון. רק על עצמי לספר ידעתי?! עיצוב הזהות האישית והקולקטיבית בראי הכתיבה האוטוביוגרפית של היוצרות הפלסטיניות פדוא טוקאן וסחר ח'ליפה. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", רמת-גן, כסלו, תשס"ח.
- מירה צורף, דרך הררית : מסע מן האישי אל הקולקטיבי ביצירתה של פדוא טוקאן. מתוך הספר נשים ומגדר במזרח התיכון, רות רודד ונוגה אפרתי, הוצאת מאגנס, 2009.
קישורים חיצוניים עריכה
- "מסע הררי, מסע מפרך", באתר "goodreads"
- פדווא טוקאן ברשת בית הספר הערבי
- אתר הדיון המודרני
הערות שוליים עריכה
- ^ דורזה, אפנאן, 2005, פדווא טוקאן כמא ערפתהא, עמאן; עמ' 44 - 45
- ^ 1 2 3 4 טאהה, אלמותווקל, 2004, קראאת אלמחדוף, ראמאללה
- ^ דרך הררית - אוטוביוגרפיה, מתוך העיתון השומרוני, חדשות השומרונים, גיליון 602, 1994; עמ' 41 - 45
- ^ 1 2 3 4 5 מירה צורף, 2009, דרך הררית: מסע מן האישי אל הקולקטיבי ביצירתה של פדוא טוקאן. מתוך הספר נשים ומגדר במזרח התיכון, רות רודד ונוגה אפרתי, הוצאת מאגנס
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 דרך הררית - אוטוביוגרפיה, פדווא טוקאן (תרגמה רחל חלבה), 1993, תל אביב
- ^ "רחלה צ’עבה - רחלה ג’בליה - מדח’ל אלא אל-רחלה", אל-ג’דיד, 6 ביוני 1977, עמ' 7
- ^ הררי, יצחק, 2007, נוצות הטווס: ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר, תל אביב. דיונון מבית פרובוק
- ^ אל-עיסאווי, רים, 1998, פדווא טוקאן נקד אלדאת, אלקאהרה
- ^ נווה, חנה, 2004, "לב האור", בתוך: אביעד קליינברג (עורך), "על אהבת אם ועל מורא אב: מבט אחר על משפחה", ירושלים. עמ' 106 - 108
- ^ אדריאן ריץ’, 1990, ילוד אישה, (תרגמה כרמית גיא). תל אביב, עמ' 172
- ^ עומר, רמדאן, 2004, סירת פדווא טוקאן ואתרהא פי אשעארהא, עכא. אלאסוואר
- ^ יהונתן גפן, "אישה יקרה", כתר, תל אביב, 1999, עמ' 200. מתוך הספר נוצות הטווס, ארוס ומוות בפרוזה של חיים באר. יצחק הררי, 2007