הדרכים ברומא העתיקה
הדרכים ברומא העתיקה היו אחד המאפיינים הבולטים של האימפריה הרומית. אחד מהתחומים העיקריים שבהם הצטיינו הרומאים היה הכישרון ההנדסי שלהם, שבלט בעיקר בשני תחומים ציבוריים: בניית אמות מים וסלילת דרכים וגשרים. בשיאה כללה האימפריה כ־85,000 קילומטר של דרכים סלולות שקישרו בין כ־370 יעדים.
האימרה הידועה "כל הדרכים מובילות לרומא" לא הייתה אמירה סתמית. הדרכים הראשונות נסללו מרומא ליעדים שונים ברחבי חצי האי האפניני, שאותם הכניעה רומא. בהמשך, נזקקו הרומאים לדרכים על מנת להוביל אספקה לצבאם שכבש שטחים והגדיל את מרחבי הרפובליקה והקיסרות שלאחריה. כמעט לכל מקום שאליו הגיע הצבא הרומי, נסללה דרך. לאור הרחבת האימפריה הייתה לדרכי היבשה חשיבות בשליטה צבאית, כלכלית ומנהלית. הדרכים הרומאיות נקראו בדרך כלל על שם הקנסור שיזם את הקמתן.
למרות שאין ויכוח על חשיבותן של הדרכים הרומיות ועל היקפן, רווחת אי הבנה מהותית לגבי אופי בנייתן וצורתן, כפי שאפשר להתרשם מהתמונה המופיעה בפתיחת ערך זה, המוכתרת במלים 'ויה אפיה אנטיקה'. לא מדובר בשום אופן בכביש רומי, אלא בדרך המובילה לבית קברות.
המהנדס והחוקר הספרדי איסאק מורנו גאלו (Isaac Moreno Gallo) מוביל בשנים האחרונות מחקרי שטח מקיפים, המתבססים על ממצאים בשטח, תצלומי לווין ותצלומי אוויר ממטוסים ורחפנים, ומעמיד באור חיוור מאד את רוב מה שידוע בנושא. הוא מפריך חד משמעית את החוכמה המקובלת, לפיה לפיה אבנים גדולות וחלקות הן 'הדרך הרומית', וקובע שמדובר בשטות גמורה, שכן אין שום הגיון פונקציונלי בדרך כזו, למשל בתנאי מזג אוויר לחים. בנוסף, 'גישת האבנים הגדולות' לא עולה כלל בקנה אחד עם הממצא הידוע לגבי כלי הרכב ששימשו את הרומאים, מכרכרות מסע פרטיות ועד כרכרות משא כבדות.
שרידים יחסית רבים של דרכים רומיות ניתן למצוא בספרד, ומהשרידים עולה שהכביש הרומי דומה בכל מרכיביו לכבישים המודרניים: תשתית של אבנים גדולות יחסית, ועליה עוד כמה שכבות של חומר קל יותר, ובסופו של דבר חומר רך שעבר החלקה בדומה לגימור האספלט בימינו.
את מחקריו הוא פירסם, בעיקר בספרדית, באכסניות המחקריות הרלבנטיות, ובנוסף הוא מציג את ממצאיו בהרצאות בספרדית, בליווי תמונות והוכחות, המתפרסמות ביוטיוב, כמו למשל ההרצאה הזו: https://youtu.be/IIy9VWnfu8I
חצי האי האפניני עריכה
המלחמות הסאמניטיות שפרצו בחצי האי האפניני במאה הרביעית לפני הספירה, הביאו את הרומאים למסקנה שאם ברצונם לשלוט בחצי האי, עליהם לבנות דרכים שיסייעו בידיהם בהובלת גייסות אל אזורי הקרבות. ויה אפיה, הדרך הראשונה שנבנתה החל משנת 312 לפני הספירה, הובילה בתחילה מרומא אל העיר קפואה שבקמפניה, חבל ארץ שהרומאים והסאמניטים נלחמו על השליטה בו. בהמשך הוארכה הדרך והגיעה עד לעיר הנמל ברונדיסיום בדרום איטליה. ויה אפיה נקראה כמקובל על שם הקנסור שיזם את סלילתה, אפיוס קלאודיוס קאיקוס.
בשנת 241 לפני הספירה נסללה ויה אאורליה, על שם הקנסור ק. אאורליוס קוטה, בין רומא לפיזה, וכך חובר לרומא הנמל היחיד בינה לבין גנואה.
ההתפשטות הרומאית לא הסתיימה בחלקו הדרומי של חצי האי. בשנת 223 לפני הספירה סלל הקונסול פלאמיניוס את ויה פלאמיניה, שהוליכה מרומא לארימינום (רימיני) ולאנקונה שעל חוף הים האדריאטי. ב־187 לפני הספירה נסלל המשכה מארימינום לבונוניה (בולוניה) ופלקנטיה (פיאצ'נזה) – ויה אמיליה. הדרכים שנסללו איפשרו לצבא הרומי להכניע את הליגורים ולהשתלט על מחוזותיהם. הדרכים אפשרו הקמת מושבות רומיות באזורים אלה, ומנגד – תושביהם המקוריים הוגלו לחבל סאמניום.[1]
ויה קסיה נסללה מרומא לאזור טוסקנה של היום. היא החלה כחלק מויה פלאמיניה, והתפצלה ממנה, עברה דרך פלורנטיה (פירנצה) שבמרכז, דרך לוקה, ולבסוף והתחברה לויה אורליה באזור העיר לוני. זמן סלילתה ויזמיה אינם ברורים. ויה סלאריה היא דרך נוספת שיצאה מרומא, משער סאלאריה שבחומת אורליאנוס והגיעה לקסטרום טראיאנטינום שבחבל פיקנום (באזור העיר אסקולום). אורכה הכולל 242 קילומטר, והיא נקראה על שם המלח (sale) שהובילו בה.
ויה אמיליה סקאורה נסללה ביוזמת הקנסור מרקוס אמיליוס סקאורוס בשנת 107 לפני הספירה, והיא מחברת את פלקנטיה (פיאצ'נזה) לפיזה דרך גנואה.
דרכים מחוץ לאיטליה עריכה
- ויה אגנטיה
- ויה אגריפה
- ויה אוגוסטה
- ויה פלאביה
- ויה מאריס – דרך הים שעברה בארץ ישראל
- ויה טראיאנה נובה – שמה של דרך המלך בארץ ישראל
- ויה אדריאנה – במדבר המזרחי של מצרים
סלילת הדרכים עריכה
ההכרזה על סלילת כביש בוצעה מכוח צו קיסרי או של הנציב. בתכנון הדרכים נלקחו בחשבון תכונות כלי התחבורה הקיימים: מהירות נסיעה – 30 קילומטר ליום, מטען עד חצי טון לעגלה ומניעה, ככל האפשר, של טלטולי דרך מהנוסעים. מצוידים בכוח עבודה זול, לא היססו סוללי הדרכים לקצר מרחקים על ידי חפירת מנהרות, בניית גשרים וחציית שדות מעובדים. אבן דרך שהוצבה בפרובינקיה דנובה מתארת זאת:
הקיסר (טראיאנוס) ... בנה דרך זאת על ידי פריצת דרך בהרים וביטול עיקולים
הביצוע כלל את השלבים הבאים:
- יישור או העמקת התוואי.
- סלילת תשתית עשויה אבנים ועפר כדי לתת לכביש יציבות וגמישות.
- החלקת המשטח העליון כך שתתאפשר תנועה של עגלות מכל הסוגים, שצויידו בצמיגי עור.
- תיחום הריצוף בעזרת אבני שפה שמנעו את התפוררותו.
- במידת הצורך הוקמו קירות תמך, סוללות הגבהה, נחצבו או נבנו מדרגות, נסללו גשרים, מעברים עיליים על גבי מעבירי־מים (אקוודוקטים) או תחתיים (מנהרות).
תחזוקה ואבטחה עריכה
הרומאים דאגו גם לאבטחת הדרכים, לתחזוקה השוטפת ולהקמת תחנות דרך. כוחות ניידים נעו בדרכים למטרת אבטחה. כוחות הוצבו גם במצדים לאורך הדרכים. בימי שלום, עסק הצבא הרומי בעבודת הבנייה במטרה למנוע ממנו בטלה. גם האוכלוסייה המקומית נטלה חלק בפעולות התחזוקה במסגרת "עבודות החובה". הרומאים אישרו גם הקמת פונדקים בדרך ששרתו את התחבורה האזרחית. אבן דרך ממצרים מתארת את סלילת הדרך על ידי הקיסר אדריאנוס בתוואי שבו: "שפע בורות מים, מקומות מנוחה ומוצבים לסירוגין". במפת פויטינגר סומנו בבירור מקומות מנוחה, מקורות מים ומרחצאות.
אבן מיל עריכה
ערך מורחב – אבן מיל
המונח "אבן מיל" (milestone) הוא המצאה רומית – אבני דרך לסימון מרחקים. עמודי הדרכים ברפובליקה, בגובה 1.80 מטר, ציינו את המרחק שעבר מתחילת הדרך, בדרך כלל מעיר ראשית. על עמודי הדרך נכתב תיאור הסלילה תוך הקדשה לקיסר השליט באותה עת. אבני הדרך הוצבו לאורך הדרכים, כאשר על כל 1,000 צעדים כפולים הוצבה אבן אחת.[2]
מפת פויטינגר עריכה
- ערך מורחב – מפת פויטינגר
מפת פויטינגר היא המפה הידועה ביותר של דרכים רומיות. המפה, כנראה מהמאה ה־3, מתארת את רשת "שרות הבלדרים" (Cursus publicus) של האימפריה הרומית אשר הוקמה על ידי אוגוסטוס קיסר (63 לפנה"ס – 14) על מנת להעביר איגרות מאת השליטים, הסעת פקידי ממשל, והעברת תקבולי מיסים מפרובינקיה רומית אחת לשנייה.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
Roman Road-Construction, סרטון בערוץ "Isaac Moreno Gallo", באתר יוטיוב (אורך: 2:28)- Were Roman Roads more Durable than Modern Highways?, סרטון בערוץ "toldinstone", באתר יוטיוב (אורך: 11:08)
דרכים רומיות, דף שער בספרייה הלאומית- https://www.youtube.com/watch?v=iQI9nKIRKYs
- https://www.youtube.com/watch?v=IIy9VWnfu8I
- Isaac Moreno Gallo, Vías romanas: ingeniería y técnica constructiva
