דררה מצויה
דררה מצויה[2] (שם מדעי: Psittacula krameri), המוכרת גם בשם דררה ירוקה, או דְּרָרַת קְרַמֵר, היא מין תוכי טרופי החי בלהקות בתפוצה טבעית באפריקה ובאסיה, בעיקר בתת-היבשת ההודית ובמרכז אסיה. המין התיישב דרך קבע בארץ ישראל, ונחשב באזור למין פולש.
דררה מצויה | |
---|---|
מצב שימור | |
ללא חשש (LC)[1] | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | עופות |
סדרה: | תוכאים |
תת־סדרה: | תרופודה |
משפחה: | דרראים |
תת־משפחה: | דרריים |
סוג: | דררה |
מין: | דררה מצויה |
שם מדעי | |
Psittacula krameri סקופולי, 1769 | |
תחום תפוצה | |
אזור תפוצה טבעי | |
מקור השם
עריכהנקראת בעברית דררה מצויה, אך יש שמכנים אותה דררת קרמר לפי השם המדעי שלה, אשר נקרא על שם וילהלם היינריך קרמר (אנ'), רופא, אתנולוג וחוקר טבע גרמני־אוסטרי בן המאה ה-18. השם הוקדש לו על ידי ג'ובאני אנטוניו סקופולי (אנ'), רופא וחוקר טבע איטלקי.
תיאור
עריכהלדררה מצויה יש גוף קטן. צבעה ירוק בהיר וזנבה ארוך ומדורג. אורכה הממוצע הוא 41 סנטימטרים, מתוכם 23 סנטימטרים אורך זנבה. אורך כנפיה 15–17.5 סנטימטרים, ומוטת הכנפיים היא 34–39 סנטימטרים. חלקו העליון של מקורה אדום והתחתון שחור. לזכר הבוגר צווארון שחור בין הסנטר לצדי הצוואר. בעורף הוא נעשה ורוד בהיר. לצעירים יש נוצות זהבהבות, המקורים אדומים והזנב ארוך.
צבען של רוב נוצות הדררה הוא ירוק. צבעם של הבטן, הפנים והחלק התחתון של הכנפיים הוא צהוב וירוק, אולם בהיר מצבע הנוצות. אצל הזכר, העורף והחלק האחורי של הראש הם בעלי גוון כחול. לזכר גם יש פס שחור המתחיל בסנטר ונגמר באזור הלחיים. ובעורף יש לו פס ורוד המשלים את הפס השחור ויוצר מראה של טבעת מסביב לצוואר. בצוואר הנקבות, לעומת זאת, לא קיימת טבעת זו. הטבעת מתחילה להופיע בגיל 18 חודשים, ובגיל 32 חודשים היא כבר ברורה לגמרי. נוצות הזנב האמצעיות הן ירוקות וחלקן כחולות. במבט מלמטה, נוצות הזנב בצבע צהוב, כאשר האמצעיות נוטות לצבע שחור. חלקו האמצעי של זנב הנקבה הוא לרוב קצר משל הזכר. המקור אדום עד אדום כהה עם קצה שחור. העיניים בצבע צהבהב (אצל הנקבות – אפור-לבן), הרגליים קצרות, בצבע ירוק-אפור, אצבעות הרגליים ארוכות – שתיים פונות לפנים ושתיים פונות לאחור.
משקלה של הדררה נע בין 100 ל-200 גרמים ויש לה כוח רב. הדררות מסתובבות בקבוצות של עד תשעה פרטים וכן עפות גם לבד. עם זאת, לעיתים ניתן לראות קבוצות המונות עד מאות דררות המעופפות יחדיו במעגלים רחבים. תוחלת חייה בשבי יכולה להגיע ל-20 שנים, אך נצפו פרטים שהגיעו גם לגיל 30 ובטבע עד 15 שנים. בין הדררות נפוצים הצבעים: ירוק, צהוב, אפור, כחול ולבן.
בשעת מעוף הדררה מחפשת זרמי אוויר ובכך חוסכת אנרגיה, אבל כושר הניווט שלה איננו טוב ביותר. לדררה יכולת דיבור מעטה. שריקתה חזקה מאוד, עד שאפילו מגובה של כ-50 מטר אפשר לשמוע את שריקותיה. כשמחתימים אותה או מרגילים אותה ל"אכילת יד" היא ידידותית, אך לעיתים מסוגלת לנשוך נשיכה חזקה. לרוב אינה פוגעת כלל.
הדררה משמיעה צעקות חזקות בעיקר בזמן תעופה ושהייה על עצי קינון. בשבי, היא נותנת אמון בבעליה יחסית מהר. הדררה אוהבת ללעוס, לכרסם ולהתקלח.
מוצא ותפוצה
עריכהמקור הדררה הוא במערב פקיסטן, צפון הודו, נפאל וסרי לנקה, משם התפשטה למערב אפריקה – גינאה, סנגל, דרום מאוריטניה (אזור מרוקו ואלג'יר), צפון סומליה, צפון אתיופיה וסודאן. חיה בשטחים פתוחים עם עצים, סנים (סנה), יערות יבשים או שולי יערות פתוחים. ניתן למצוא דררות כמעט תמיד באזורים מיושבים. הדררות פושטות על מטעי פירות וקפה. הדררות נפוצות מאוד ברחבי העולם, אולם באזורים רבים הן שוהות באופן עונתי בלבד.
בישראל
עריכהבית הגידול של הדררה הוא נוף עצים. בישראל, הדררה מוגדרת כמין פולש. עקב אופייה האופורטוניסטי והאגרסיביות שלה במאבק על נקודות קינון, הדררה דוחקת מינים מקומיים ומשתלטת על אזורי מחיה רבים. בעבר נקשרה התפשטות הדררה להתיישבות אדם, וכן הצטברו תצפיות רבות על פלישה גם לתחומי מחייה מבודדים. הדררה היא אחת מכמה מיני תוכאים שפלשו לישראל (בישראל אין מינים מקוריים של תוכים). הדררות הראשונות הובאו לישראל בשנות ה-60 של המאה ה-20 לפינות חי, ומדי פעם ברחו לטבע. החל משנות ה-80 נצפו דררות שמצליחות לגדל גוזלים בטבע.
על פי ספירות ציפורים שנערכו ב 2022 וב- 2024, הדררה היא הציפור החמישית בתפוצתה בישראל[3][4], וניתן למצוא אותה ברוב אזורי הארץ, בטבע ובסביבות עירוניות. בישראל הדררות נזונות בין היתר מאגוזי פקאן, שסק, שקדים, חמניות ופירות.
כתוצאה מאוכלוסייתה ההולכת וגדלה הפכה הדררה לעוף המזיק לחקלאות. בגלל היותה מין פולש ומזיק, הדררה אינה מין מוגן, ומותר לצוד אותה[5].
תזונה
עריכההדררות ניזונות מחלקי צמחים שונים, כגון זרעים, גרגרים, פירות, פקאנים, פרחים, נקטר (בעיקר מפרחי סלמליה ואריתריה). לאחר הרבייה, בחלק מהאזורים של הודו, הדררות, בקבוצות ענק, מלקטות מזון בשדות ובמטעים, כגון דוחן, אורז, תירס, קפה ופירות שונים. לעיתים קרובות הן גורמות נזק ניכר לשדות ולמטעים אלה. בשבי תזונת הדררה מורכבת מתערובת גרעינים (גרעיני חמנית, כוסמת, סוגי דוחן שונים, שיבולת-שועל, חיטה, קנאביס, מונבטים), מגוון של פירות (תפוחים, בננות, תאנים, ענבים, אוכמניות ועוד), ירקות (ורד הבר, תירס חצי מבושל, גזר, גמבה, מלפפון ועוד), סוגי צמחים (שן הארי, כוכבית ופרחים שונים) ומזונות שונים (מאכלי ביצים, לחם מרוכך, ביסקוויטים כחטיף).
רבייה
עריכההדררה מגיעה לבגרות מינית בגיל 18 חודשים, אולם היא מתחילה להתרבות רק בגיל שלוש שנים. גודל התטולה נע בין שלוש לחמש ביצים, עליהן דוגרת הנקבה במשך 23 ימים. הגוזלים מתכסים בנוצות לגמרי בגיל שבעה שבועות. שבועיים אחר כך הגוזלים עצמאיים. אם ההטלה הראשונה אינה מוצלחת, בדרך כלל תבוא עוד הטלה מייד אחריה.
הדררות חיות בלהקות של כ-60 חברים. אך בעונת הקינון, הלהקה מתפצלת לזוגות. לעיתים הדררות כובשות חורי נקרים בעצים ומתיישבות שם. ההורים המסורים מטפלים בגוזליהם כחודשיים עד שהם עפים מן הקן והופכים עצמאיים.
הרבייה בשבי אינה קשה. נוהגים לבודד את הפרטים, שכן הם יכולים להיות אגרסיביים לפני ובזמן הרבייה. הרבייה מתחילה בין דצמבר לפברואר, כך שאם הכלוב נמצא בחוץ, יש לתלות את תאי ההטלה בחודש אפריל, כשמזג האוויר מתחיל להתחמם, כדי לקבל הטלות פוריות.
תוכים מזן הדררה שגדלו כפרטים מוחתמים עשויים לשמש עופות מחמד נוחים. כבר מימי קדם הייתה הדררה בשבי האדם ושימשה כחיית מחמד, אם כי נטייתן ללעוס כל אשר בא לפיהן הוא חסרונן הבולט.
קישורים חיצוניים
עריכה- דררה מצויה, באתר ITIS (באנגלית)
- דררה מצויה, באתר NCBI (באנגלית)
- דררה מצויה, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- דררה מצויה, באתר GBIF (באנגלית)
- תוכיאדה, איך לגדל תוכי דררה
- ערן דביר, מחוץ לסורגים, הדררה - תוכי בר בישראל[6]
- ynet, דררה: תוכי ירקרק שמנכס לעצמו קנים של אחרים, באתר ynet, 23 בינואר 2011
- גניזת קהיר - היסטוריה של היום-יום, תוכי מהודו קורא 'שמע ישראל' בקהיר, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29.10.2017
הערות שוליים
עריכה- ^ דררה מצויה באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ קיליאן מולארני, לארס סוונסון, דן צטרסטרום, פיטר ג'. גרנט, דן אלון, יוסי לשם, אבי ארבל (ע), לקסיקון מפה: הציפורים - המדריך השלם לציפורי אירופה וישראל, מפה הוצאה לאור, 2003
- ^ אילנה קוריאל, הספירה השנתית: אלו 10 הציפורים הנפוצות בישראל, באתר ynet, 8 באפריל 2024
- ^ תוצאות ספירת הציפורים - 2022
- ^ היתר צידה לפי חוק הגנת חיית הבר, תשט"ו – 1955 והיתר פגיעה לפי חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח -1998
- ^ מאתר סנונית, מתוך: "טבע וארץ" כ"ז, חוב' 5, תמוז-אלול תשמ"ה, יולי-אוגוסט 1985, הוצאת החברה להגנת הטבע