האגודה היהודית לתרבות

האגודה היהודית לתרבות (בגרמנית: kulturbund deutscher juden; ביידיש: יידישער קולטורבונד) הייתה גוף שפעל בקרב יהודי גרמניה, תחת המשטר הנאצי, בשנים 1933-1941, בתחומי התרבות והאומנות.

התזמורת הסימפונית של האגודה בניצוחו של קורט זינגר בחזרה לקראת העלאת האורטוריה "יהודה המכבי" בברלין (1934).

פנקס חבר של אילזה ליבנטל (1938-39).

רקע

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, ופיטוריהם של אלפי אמני במה ומוזיקאים יהודים החל מ-1 באפריל 1933, התפתחה יוזמה להקמת אגודה יהודית שתפעל בתחומי התרבות והאומנות. הוגי הרעיון היו הבמאי קורט באומן וקורט זינגר (1885-1944), מוזיקאי ורופא אשר כיהן בין היתר גם כמנהל האופרה של ברלין. לאחר התדיינות עם מנהיגי הקהילה היהודית פנו זינגר ובאומן אל השלטונות הגרמניים, אשר ב-16 ביולי 1933 העניקו אישור להקמת התיאטרון, בתנאי שהמופעים יהיו פתוחים ליהודים בלבד. הנאצים מינו את הנס הינקל, עסקן תרבות נאצי ותיק, למפקח על האגודה מטעם הממשל הגרמני.

זינגר, עמד בראש האגודה בשנותיה הראשונות, צירף לצוות ההקמה של האגודה את יוליוס באב כמומחה לתיאטרון ואת ורנר לוי כאיש לוגיסטיקה ומנהל.

פעילות האגודה

באוקטובר 1933, החלה האגודה את פעילותה התרבותית בהעלאת המחזה "נתן החכם" על בימת התיאטרון של האגודה. במקביל החלו להופיע תזמורת סימפונית, להקת אופרה ולהקת בידור והועלה מערך הרצאות בנושאים שונים בתחום התרבות. בשנה זו עמד מספר החברים באגודה על 18,000 אנשים, מתוך 180,000 אלף חברי הקהילה היהודית בברלין.

במקביל לייסוד האגודה בברלין, החלו לקום ברחבי גרמניה אגודות תרבות אזוריות ומקומיות. מבין האגודות הבולטות שהקימו ניתן למצוא את האגודה של קלן, שקיימה בימת תיאטרון קבועה, ואגודת פרנקפורט, שהתזמורת הסימפונית שלה הופיעה באזורים שונים ברחבי גרמניה.

באפריל 1935, עמד מספר החברים על 70,000 שלקחו חלק פעיל בכ-36 אגודות תרבות ברחבי המדינה. האגודות השונות התאגדו תחת ארגון גג אחד שנקרא "האיגוד הארצי של אגודות התרבות" (Reichsverband der Jüdischen Kulturbünde). התארגנות האגודות במסגרת מאוחדת, איפשרה ניהול אפקטיבי יותר של המשאבים הקיימים ועלתה בקנה אחד עם האינטרסים של הממשל הגרמני. בשנה זו, לאור דרישה של הגסטפו, הוסר הכינוי "יהודים גרמנים" משם האגודה.

לאחר פרעות נובמבר 1938 ואירועי ליל הבדולח, נמסרה לארגון הגג האחריות על כל פעילויות היהודים בתחום התרבות, לרבות הוצאות הספרים המעטות שלא נסגרו ומערכת העיתון היחיד שעדיין הותר פרסומו על ידי השלטונות.

ב-11 בספטמבר 1941, הורה הגסטפו על סגירת האגודה, למעט מחלקת ההוצאה לאור אשר הוטמעה בהתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה.

בסך הכל, היו לאגודות התרבות השונות ארבע בימות תיאטרון (הבימה הראשית בברלין, בימת תיאטרון נוער בעיר והבימות בערים קלן והמבורג), ארבע תזמורות סימפוניות, שתי להקות אופרה (שתיהן בברלין), מקהלות שונות, שהבולטת ביניהן הייתה מקהלת מנהיים אשר כללה למעלה מ-1000 זמרים.

שינוי בגישה התרבותית

החל מראשיתה, התלבטו ראשי האגודה בנוגע לשאלת התוכן היהודי של הפעילות התרבותית. מחד, עלתה הטענה כי יש לתת ביטוי בולט לתרבות הגרמנית. מנגד, ובמיוחד עם ההחרפה בעוינות כלפי היהודים והצורך להתגונן מפני השחיקה הנפשית שנגרמה, ראו אחרים את פעילות האגודה כמכשיר להעמקת המודעות והמורשת היהודית ולשידוד מערכות רוחני. גישה זו הפכה רלוונטית יותר במרוצת השנים, עם הטלת איסור על יהודים בשימוש באוצרות התרבות הגרמנית ובמשאביה.

החל משנת 1936 ועד הפסקת הפעילות של האגודה בשנת 1941, נעשו מאמצים לשילוב תכנים ויצירות של יהודים בהצגות התיאטרון, במיוחד ממזרח אירופה ומארץ ישראל וגם להמשיך לעלות יצירות של מלחינים יהודים שפעלו בגרמניה כמו יעקב שנברג.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האגודה היהודית לתרבות בוויקישיתוף

• פרטים אודות האגודה, באתר יד ושם
• אגודת התרבות היהודית בגרמניה, דף שער בספרייה הלאומית