פתיחת התפריט הראשי

האורגות מלקיה

יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קבוצת האורגות בלקייה הוא פרויקט של נשים בדואיות שהוקם על ידי עמותת נשים ערביות בדואיות בנגב (במקור: מלקיה) הנקראת "סידרה" (בערבית: עץ מבורך הצומח במדבר והוזכר בקוראן), הנועד לשמר את אומנות האריגה הבדואית העוברת מדור לדור ועל ידי כך לספק פרנסה לנשים אלו, בפרויקט זה מייצרות הנשים אריגים המשמשים בעיקר כטקסטיל לבית באריגה ידנית.[1]

רקעעריכה

הפרויקט התחיל ב-1991 על ידי מספר נשים מקומיות מלקיה והכפרים הסמוכים לה. הקבוצה הלכה והתגבשה לכ–150 נשים. המפעל והפרויקט כולו על הצד הניהולי, שיווקי, העיצובי והטכני מתוחזק על ידי נשים מן המגזר הבדואי בלבד. ישנה הקפדה על אי העסקת ילדים, וכל מי שעובדת במפעל, עובדת שם מרצונה החופשי.

הצורך בהקמת הארגון נבע מהמעבר של החברה הבדואית מחיי נוודות לכפרים מיושבים. בשנות ה-70 וה-80 החלה הקמת יישובי קבע, עבור הבדואים בדרום הארץ (תל שבע, רהט, לקיה, כסייפה ועוד) המעבר למגורים ביישובים אורבניים ובבתים מודרניים, ייצר מספר תהליכים שהשפיעו על האוכלוסייה והחברה הבדואית מכמה בחינות: ביישוב האורבני לא התאפשרה כלכלה חקלאית מסורתית של גידול צאן ועיבוד שטחים לצריכה עצמית ולכן נמנעה הפרנסה הבסיסית מעשרות אלפי משפחות שלא הכינו עצמן לחיים ופרנסה בסביבה החדשה. דבר זה יצר אבטלה, פשיעה, אלימות ותסכול.

בעבר הנשים היוו כוח עבודה מרכזי בניהול משק הבית ובעבודות הסובבות אותו וכיום מאחר שצורת מחייה זו כמעט ונעלמה, נוצר מצב, שבו ישנן נשים רבות בחברה הבדואית שנותרו ללא עבודה ואף לעיתים אינן יודעות קרוא וכתוב ולכן אין באפשרותן לצאת לשוק העבודה. פרויקט זה מתבסס על הידע המסורתי של מלאכת האריגה הבדואית והופך אותו למקור פרנסה ותעסוקה להן ולמשפחותיהן. עם השנים, עקב הקשיים הכספיים וחוסר מימון ממשלתי, מספר הנשים המשתתפות בפרויקט הלך ופחת וכיום מספרן נאמד על כ–70.[1]

תהליך עבודה וחומריםעריכה

 
פלך - טוויה מסיב לחוט

העבודה מחולקת בין כל הנשים כאשר לכל אחת יש תפקיד משלה. התפקידים הם: טוויה, שזירה, צביעה ואריגה. לנשים ניתנת האפשרות לבצע את העבודה מהבית כאשר כל אחת מהן מהווה חלק מה"פס ייצור", מלבד תהליך הצביעה שחייב להתבצע בסדנה הצמודה לחנות, כל שאר התהליך ניתן לביצוע עצמאי בביתן.

האורגות בלקיה משתמשות בצמר כבשים הנרכש מרועים מקומיים באזור הנגב, נטווה ידנית בעזרת פלך, ונצבע ידנית בצבענים סינתטיים מיובאים. בעבר על פי המסורת הבדואית, הצביעה התבצעה בעזרת צבענים טבעיים ולכן השתמשו ב–5 צבעים בסיסיים. אך עם התפתחות הפרויקט, קודם נושא זה על ידי מתנדבים מחו"ל שהתעניינו בפרויקט ופיתחו את הקשר לייבוא הצבענים הסינתטיים מחו"ל על מנת להקנות למוצרי לקיה איכות צבעונית הנשארת לאורך זמן ומגוון צבעוני רחב יותר.

עד לפני מספר שנים השתמשו האורגות בצבענים מאנגליה[דרוש מקור] וכיום משתמשים בצבענים מהארץ. קיים מגוון של כ–36 צבעים[דרוש מקור]. הצביעה היא צביעה ידנית, המתבצעת בבישול ארוך של החוטים במים, עם הצבענים, חומצת מלח אנגלי וחומר נגד עש, כאשר משקל הצבע שווה למשקל הבד.

האריגה והעיצובעריכה

האורגות בלקיה משתמשות בנול קרקע מסורתי, הבנוי בצורה של מוטות עץ וחבלים, העבודה מתבצעת ידנית וללא שימוש במכניקה או מסרק. האורגות יושבות על הרצפה ומבצעות עבודה הדורשת מאמץ פיזי ודיוק. שיטת אריגה זו מאפשרת אריגה צפופה וחזקה במיוחד. היריעות הנארגות הן ארוכות וצרות, ברוחב קבוע של 1.10 מטר באורכים שונים. העבודה על שטיח בסיסי אורכת כ-6 שבועות.

נמכרים בחנות, עיצובים בגדלים שונים לצרכים שונים: שטיחים, כריות, תיקים, מחצלות, בדים דקורטיביים ועוד. חלקם מורכבים מכמה יריעות המחוברות יחדיו על ידי תפר ידני פשוט. בעבר מסורת האריגה הבדואית נועדה לאריגת בדים ששימשו לבניית אוהלים, שטיחים, חגורות ומוצרים נוספים לשימוש שבטי משפחתי ויום יומי. בתקופה זו השתמשו בצמר עיזים לאריגת הבד לאוהלים, מאחר שצמר זה חם יותר ומתאים יותר לשימוש ברטיבות וקור בתנאי המדבר. כיום מוצרים ארוגים משמשים לקישוט וכמתנות נישואים ולכן צמר הכבשים מתאים יותר.

בעבר העיצוב של הבדים כלל 5 צבעים – גוון צמר טבעי (בז'), כחול כהה, אדום, שחור וירוק זית, ודוגמאות מהמסורת הבדואית שמתאפיינות בקווים מקבילים. כיום חלק מהמוצרים שנמכרים עדיין מופיעים בעיצוב זה וחלקם בעיצוב דוגמאות חדשות צבעוניות ומגוונות יותר, המתאימות למגוון לקוחות רחב. אופי העיצובים נקבע על ידי האחראית לעיצובים מבין הנשים שמשתתפות בפרויקט, או על ידי הזמנה אישית של הלקוח.

העבודות המקוריות המיוצרות ברחבי הנגב מושכות אליהן שוחרי אומנות, מעצבים למיניהם ומטיילים, היודעים להעריך מלאכת יד המשקפת תרבות ומסורת מקומית. המפעל שהוקם כדי לאפשר לנשים להתפרנס מאומנות האריגה וכמו כן לצבור ביטחון עצמי בקהילה, מוכר מוצרים ייחודיים אלו ובמקביל מאפשר ומעודד תמיכה בנשים הבדואיות הגרות באזור.

סידרהעריכה

 
המוצרים בחנות בלקיה

סידרה היא עמותה של נשים ערביות בדואיות בנגב. המניע להקמתה היה רצון משותף לפעול למען שיפור מצבן של הנשים הבדואיות ולקהילה בכלל. לעמותה פרויקטים נוספים מלבד "האורגות מלקייה" כגון לימוד קרוא וכתוב, תמיכה ועידוד בלקיחת תפקיד פעיל במרחב הציבורי ועוד.[2]

בלקיה קיים אולם תצוגה למכירת המוצרים ותוכנית סיורים המופעלת במקום, התוכנית מדגימה את תהליך ייצור האריגים, על כל שלביו החל מטווית החוטים, דרך הצביעה, השזירה, האריגה והגימור. קיימת פעילות לכל הגילאים מהמבוגר לצעיר וכמו כן עורכים במקום פעילויות לקבוצות הכוללות אירוח בדואי מסורתי. המוצרים נמכרים דרך מספר חנויות ברחבי הארץ.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 ענת ציגלמן, האם השטיחים הבדואים של נשות לקייה יהפכו ללהיט עולמי, באתר Xnet‏, 10.08.2013
  2. ^ אלי ערמון אזולאי, עכבר העיר אונליין, חלון לכלכלה הפמיניסטית, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2009