האיגוד הלאומי לבחירות פוליטיות לנשים

האיגוד הלאומי לבחירות פוליטיות לנשיםשוודית: Landsföreningen för kvinnans politiska rösträtt) הייתה חלק מתנועת זכות הבחירה לנשים שפעלה בשוודיה.

האיגוד הלאומי לבחירות פוליטיות לנשים
Landsföreningen för kvinnans politiska rösträtt
Demonstrationståg för kvinnorösträtten, Göteborg - Nordiska Museet - NMA.0032617.jpg
מדינה שוודיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים לידיה והלסטרום עריכת הנתון בוויקינתונים
חברים 11,065 אדם (נכון ל־31 בדצמבר 1908) עריכת הנתון בוויקינתונים
יושב ראש אנה ויטלוק, סיגן ברגמן, אנה ויטלוק, לידיה והלסטרום, קרולינה וידרסטרום עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1902–1921 (כ־19 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

התנועה הייתה חברה בברית הנשים הבינלאומית.

היסטוריהעריכה

רקעעריכה

ב-1884 הוצגה בפני הפרלמנט השוודי ההצעה הראשונה שביקשה לתת זכויות בחירה לנשים, את ההצעה הגיש פרדריק בורג, שהיה ידוע בשל פועלו למען השלום ולמען הרחבת זכות הבחירה לנשים. עם זאת, כאשר ההצעה הועלתה להצבעה הוכרז כי כ-53 חברי פרלמנט התנגדו עליה לעומת כ-44 בלבד שתמכו, הסיבה העיקרית לדחיית ההצעה הייתה שהנשים עצמן בשוודיה לא ביקשו זכות הצבעה. הצעה דומה הונחה בפני ראש ממשלת שוודיה, אריק גוסטב בוסטרם ב-1899 אך גם היא לא יצאה לפועל.

ב-1902 הוצגו כ-2 הצעות בעניין זכות הצבעה לנשים. ההצעה הראשונה שהייתה ביוזמתו של שר המשפטים, יילמאר המרשלד ביקשה לאפשר לגברים נשואים להצביע פעמיים, הצבעה אחת בשמם והצבעה שנייה בשם נשותיהם. את ההצעה השנייה הציג עורך הדין השוודי, קרל לינדהאגן (אנ'), לינדהאגן הציע שתוחל זכות בחירה מלאה לנשים, דהיינו שהנשים יוכלו להצביע בעצמן. ההצעה של המרשלד עוררה זעם רב בקרב ארגוני זכויות הנשים ובשל זעם זה החליטו מספר ארגונים לתמוך בהצעתו של לינדהאגן[1].

הקמת הארגוןעריכה

בעקבות זאת, ב-4 ביוני 1902 נוסד האיגוד הלאומי לבחירות פוליטיות לנשים (LKPR) בתחילה כחברה מקומית בסטוקהולם, ולאחר מכן כארגון לאומי בשנה שלאחר למכן. את הארגון ייסדו סיגן ברגמן (אנ'), אנה וייטלוק (אנ') ואן-מרגרט הולמגרן (אנ') ולידיה והלסטרום.

ב־1905 הציגה הארגון את דרישותיו בפני ממשלת שוודיה, שבראשה עמד קרל סטף, מנהיג מפלגת הקואליציה הליברלית. סטאף השיב להם כי הם יאשרו זכות בחירה לנשים ברגע שזכות הבחירה לגברים תיושם באופן מלא לכל הגברים בשוודיה (לתת זכות בחירה לכל הגברים ששירתו שירות צבאי כך שיוכלו להצביע גם בבחירות בשיטה הרובנית)[1]. ואכן, ממשלתו של סטף החל ברפורמה שתכננה להציג את מסקנותיה לאחר תקופת של שש שנים. על אף הבטחה זו ב-1907, שנה לאחר בחירתו של מנהיג המפלגה השמרנית, ארביד לינדמן לראש ממשלת שוודיה סירב לינדמן לדון בשאלת זכות הבחירה לנשים.

האגודה ראתה את המאבק האלים של הסופרג'יסטיות בממלכה המאוחדת כשיטה לא טובה וניסתה לא להיות קשורה אליה בשל החשש כי האלימות תפגע בדעת הציבור החיובית בעניין זכות הבחירה לנשים[1]. למעשה, רק הפגנה אחת אורגנה על ידי האגודה וזאת לאחר שההצעה להרחבת זכות הבחירה לנשים הוקפאה ב-1919, המשתתפים צעדו עם כ-3 כרזות שמציגות אנשים שוודים ללא זכות הצבעה. על הכרזה הראשונה נראה פושע שישב בכלא, על הכרזה השנייה נראה חולה מטופל בבית חולים פסיכיאטרי והכרזה השלישית הציגה את הסופרת השוודית, חברת האקדמיה המלכותית השוודית למדעים וכלת פרס נובל לספרות, סלמה לגרלף. מחאה זו הייתה המחאה הרדיקלית ביותר של האיגוד, אופי המחאה הושפע ככל הנראה בעקבות נוכחותיה של הסופרג'יסטית, סילביה פנקהרסט שהייתה ידועה בדעותיה הקומוניסטית.

ביוני 1919, התקיימה הוועידה השישית של ברית הנשים הבינלאומית שם נכחו נשים רבות מרחבי העולם, החל מקארי צ'פמן קאט ואנה האוורד שו האמריקאיות ועד רוזיקה שווימר ההונגרית. הוועידה זכה לסיקור תקשורתי נרחב. בנוסף לכל אלו, הוקמה קבוצת תמיכה גברית באיגוד הלאומי בפרט ובברית הנשים על כל גווניה. בין חברי הקבוצה היו הכלכלן קנוט ויקסל (אנ'), המתמטיקאי הנריק פטריני (אנ') וגברים שוודים נוספים.

ב־1917 ניצל האיגוד הלאומי את האווירה המהפכנית והמהומות שהתרחשו על רקע הרעב שהרגישו שוודים רבים (אווירה זו הורגשה בשוודיה בעקבות מהפכת פברואר באימפריה הרוסית השכנה) בכך שהציגו בפני ראש הממשלה, קרל שוורס את הצעתן להרחיב את זכות הבחירה בשוודיה גם לנשים. ואכן שנתיים לאחר מכן שוודיה הצטרפה לרשימת המדינות בעולם שנתנו זכות הצבעה לנשים.

מנהיגות התנועה לאורך השניםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 Barbro Hedwall (2011). Susanna Eriksson Lundqvist. red.. Vår rättmätiga plats. Om kvinnornas kamp för rösträtt.. (Our Rightful Place. About women's struggle for suffrage) Förlag Bonnier. מסת"ב 978-91-7424-119-8 (Swedish)