קיסרות אקסום

(הופנה מהדף האימפריה החבשית)

קיסרות אקסוּםגעז: መንግሥተ አክሱም) הייתה ישות מדינית וכלכלית חשובה באזור חבש בצפון-מזרחה של אפריקה, בשטחי אתיופיה ואריתריאה של ימינו. הממלכה, שמרכזה בעיר אקסום (המצויה בצפון שטח אתיופיה המודרנית), הוקמה במאה ה-1 לפני הספירה, והפכה לקיסרות (אימפריה) באופן רשמי כאשר המלך סאמבראוטאס הכריז על עצמו כ"קיסר" (ንጉሠ ነገሥት; מילולית: מלך המלכים).

קיסרות אקסום
መንግሥተ አክሱም
ממשל
משטר קיסרות
שפה נפוצה געז ויוונית
עיר בירה אקסום
גאוגרפיה
יבשת אפריקה, אסיה
היסטוריה
הקמה פרוטו-אקסום
תאריך המאה ה-1 לפנה"ס
פירוק כיבושי האסלאם (אנ')
מרד יהודית
תאריך 850
ישות קודמת ממלכת דעמת
ישות יורשת ממלכת ביתא ישראל
שטח בעבר 1.25 מיליון קמ"ר (נכון ל־מאה ה-4 וה-5)
אוכלוסייה בעבר כ-500,000
להוציא שטחים כבושים (נכון ל־מאה ה-4 וה-5)
כלכלה
מטבע מטבע אקסומי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שם הקיסרות

עריכה
  • אקסום: בספר אקסום, אוסף כתבים שנכתב במאה ה-15 על ההיסטוריה האקסומית, נטען שהשם אקסום נגזר משמו של אקסומווי שייסד את העיר אקסום והיה בנו של אתיופיס.
  • אתיופיה: בשם זה כינו היוונים והביזנטים את כל האזור שמדרום למצרים. במאה ה־4 לאחר שהקיסר אזנה אימץ את הנצרות כדת המדינה ולאחר כיבוש ממלכת כוש, הוא החליף את שמה הרשמי של אקסום לאתיופיה.
  • חבש:געז: ሐበሻ) הוא חבל ארץ גאוגרפי-היסטורי בצפון-מזרח קרן אפריקה. מקור השם משפת הגעז, מהמילה ሐበሣ (חבּשׂה), ונכתב לראשונה כחבּס בשפה השבאית.[1] אדוארד גלייזר (אנ'), מומחה אוסטרי לדרום-ערבית, טען כי במילה חבש השתמשה לראשונה המלכה חתשפסות בשנת 1460 לפני הספירה ביחס לארץ פונטו.[דרוש מקור] נוסע אחר מהמפרץ הערבי הוא אל חרני. ב-1295 הוא מתאר את אימפריית חבש שבה אחת הערים הגדולות והידועות ביותר נקראת כברה, שהיא העיירה המלכותית על חוף הים האדום. הוא כותב ש"כברה היא מרכז מסחרי המהווה את נמל הים שממנו חבשה חצה את הים...".[2]

היסטוריה

עריכה

אקסום הממוקמת בצפונה של אתיופיה ובאריתריאה, חלשה על סחר עשיר בין האוקיינוס ההודי לים התיכון. אקסום מוזכרת בספר "השיוט בים האריתריאי", מהמאה הראשונה לספירה, כמקום חשוב לסחר של שנהב:

”בין המקום הזה ועד לעיר הנקראת בפי אנשיה אקסום מפריד מרחק של חמישה ימי נסיעה או יותר, המקום הזה מייבא שנהב לארצות שמעבר לנילוס דרך מחוז הנקרא כיאניאם, ומשם לעיר הנמל אדאליס.[3]

על פי שיוט בים האריתריאי (פריפלוס - קובץ הוראות שיוט), שליטה של אקסום היה זוסקלאס, ששלט מאקסום על שתי ערי נמל חשובות: אדוליס (ליד מאסאווה של היום) וארסינוי (אסאב של היום). בספר מוזכר שבממלכה הייתה ספרות יוונית ענפה:

”המקומות האלה, מארץ אכלני הסובך עד לארץ הברברים האחרות, נמשלים על ידי זוסקלאס, שהיה תמיד רעב לעוד שטח וכוח, אבל היה משכיל והכיר בספרות היוונית”.[4]

במאה ה-3, אקסום החלה להתערב בעניינים הפנימים של ממלכות בדרום חצי האי ערב, ושלטה לסירוגין באזור תיהמה במערב ערב הסעודית של היום ובאזורים אחרים.

בסוף המאה ה-3 אקסום החלה להטביע מטבעות משלה ונזכרה, על ידי הנביא הפרסי מאני(אנ'), כאחת מארבע המעצמות של התקופה, לצד פרס, רומא וסין. הממלכה קיבלה את הנצרות בין השנים 325–328 תחת שלטונו של הקיסר אזנה והייתה המדינה הראשונה שהשתמשה בצלב על מטבעותיה. בשיאה שלטה אתיופיה על אזור נרחב הכולל את צפון אתיופיה, אריתריאה, צפון סודאן, דרום מצרים, ג'יבוטי, תימן ודרום ערב הסעודית. שטחה הסתכם בכ-1.25 מיליון קמ"ר[5]

אתיופיה הייתה בעלת בריתה של האימפריה הביזנטית כנגד האימפריה הפרסית ושקעה מסיבות בלתי ברורות, שאת חלקן ניתן לייחס להתפשטות האסלאם, התמעטות הסחר באזורה ומיתון בשוקי אלכסנדריה, ביזנטיון ודרום אירופה.

אחרי תקופת זוהר שנייה בתחילת המאה ה-6, החלה הממלכה לשקוע שוב, והתמוטטה סופית לאחר פלישת כוחות יהודית המלכה במאה ה-10.

מקור

עריכה
 
אקסום הייתה ממלכה חשובה בסחר הבינלאומי מהמאה ה-1 (המפה על פי הספר השיוט בים האריתראי) עד אשר ירדה מגדולתה בגלל עליית הסחר הערבי והתפשטות האסלאם.
 
מטבעות עם דיוקנו של המלך אינדוביס במטבע שמשמאל רשום ביוונית "ΑΞΩΜΙΤΩ BICIΔΑΧΥ" (לא ברור. משמעות המילה הראשונה היא "של אקסום"). במטבע שמימין רשום ביוונית "ΕΝΔΥΒΙC ΒΑCΙΛΕΥC", "המלך אינדוביס".
 
אקסום ודרום ערב לקראת סוף מלכותו של גאדרט במאה השלישית.
 
אדריכלות אקסומית טיפוסית, מנזר בדברה דמו

בתחילה סברו החוקרים שאקסום הוקמה על יד דוברי שמית מסבא שהיגרו מדרום חצי האי ערב (תימן המודרנית), אך רוב החוקרים מסכימים שהייתה זו ציוויליזציה מקומית. חוקרים כריצ'רד פנקהרסט מצביעים על ממלכת דעמת, שהייתה קיימת לפני אקסום והתפתחה ללא כל השפעה דרום ערבית ולפני ההגירה לאזור, שהתרחשה במאה ה-4 לפני הספירה, ונמשכה תקופה קצרה מאוד.[6] מעבר לכך, שפת הגעז, השפה השמית העתיקה של אריתריאה ואתיופיה, לא הגיעה מסבא, וישנן עדויות של נוכחות דוברי שמית באזור אפילו לפני האלף השני לפני הספירה.[7] השפעת סבא בתקופה זו הייתה קטנה, הוגבלה לכמה אזורים ונעלמה לאחר כמה עשורים, או שלמעשה היו אלו מושבות סחר או מוצבים צבאיים בסוג של שיתוף פעולה עם ממלכת ד`מאט או מדינות פרוטו-אקסומיות אחרות.[6] על מנת ליצור בלבול נוסף, באותה התקופה הייתה עיר באתיופיה הנקראת סבא שסביר שלא הייתה התנחלות סבאית.

המבנה החברתי

עריכה

הפרוטו-אמהרים והפרוטו-תגרים היו הקבוצות העיקריות בממלכת אקסום לפני אימוץ הנצרות. השפה הרשמית הייתה הגעז והיא משמשת בעיקר כשפת קודש בפי הכנסייה האורתודוקסית האתיופית, הכנסייה האורתודוקסית האריתראית וכן גם היהודים של ביתא ישראל.

תושבי אקסום היו עירוב של קבוצות אתניות שכללו בתוכם את התושבים דוברי השפות השמיות שהיו הדומיננטיים לצד דוברי השפות הכושיות כגון האגאווים ודוברי השפות הנילו-סהריות כמו הקאנאמים והנאראים תושבי הממלכה בכללותם נקראו חבשים.

כלכלה ויחסי חוץ

עריכה

אקסום סחרה עם הודו והאימפריה הרומית (ויותר מאוחר האימפריה הביזנטית) בשנהב, שריוני צבים, זהב וברקת וייבאה משי ותבלינים. אקסום הייתה ממוקמת על הים האדום והנילוס וזה איפשר לה לסחור עם המדינות לחופי ים סוף כדוגמת המדינות הדרום ערביות (תימן המודרנית) ומדינות תת-היבשת ההודית ומדינות הנילוס כגון נוביה. במאה השלישית, אקסום שלטה על חופו המזרחי של הים האדום ובשנת 350 כבשה את ממלכת כוש ולמעשה השמידה אותה לחלוטין.

אקסום נשארה אימפריה חזקה עד עליית האסלאם במאה ה-7. המוסלמים מעולם לא ניסו לחדור ולפלוש לאקסום כפי שהם עשו בשאר אפריקה. הכוח הימי של אקסום נחלש גם באותה התקופה אף על פי שבשנת 702 חיילי אקסום פלשו וכבשו את חג'אז ואת העיר העיקרית ג'דה. בנקמה, כתגובה הערבים כבשו את קבוצת איי דחלק מאקסום.

לבסוף, האימפריה המוסלמית השיגה שליטה על אזור ים סוף ורוב מדינות הנילוס, והכניסה את אקסום לבידוד כלכלי. אף על פי כן, שתי הממלכות היו ביחסים טובים באופן יחסי. שתי מדינות נוצריות הנמצאות צפונית מערבית לאקסום נכבשו על ידי המוסלמים ותושביה אולצו להתאסלם ובכך בתקופה זו נשארה אקסום המדינה הנוצרית היחידה באזור.

הישגים תרבותיים

עריכה

ממלכת אקסום הגיעה למספר השגים תרבותיים, כגון האלפבית האתיופי (שהתפתח מהכתב הדרום ערבי), והחלה לטבוע מטבעות משלה בשנת 270 לערך. יותר מכך, בתחילת בנייתה של הממלכה, אובליסקים גבוהים הוקמו על מנת לציין את המלך וחדרים תת-קרקעיים נבנו, המפורסם שביניהם הוא האובליסק של אקסום.

ממלכה זו הייתה פלורליסטית ומדינה חשובה באופן תרבותי. בממלכה היו מגוון תרבויות שכללו בין היתר מצריים, סודאנים, ערבים והודים. ערי אקסום העיקריות כללו סבאים, יהודים, נובים, נוצרים ואפילו מיעוט של בודהיסטים.

קבלת הנצרות

עריכה

בשנת 333 בקירוב תחת הקיסר עזנה, הממלכה אימצה את הנצרות במקום העירוב של הפוליתאיזם והמסורות היהודיות ושמה שונה לאתיופיה. על קבלת הנצרות מעידה הכרוניקה החבשית:

צנפא-ארעד הוליד את אברהא ואת אצבחא. בימיהם, בהיותם באכסום, הופיעה הנצרות... אבי סלמא היה סוחר ואתו בא אבא-סלמא. חלק מעם חבש היה חי בימים ההם באמונה היהודית, ואחרים היו מקדשים את הנחש. אבא-סלמא למדם את דת-ישוע המשיח... התנצרותם היה בשנת 333 ללדת המשיח. אברהא ואצבחא בנו את אכסום...

אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק, תש"ג, עמ' 147

למרות קבלת הנצרות הפולחן הפוליתאיסטי המשיך להתקיים באקסום והיווה אופוזיציה משמעותית לשלטון הקיסרים הנוצריים, מצב זה נמשך עד להתחזקות הקשרים עם האימפריה הביזנטית שהובילו להתחזקות הנצרות ולניצחונה על יריבותיה הפולתאיסטיות.[8]

היהודים

עריכה

החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס סייר ביישובי ביתא ישראל לאורך שנת 1770, במסגרת מסעו לגילוי מקור נהר הנילוס. הוא מציין כי הכינוי "ביתא ישראל" הוצמד ליהודים שסירבו להתנצר מהמאה הרביעית ואילך,[9] כאשר המלך אזנה הפך את ממלכת אקסום לממלכה נוצרית. לפני כן היהודים, על פי ההיסטורון האתיופי לאפסו דלבו, נקראו בשם סאמיאן,[10] שמשמעותו בשפת הגעז צפון - כנראה לומר שהם הגיעו מהצפון. לכינוי ביתא ישראל זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות.[11]

שקיעת ממלכת אקסום ונפילתה

עריכה
  ערכים מורחבים – פוסט-אקסום, יהודית המלכה

שקיעת הממלכה החלה במאה השביעית והאוכלוסייה נאלצה להתיישב במקומות גבוהים יותר ברמה האתיופית. בשנת 960 התקוממו בני ביתא ישראל יחד עם בני האגאו נגד ממלכת אקסום הנוצרית, שהונהגה על ידי השושלת הסולומונית,[12] בראשם עמדה יהודית המלכה המכונה גם אסתר במקורות יהודיים ו-"יהודית גוּדית" במקורות נוצריים עוינים. לפי אורי בן ברוך (קס ברהן ברוך) יהודית היא בתו של המלך גדעון הרביעי משושלת הגדעונים ששלטה בממלכה היהודית בצפון אתיופיה, בעוד שלפי אותם מקורות נוצריים יהודית התגיירה לרגל נישואיה. המורדים בראשות יהודית הבעירו כנסיות ומנזרים, הרגו נזירים וכמרים וחתרו להכרית את הנצרות באתיופיה. המרד הביא לנפילת ממלכת אקסום ועליית שושלת זאגווה לשלטון באתיופיה. קיסרי שושלת זאגווה בני האגאו שיתפו פעולה עם היישוב העצמאי של ביתא ישראל בצפון אתיופיה, עד שנת 1270, בה הרג יקונו אמלאק את אחרון מלכיה, יטברק וייסד את השושלת הסולומונית העוינת ליהודים.[12] תקופת העצמאות הגמורה הייתה תור הזהב של יהודי אתיופיה.

בכרוניקה החבשית מדגישים כי מוצאה של שושלת זאגווה אינו מזרע ישראל, בניגוד לשליטי אקסום לפני כן:

אנבס-ודם הוליד את דל-נעד; כיסא מלכותו ניטל ממנו וניתן לאחרים אשר לא היו ישראליים והם זגוי

אהרון זאב אשכלי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק, תש"ג, עמ' 147

לא נמסר בתעודה זו מי נטל את כיסא המלכות דיל נהואד, מלך אקסום. קיימות עדויות על כנסיות שרופות, אך היו חוקרים מודרניים שהטילו ספק בעצם קיומה של יהודית המלכה. אפשרות אחרת היא שממלכת אקסום הובסה בידי המלכה הפגאנית באני אל-האמווייאה, שהייתה מלכת אחת השבטים של הסידאמה.

לקריאה נוספת

עריכה

Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity, Edinburgh University Press, Edinburgh, 1991. ISBN 0-7486-0106-6

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא קיסרות אקסום בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אנציקלופדיה אתיופיקה: ד-ח, עמוד 948
  2. ^ "ציוויליזציה אפריקאית של שלהי העת העתיקה": סטיוארט מונרו-היי, 1991. p. 90
  3. ^ פריפלוס הים האריתראי, עמוד 4.
  4. ^ פריפלוס הים האריתראי, עמוד 5.
  5. ^ East-West Orientation of Historical Empires, פיטר טארצ'ין, ג'ונתן מ. אדמס, וטומס ד. מסדרון. נובמבר 2004.
  6. ^ 1 2 Stuart Munro-Hay, Aksum: An African Civilization of Late Antiquity. Edinburgh: University Press, 1991, p. 57.
  7. ^ אנציקלופדיה אתיופיקה בערך געז, עמוד 732.
  8. ^ "הפוליתאיזם בקיסרות הרומית ומחוץ לגבולותיה בשלהי העת העתיקה," בתוך: אלי קדם: הפוליתיאיזם בארץ ישראל ושכנותיה מן האלף השני לפסה"נ ועד התקופה המוסלמית, עורכים מנחם קיסטר, יוסף גייגר, נדב נאמן, שאול שקד (ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2008), עמ' 185-241
  9. ^ ג'יימס ברוס, מסעות לגילוי מקור הנילוס כרך ראשון, עמ' 485
  10. ^ דברי לאפסו דלבו באתר חבשה
  11. ^ שלוה וייל, כינויים קולקטיביים וזהות קולקטיבית של יהודי אתיופיה, בתוך 'יהודי אתיופיה באור הזרקורים' בעריכת שלוה וייל, האוניברסיטה העברית בירושלים, יולי 1997 ISSN 0792-2329
  12. ^ 1 2 יעקב מלקמו, סולומון מברטו, זיוה מקונן, שושנה סמואל, אורלי אוסדון, רחמים מלקו, מורשת יהדות אתיופיה - קהילת "ביתא ישראל" באתיופיה ובישראל, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער במשרד החינוך, 2002



הקודם:
פרוטו-אקסום
היסטוריה של אתיופיה
המאה ה-1 לפנה"ס - המאה ה-10
הבא:
תקופת החושך